חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  11(א1)

חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991

מיני-רציו:

* לעניין ביטול רישיון ישיבה שניתן לעובד זר, סעיף 11(א1) בחוק הכניסה לישראל מעניק לשר הפנים שיקול דעת לשקול אף את צרכיו של מטופל סיעודי פרטני ואת קשייו למצוא מטפל סיעודי מתאים. קשה להלום את סירוב המשיבה לאפשר למטופל הפרטני להציג את צרכיו בפניה.

* משפט חוקתי – כניסה לישראל – אשרה לעובד זר  

* משפט מנהלי – כניסה לישראל – עובדים זרים

.

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים אשר דחה ערר שהוגש על החלטת המשיבה בה סירבה לחדש את רישיונה של המערערת מס' 1 לצורך העסקתה כמטפלת סיעודית אצל המערערת מס' 2 והורתה למערערת 1 לצאת מישראל.

.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור ופסק:

לעניין ביטול רישיון ישיבה שניתן לעובד זר, בסעיף 11(א1) בחוק הכניסה לישראל מותווה מהלך תלת שלבי: ראשית, על שר הפנים למצוא כי העובד הזר לא הועסק בתחום העיסוק לשמו ניתן לו רישיון משך תקופה העולה על 90 יום; שנית, על שר הפנים לבחון האם קיימים טעמים מיוחדים לכך שהעובד הזר לא הועסק משך למעלה מ – 90 יום – וככל שלא נמצאו טעמים מיוחדים – על שר הפנים לבטל את רישיון הישיבה והתעסוקה של העובד הזר; שלישית, אף אם מתקיימים התנאים המחייבים את ביטול רישיונו של העובד הזר, בידי שר הפנים לאשר לעובד הזר, או לסוג עובדים זרים, לחרוג מהתקופה בת 90 הימים, אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין.

הן לשון החוק, הן תכליתו הסובייקטיבית והן תכליתו האובייקטיבית מובילות כולן למסקנה כי: בגדרי אותו "דבר מוצדק" רשאי שר הפנים לשקול אף את קשייו הפרטניים של המטופל הסיעודי למצוא מטפל סיעודי מתאים. קשיים, אשר בעטיים בידי שר הפנים למצוא, כי בנסיבות העניין יש לאשר למטופל הספציפי להעסיק מטפל ספציפי, אף אם המטפל חרג מסד הזמנים בן 90 הימים הקבוע בחוק כאמור, ואף אם עשה כן מבלי שנמצאו לכך טעמים מיוחדים שהצדיקו את אותה חריגה. שיקול דעת המשיבה לא הופעל באופן הנדרש. גם בהינתן התנהלות המטפלת, היה על המשיבה ועל בית הדין לבחון את "נסיבות העניין", ובכלל זה האם קיים "דבר מוצדק", אשר בגינו יש מקום לאפשר למטופלת להעסיק את המטפלת על אף מחדלי המטפלת. קשה להלום את סירוב המשיבה לאפשר למטופלת להציג את צרכיה.

פסק דין

1. ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים (להלן – "פסק הדין" ו – "בית הדין"), שניתן ביום 16.7.2025 בערר 1680-25, [נבו] ואשר דחה ערר שהוגש על החלטת המשיבה מיום 17.2.2025. בהחלטה זו סירבה המשיבה לחדש את רישיונה של המערערת מס' 1 (להלן – "המטפלת"), לצורך העסקתה כמטפלת סיעודית אצל המערערת מס' 2 (להלן – "המטופלת"). כמו כן, המשיבה הורתה למטופלת לצאת מישראל.

2. ביסוד הערעור העובדות הבאות. המטופלת, ילידת 1938, היא מטופלת סיעודית בעלת היתר להעסקת עובד זר. מצבה הרפואי מורכב, והיא סובלת ממספר בעיות רפואיות פעילות, אשר מחמת צנעת הפרט לא נפרטן במלואן. המטופלת מרותקת לביתה, מוגבלת בניידות, ואינה מסוגלת לבצע פעולות באופן עצמאי. בנוסף, המטופלת היא אם שכולה וניצולת שואה, המתגוררת בקומה רביעית בדירת שניים וחצי חדרים ללא מעלית, דבר המקשה על הטיפול בה. המערערת מס' 3 היא בתה של המטופלת (להלן – "בת המטופלת"), אף היא רתוקה לכיסא גלגלים מפאת נכות מלידה.

