חיילי צד"ל רבים ובני משפחותיהם חששו מאנשי החיזבאללה ותומכיהם ונמלטו לישראל. מדינת ישראל הכירה במחויבותה ללוחמי צד"ל ובני משפחותיהם וחוקקה, בשנת 2004, את חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, תשס"ה-2004, שנועד להסדיר את מעמדם של אנשי צבא דרום לבנון (צד"ל) ובני משפחותיהם המתגוררים בישראל, ומעניק להם מעמד וזכויות שונות (סעיף 1 לחוק).

העתירה שלפניי הוגשה בהעדר החלטה מטעם רשות האוכלוסין וההגירה בבקשתו של העותר לקבלת אזרחות בישראל בהיותו אח של איש צבא דרום לבנון אשר נספה במהלך פעילות מבצעית, והסכנה הנשקפת לחייו עקב כך. הבקשה הוגשה בהתאם להוראות סעיף 3(ג) לחוק אנשי צבא דרום לבנון ובני משפחותיהם, תשס"ח-2004 (להלן: חוק צד"ל). העותר, שוהה בישראל משנת 1996, לאחר שנמלט מלבנון, משאחיו, לוחם צד"ל נהרג בפעילות מבצעית. העותר הגיש במהלך השנים מספר בקשות להסדרת מעמדו בישראל, כפי שיפורט להלן. נטען כי האשרות שניתנו בעבר לעותר לא היו כנדרש בחוק צד"ל, וכי בקשתו האחרונה משנת 2018 לקבלת אזרחות כלל לא נענתה. למען שלמות התמונה יש לציין, כבר בשלב זה, כי בעקבות הליך פלילי שהתקיים נגד העותר (תפ"ח (ת"א) 57851-05-11) הוא הורשע בעבירה של אינוס וביצוע מעשה מגונה בעובדת זרה, ובגין כך ריצה חמש שנות מאסר. עם זאת הוא המשיך לשהות בישראל ברישיון ב/1 גם לאחר תקופת מאסרו. בעתירה שלפניי טוען העותר כי בקשתו משנת 2018 לקבלת אזרחות לא נדונה ולא ניתנה בה החלטה. במהלך ההליך, ניתנה החלטת שר הפנים לסרב לבקשתו.

השתלשלות העניינים והעובדות שלעניין

אסקור להלן את עיקרי השתלשלות העניינים, כפי שזו עולה מהמסמכים. הרשות לא הגישה תגובה לעתירה גופה, על אף