3. המטפלת, אזרחית סרי לנקה, נכנסה לישראל ביום 28.8.2022 ברישיון עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד. העסקתה החוקית האחרונה הסתיימה ביום 25.5.2024. ביום 1.12.2024 הוגשה בקשה להסדרת העסקת המטפלת אצל המטופלת. המשיבה סירבה לבקשה זו, בנימוק שהמטפלת לא הסדירה את העסקתה כדין במשך 190 ימים, ובכך הפרה את תנאי רישיונה.

4. המשיבה, בהחלטתה מיום 17.2.2025, שניתנה לאחר שימוע שנערך למטפלת, קבעה כי לא נמצאו טעמים מיוחדים לאי-הסדרת העסקת המטפלת, וכי המטפלת לא ביצעה ניסיון כן ואמיתי למציאת עבודה מוסדרת. נקבע כי המטפלת עבדה אצל המטופלת ללא היתר העסקה, וכי טענות המטפלת לכאבי גב לא נתמכו באסמכתאות רפואיות. המשיבה הדגישה את מדיניותה למנוע שהייה בלתי חוקית וניצול לרעה של הרישיון. בהתאם לכך, החליטה המשיבה לדחות את הבקשה ולהורות על יציאתה של המטפלת מישראל בתוך 14 ימים.

5. בית הדין אישר את החלטת המשיבה. בפסק דינו נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה, וכי המטפלת לא הבינה את המשמעות והאחריות הנדרשת לעבודה בתחום הסיעוד. בית הדין ציין כי המטפלת עזבה את מסלול ההעסקה החוקי, חיפשה עבודה קלה ונוחה ללא מאמץ פיזי, ולא תמכה את טענותיה בדבר כאבי גב בראיות. בית הדין דחה את טענות המערערים בדבר פגמים בשימוע (היעדר ייצוג, הקלטה, שפה), וקבע כי המשיבה שקלה את מצבה של המטופלת כראוי. בית הדין מצא, כי כל החומר הרלוונטי בעניינה של המטופלת היה מונח בפני המשיבה, ובהחלטת המשיבה צוין כי עניינה הרפואי של המטופלת נשקל במכלול השיקולים. עוד הפנה בית הדין לפסיקת בית משפט זה (כב' השופט ד' זילר) בעמ"נ (מחוזי י-ם) 9138-01-25 פרדריפ פאלאדקה נ' משרד הפנים [נבו] (25.2.2025)) (להלן – "עניין פאלאדקה"), אשר ממנה למד, כי "אין הכרח לשקול את האינטרס של המטופל הישראלי ואף אם נאמר שיש לשקול שיקול זה, הרי שבאיזון בין מכלול השיקולים אין בהכרח לתת את הבכורה דווקא לאינטרס של המטופל הישראלי" (פסקה 16 לפסק הדין). בית הדין הדגיש כי סעיף 11(א1) בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב  – 1952 (להלן – "החוק") קובע מסגרת זמן של 90 ימים, וחריגה ממנה אינה נחשבת לחריגה קלה. כמו כן, בית הדין דחה את הפסיקות שהוצגו על ידי ב"כ המערערים כלא רלוונטיות או שונות מענייננו. בית הדין התייחס לתופעת העובדים הזרים "הזונחים את השמתם בדרך המלך ומוצאים עבודות מזדמנות בתחום הסיעוד או בתחומים אחרים משיקולי נוחות ומטעמים כלכליים". בית הדין קבע, כי התנהלות זו של עובדים זרים הפכה זה מכבר למכת מדינה של ממש הפוגעת בראש ובראשונה במטופלים הסיעודיים ובמיוחד במורכבים שביניהם ובאלה הנמצאים בפריפריה" (פסקה 22 לפסק הדין).

6. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916המערערים אינם משלימים עם פסק הדין ומכאן ערעורם זה. בכתב הערעור ובהשלמת טיעוניהם בעל פה, טענו המערערים, כי המשיבה ובית הדין שגו בכך שלא שקלו כראוי את טובת המטופלת ואת נסיבותיה הפרטניות הקשות. המערערים הדגישו את מצבה המורכב של המטופלת – ניצולת שואה, אם שכולה, דמנטית, מוגבלת בניידות, המתגוררת בקומה רביעית ללא מעלית, ואת הקושי הרב במציאת מטפלת מתאימה שתסכים לתנאים אלו ותהיה בעלת סבלנות לטיפול המורכב הנדרש. נטען כי המטפלת היא המטפלת היחידה שנמצאה מתאימה ונקשרה למטופלת. עוד טענו המערערים כי נפלו פגמים מהותיים בהליך השימוע, בכך שלא נבחנה לעומק טובת המטופלת, וכי בת המטופלת לא הורשתה להיכנס לחדר השימוע ולהציג את מצבה הקשה של אמה – המטופלת. לטענתם, המשיבה מסתמכת על אמירות כלליות בדבר בחינת המצב הרפואי, אך בפועל לא התבצעה בחינה פרטנית ומעמיקה. המערערים טענו כי המטפלת אכן עשתה ניסיונות רבים למצוא עבודה, אך ניסיונות אלו, אשר אינם מתועדים באופן רשמי, לא נלקחו בחשבון על ידי המשיבה. לשיטתם, אף אם הייתה חריגה מהימים, מדובר בחריגה קלה יחסית (כ – 30 ימים מעבר לפרק הזמן הקבוע בחוק). המערערים הדגישו כי החלטת המשיבה היא בלתי סבירה ובלתי מידתית, ופוגעת בזכות היסוד לחופש העיסוק.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

7. המשיבה, מצידה, חזרה וטענה כי החלטתה ופסק דינו של בית הדין מבוססים על אדנים איתנים. המשיבה הדגישה כי המטפלת הפרה את תנאי רישיונה באופן חמור, לא הסדירה את העסקתה במשך 190 ימים, ואף עבדה באופן בלתי חוקי אצל מטופלת ללא היתר. לטענת המשיבה, המטפלת לא הציגה הסבר מניח את הדעת לאי-הסדרת העסקתה, ולא הציגה מסמכים התומכים בטענותיה בדבר ניסיונות עבודה או בעיות רפואיות. המשיבה טענה כי השימוע נערך כדין וכי אין חובה לשקול את טובת המטופל בהליכים לפי סעיף 11(א1) בחוק, כפי שנלמד לטעמה מפסיקת בית משפט זה בעניין פאלאדקה.

8. לאחר עיון בכתבי הטענות, בנספחיהם, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, לרבות דברי בת המטופלת, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן אבאר טעמיי.

9. נקודת המוצא לבחינת ערעור זה היא הוראת סעיף 11(א1) בחוק הקובעת כי:

"מצא שר הפנים כי עובד זר, כהגדרתו בפרק ד'1 לחוק עובדים זרים, שניתנו לו אשרה ורישיון לישיבת ביקור לפי חוק זה, לא הועסק בתחום העיסוק שנקבע ברישיונו לפי סעיף 2(ג), למשך תקופה העולה על 90 ימים, בלא שנמצאו לכך טעמים מיוחדים אשר לא אפשרו לאותו עובד זר או לסוג עובדים זרים למצוא עבודה בתחום העיסוק בתקופה האמורה, יבטל שר הפנים את האשרה ואת רישיון הישיבה שניתנו לעובד הזר, ובלבד שנתן לו הזדמנות להשמיע את טענותיו; שר הפנים רשאי לאשר לעובד זר או לסוג עובדים זרים לחרוג מהתקופה שנקבעה כאמור אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין".

הועתק מנבופעולת המשיבה מושא הערעור דנן היא מכח סמכות שר הפנים, בהתאם להוראת החוק האמורה. מה היא פרשנותה הנכונה של הוראת חוק זו, ובפרט הסיפא שלה ?

10. כלל הוא כי יש לפרש חקיקה בראש ובראשונה לפי לשונה, התוחמת את גדר הפרשנויות שהחוק יכול לשאת. ככל שהלשון סובלת יותר מפרשנות אחת, יש לבחון את תכלית החקיקה, ומבין הפרשנויות האפשריות לבחור את זו המיטיבה להגשים את תכלית החקיקה. זו מתגבשת משיח הגומלין שבין התכלית הסובייקטיבית – היא המטרה שהמחוקקים ראו לעיניהם בעת החקיקה, לבין התכלית האובייקטיבית, ה"מיוחסת" לחוק, ועניינה בכל אותן מטרות, ערכים ועקרונות שחקיקה בחברה מודרנית ודמוקרטית נועדה להגשים. תכלית החקיקה נלמדת מערב רב של מקורות, פנימיים וחיצוניים, ובהם: מקומה של ההוראה ביחס להוראות חוק אחרות הקבועות באותו חוק, מבנהו הכללי והמטרות המנויות בו; ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית ועקרונות היסוד של השיטה (בג"ץ 6301/18 פוזננסקי כץ נ' שרת המשפטים, פסקאות 36-34 [נבו] (27.12.2018); בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 30 לחוות דעת השופט פוגלמן [נבו] (13.9.2017) (להלן – "עניין אבו ערפה"); ע"א 862207 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ, פסקה 34 [נבו] (14.5.2012).

11. כפי שיובהר להלן, הן לשון החוק, הן תכליתו הסובייקטיבית והן תכליתו האובייקטיבית מובילות כולן למסקנה, כי: בגדרי אותו "דבר מוצדק" הנזכר בסיפא לסעיף החוק מושא דיוננו רשאי שר הפנים (ומכוחו בידי המשיבה) לשקול אף את קשייו הפרטניים של המטופל הסיעודי למצוא מטפל סיעודי מתאים. קשיים, אשר בעטיים בידי שר הפנים למצוא, כי בנסיבות העניין יש לאשר למטופל הספציפי להעסיק מטפל ספציפי, אף אם המטפל חרג מסד הזמנים בן 90 הימים הקבוע בחוק כאמור, ואף אם עשה כן מבלי שנמצאו לכך טעמים מיוחדים שהצדיקו את אותה חריגה.

12. נפנה אפוא ללשון החוק. ממשמעותן הטבעית והרגילה של מילות סעיף 11(א1) בחוק נלמד, כי מותווה בו מהלך תלת שלבי: ראשית, על שר הפנים למצוא כי העובד הזר לא הועסק בתחום העיסוק לשמו ניתן לו רישיון משך תקופה העולה על 90 יום; שנית, על שר הפנים לבחון האם קיימים טעמים מיוחדים לכך שהעובד הזר לא הועסק משך למעלה מ – 90 יום כאמור – וככל שלא נמצאו טעמים מיוחדים – על שר הפנים לבטל את רישיון הישיבה והתעסוקה של העובד הזר; שלישית, אף אם מתקיימים התנאים המחייבים את ביטול רישיונו של העובד הזר (אי תעסוקה משך למעלה מ – 90 יום, ללא טעמים מיוחדים), בידי שר הפנים לאשר לעובד הזר, או לסוג עובדים זרים, לחרוג מהתקופה בת 90 הימים, אם מצא שקיימת לכך הצדקה בנסיבות העניין.

13. 051293710נשאלת אפוא השאלה מה טיבו של אותו "דבר מוצדק" ששר הפנים רשאי למצוא, לשם אישור חריגה מפרק הזמן בן 90 הימים הנזכר לעיל. ממשמעותן הטבעית והרגילה של מילות החוק ומאופן ניסוח סעיף החוק האמור נלמד, כי אותו "דבר מוצדק" אליו רשאי שר הפנים להידרש "בשלב השלישי" אינו זהה לאותם "טעמים מיוחדים" אליהם על שר הפנים להידרש "בשלב השני". השלבים הראשון והשני עוסקים בעובד ובטעמים בגינם לא הועסק (ובכלל זה טעמים בגינם לא הועסק סוג עובדים), ואילו השלב השלישי, שעניינו "דבר מוצדק", עוסק בטעם או צידוק אחר, אשר אינו נעוץ דווקא בעובד או בציבור עובדים מסוים.

054678313

14. נבחן אפוא את תכליתו הסובייקטיבית של החוק, ולשם כך נפנה אל ההיסטוריה החקיקתית. סעיף 11(א1) בחוק הוסף לו במסגרת תיקון 21 בחוק, אשר התקבל בכנסת ביום 26.5.2011. כעולה מהצעת החוק הממשלתית (ה"ח הממשלה תשע"א מס' 541), אשר עמדה ביסוד התיקון, מטרתו הייתה "למנוע ניצול לרעה של אפשרויות התעסוקה בישראל על ידי העובד הזר תוך ניצול יעיל של מספר העובדים הזרים הנמצאים בארץ חלף הבאתם של עובדים זרים חדשים מחוץ לארץ" (דברי הסבר לסעיף 8 מבוא, בעמ' 18) זאת בכדי " … (ל)יאפשר ביצוע אכיפה כנגד אותם עובדים זרים שנכנסו לישראל כדי לשם ביצוע עבודה בתחום עיסוק מסוים, אך בפועל אינם עוסקים בתחום שנקבע להם ברישיון הישיבה" (דברי הסבר לסעיף 8(ב) בעמ' 21).

15. בישיבת מליאת הכנסת, מיום 16.5.2011, במסגרתה אושר תיקון החוק הבהיר יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת, ח"כ דוד אזולאי, את מטרת תיקון החוק. מדבריו ודברי יתר הדוברים באותה ישיבה נלמד בבירור, כי תכלית התיקון (בכל הנוגע להוספת סעיף 11(א1) בחוק) הוא בראש ובראשונה פתרון קשיים שנמצאו בתחום הסיעוד, וכלשונו:

"לטפל במצב הכואב והבעייתי שבו עובדים זרים מובאים ארצה על מנת לטפל במטופלים סיעודיים קשים עוזבים את מטופלים בשל הקושי הכרוך בעבודה עמם, ומשאירים את המטופלים ללא אפשרות טיפול".

עוד הסביר ח"כ אזולאי, כי:

"בעת הכנת הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית החליטה ועדת הפנים על תיקונים משמעותיים רבים בנוסח ההצעה"

ולענייננו התווסף להצעת החוק המקורית הסיפא לסעיף 11(א1) בחוק, לפיו "שר הפנים יהיה רשאי לאשר לעובד זר או לסוג עובדים זרים לחרוג מהתקופה שנקבעה, כאמור, אם מצא שהדבר מצודק בנסיבות העניין". ח"כ אזולאי הוסיף והסביר, כי מטרת תיקון החוק היא:

"לטובת הנזקקים לשירותיהם (של העובדים בתחום הסיעוד – נ.פ.)", וכן כי "יש בה הרבה תועלת לאותם נכים שלצערי הרב הם סיעודיים והם נזקקים לשירות זה".

ראו אף דברי ח"כ דב חנין:

"וכולנו מסכימים שצריך לתת טיפול סיעודי לנכים, לסובלים ממוגבלויות, לחולים סיעודיים".

ולאחר שהצעת החוק התקבלה בקריאה שניה ושלישית באותה ישיבה סיכם ח"כ אזולאי את הדברים:

"אני רוצה להגיד שזהו יום בשורה לאותם אנשים הזקוקים לעובדים זרים … וגם סייענו לאותם אנשים מוגבלים, שהיו זקוקים לאותם עובדים זרים".

16. מהאמור נלמד, כי תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 11(א1) בחוק הייתה למצוא מזור למצוקות וקשיים בהם נתקלו מטופלים, בעלי מוגבלות, הנזקקים לטיפולם של אותם עובדים זרים. ודוק, כעולה מדברי ח"כ אזולאי וכנלמד מההבדל בין נוסח הצעת החוק לבין הנוסח שהתקבל כתיקון בחוק בסופו של יום, קרי – תוספת הסיפא (הוא השלב בשלישי הנזכר לעיל), כוונת המחוקקים הייתה להעניק לשר הפנים שיקול דעת לשם הגשמת תכלית החוק – גם לטובת המטופלים הנזקקים – אף כאשר נפל דופי בהתנהגות העובד הזר, אשר לא הצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים את מחדלו לעסוק בעיסוק לשמו קיבל רישיון משך פרק זמן העולה על 90 יום.

17. התכלית האובייקטיבית מבטאת את עקרונות היסוד של השיטה כפי שאדם סביר הקורא דבר חקיקה במדינה דמוקרטית היה יוצק לתוכה (עניין אבו ערפה). בענייננו, ניכר כי הסיפא לסעיף 11(א1) בחוק מאפשר לשר הפנים לשקול אף את צרכיו המיוחדים, אנושיותו וכבודו של המטופל הסיעודי, ונועד להבטיח את ערכי שלמות גופו ונפשו. הדברים עולים אף מההקשר החקיקתי במסגרתו חוקק סעיף החוק האמור (בר"מ 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני, פסקה 12 [נבו] (31.12.2019)).

18. תמיכה במסקנה האמורה ניתן למצוא בפעולת המינהל. בהודעת רשות האוכלוסין וההגירה מיום 23.10.2023, אשר כותרתה "הודעה חשובה – הקלות בענף הסיעוד על רקע מלחמת חרבות ברזל" נכתב כהאי לישנא:

"במטרה לסייע למטופלים בהתמודדות על הקשיים העלולים להיווצר כתוצאה ממלחמת "חרבות ברזל" בשל מצב החירום השורר במשק, והצורך במתן מענה למטופלים הסיעודיים ולעובדים הזרים, הוחלט על מתן הקלות לעת הזו, על מנת שירחיבו את מעגל העובדים הזמינים לעבודה בתחום הסיעוד, זאת בהיעדר מניעה אחרת: עובדים זרים (השוהים בישראל עד 51 חודשים) – גם אם לא הועסקו מעל 90 יום ותוגש בקשה לקליטתם כמטפלים סיעודיים – יאושרו בהליך מהיר …".

הנה כי כן נמצא, כי אף שר הפנים סבור, כי מכח סמכותו לפי סעיף 11(א1) סיפא בחוק בידיו למחול על מגבלת 90 הימים, כאשר הדבר נדרש לשם מתן פתרון למצוקת המטופלים. ודוק, החוק נוקט בלשון "עובד זר או לסוג עובדים", ומכאן יש ללמוד על סמכותו של שר הפנים לשקול הן שיקולים הנוגעים לציבור רחב של מטופלים והן שיקולים הנוגעים למטופל פרטני.

19. משמצאנו כי סעיף 11(א1) בחוק מעניק לשר הפנים שיקול דעת לשקול אף את צרכיו של מטופל סיעודי פרטני, יש לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת. הפעלת שיקול דעתו של שר הפנים נתונה לביקורתו של בית המשפט כשיקול דעתה של כל רשות מינהלית אחרת וזאת בהתאם לעילות הביקורת החלות על הפעלת שיקול דעת מינהלי, ועליו, ככל רשות מינהלית אחרת, ליתן החלטותיו באופן שאיננו שרירותי ולאחר הפעלת שיקול דעת. את שיקול הדעת יש להפעיל בסבירות, בענייניות, בהגינות, ללא משוא פנים, ללא אפליה אסורה ובתום לב (בג"ץ 3403/97 ורה אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 525 (1997); בג"ץ 282/88 מוברק עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424, 434 (1988); עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים, פסקה 8 [נבו] (7.7.2009); עע"מ 5417/13 אנגידה דג'יטנו נ' שר הפנים, פסקה 22 [נבו] (21.11.2013); עע"מ 812/13 ג'ינאלין באוטיסטה נ' שר הפנים, פסקה 8 [נבו] (21.1.2014); בג"ץ 3840/13 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 9 [נבו] (30.11.2015)); ובפרט בהסתמך על תשתית עובדתית רלבנטית, מהימנה ועדכנית (דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפס"ד השופט אלרון [נבו]; ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 743, 756 (1999); בג"ץ 8434/00 דלק נ' גזית, פ"ד נו(3) 693, 704 (2002); בג"ץ 2013/91 עירית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד מו(1) 271, 279 (1991)).

20. עיון בהחלטת המשיבה ובפסק הדין מלמד כי שיקול דעת המשיבה לא הופעל באופן הנדרש. המשיבה (ובית הדין) אכן התייחסו להתנהלותה הבעייתית של המטפלת – העובדת הזרה, בכך שלא הסדירה את העסקתה במשך תקופה ארוכה ועבדה ללא היתר. איני מוצא טעם לפגם בקביעות המשיבה ובית הדין ברובד זה, ומשטעמיהם מקובלים עלי, איני רואה צורך להוסיף בסוגיה זו. אכן אין להקל ראש בהתנהלות המטפלת, המהווה הפרה של תנאי הרישיון ושל הוראות החוק. אולם, גם בהינתן התנהלות זו, היה על המשיבה ועל בית הדין לבחון את "נסיבות העניין", ובכלל זה האם קיים "דבר מוצדק", אשר בגינו יש מקום לאפשר למטופלת להעסיק את המטפלת על אף מחדלי המטפלת.

21. בפתח הדיון בפניי, שאלתי את בת המטופלת אודות צרכי אמה בטיפול סיעודי והקושי במציאת מטפלת מתאימה. דבריה היו ברורים, כנים ומרגשים. בת המטופלת תיארה את הקשיים הרבים במציאת מטפלת סיעודית לאמה הדמנטית, הרתוקה לכיסא גלגלים, סובלת מסחרחורות ומתגוררת בקומה רביעית ללא מעלית. היא ציינה כי מטפלות רבות סירבו לעבוד אצל אמה – המטופלת בשל גילה, מצבה המורכב והקושי הפיזי הכרוך בהעלאה והורדה שלה. היא הדגישה כי המטפלת – העובדת הזרה, הפגינה סבלנות רבה, נקשרה למטופלת, והיא היחידה שהסכימה לתנאים המורכבים והצליחה לטפל באמה – המטופלת באופן הנדרש. עוד סיפרה בת המטופלת כי לא ניתנה לה כל הזדמנות להציג את מצבה של המטופלת בפני המשיבה, וכי בקשותיה להסביר את המצב נדחו. עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין מלמד, כי אף בדיון זה פירטה בת המטופלת את הקושי הרב במציאת מטפלת מתאימה למטופלת, על רקע צרכיה הפרטניים של המטופלת.

22. טענת המערערים בדבר היעדר האפשרות לפרוש תשתית עובדתית זו בפני המשיבה לא נסתרה, והיא אף נלמדת מהחלטת המשיבה עצמה. בסעיף 18 להחלטה אכן ציינה המשיבה כי היא בחנה "גם את מצבה הרפואי של המטופלת", אך לא פורט כלל, כי נבחן או ניתן משקל כלשהו לקשייה הנטענים של המטופלת למצוא עובד סיעודי מתאים לצרכיה. קושי, אשר בגינו טוענים המערערים, כי בעת הזו המטפלת היא למעשה הפתרון היחיד האפשרי לצרכי המטופלת. בית הדין אמנם נדרש לטענת המערערים בדבר הקושי במציאת "עובדת זרה בתחום הסיעוד" המתאימה לצרכי המטופלת. אך קבע, כי קושי זה "אינו נובע בהכרח ממחסור בעובדים זרים השוהים בישראל, אלא נובע מהכאוס הקיים בתחום" (סעיף 21 לפסק הדין). אף בדברים אלה אין לתקן את הליקוי שנפל במעשה המנהלי, עת כאמור בפני הרשות המנהלית לא הונחה תשתית עובדתית בכל הנוגע לקשייה הנטענים של המטופלת למצוא מטפלת מתאימה, ואף לא נסתרה טענת בת המטופלת, לפיה הרשות סירבה לאפשר לה להציג תשתית מעין זו. ממילא אין בהסברו של בית הדין באשר "לכאוס הקיים בתחום" כדי ליתר את הצורך בשקילת צרכיה של המטופלת הפרטנית. משנמצא שבשים לב לתכלית החקיקה אף צרכי המטופלת הפרטנית מהווים שיקול רלבנטי, אזי לאחר שיתבררו צרכים אלה – על רקע כלל השיקולים הרלבנטיים, בהסתמך על תשתית עובדתית מתאימה – ניתן לבחון איזה משקל יש לתת אף לאותו "כאוס הקיים בתחום" כלשון בית הדין.

23. משנמצא כאמור שעל פי הוראות החוק על שר הפנים לשקול אף את צרכי המטופל הפרטני, קשה להלום את סירוב המשיבה לאפשר למטופל הפרטני להציג את צרכיו בפני המשיבה. ספק אף האם סירוב מעין זה עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על רשויות המדינה להנגיש שירותים, ובכללם הנגשת האפשרות לממש את זכות הטיעון, לבעלי מוגבלויות, אשר לשם מתן מענה לצרכיהם נוצר ההסדר של הבאת עובדים זרים לעבודה בתחום הסיעוד (בר"מ 6124/20 מועצה אזורית אור עקיבא נ' מוהנד חטיב [נבו] (22.1.2023); בג"ץ 8202/17 המרכז לעיוור בישראל נ' שר האוצר [נבו] (27.5.2020)). בהינתן פגם זה חוששני, כי החלטת המשיבה אינה יכולה לעמוד.

24. בטרם סיום אעיר דבר מה באשר לעניין פאלאדקה עליו, בין היתר, סמך בית הדין את פסק הדין. סבורני, כי הנלמד מעניין פאלאדקה אינו מנוגד למסקנתי לעיל. כך בעניין פאלאדקה נכתב, כי "החלטת המשיב התמקדה בהקשר זה גם בשאלה אם בידי המעסיק (המטופל – נ.פ.) לאתר עובד זר אחר" (סעיף 21 בעניין פאלאדקה). כן נקבע, כי "ככל שמתאפשר הגמשת הכללים החלים כלפי העובד הזר – אשר בענייננו נמצא כי פעל תוך הפרת הכללים – נעשה הדבר מקום בו מצבו של המטופל הסיעודי מצדיק זאת" (סעיף 23 בעניין פאלאדקה). נמצא אפוא, כי אף בעניין פאלאדקה נקבע שטעמים הקשורים למטופל הסיעודי הפרטני עשויים להצדיק את הגמשת הכללים, קרי – מהווים את אותו "דבר מוצדק בנסיבות העניין" כדרישת סעיף 11(א1) בחוק. אכן תוצאתו האופרטיבית של עניין פאלאדקה שונה מתוצאתו האופרטיבית של פסק דין זה, כפי שיפורט להלן. זאת בראש ובראשונה היות ובעניין פאלאדקה המטופל הסיעודי הלך לבית עולמו, להבדיל מהמקרה דנן, בו בפנינו מטופלת הנזקקת עד מאד לטיפול סיעודי מתאים.

25. אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק הדין והחלטת המשיבה מיום 17.2.2025 מבוטלים.

המשיבה תשוב ותדון בבקשת המטופלת להעסיק את המטפלת, ותאפשר למטופלת לשטוח את טענותיה בנוגע לצרכיה הפרטניים המצדיקים לטעמה דווקא את העסקת המטפלת דנן.

הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 16.12.2025 יעמוד בעינו, ולפיכך המשיבה תמנע מלנקוט אמצעי הרחקה כנגד המטפלת, כל עוד היא מועסקת אצל המטופלת, עד חלוף 45 ימים ממועד החלטתה החדשה, ובכפוף למה שייקבע בהחלטה זו.

המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסך 7,500 ₪.

ככל שהמערערים הפקידו עירבון הוא יושב להם באמצעות ב"כ בכפוף לכל דין.

ניתן היום, ט' טבת תשפ"ו, 29 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.      

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה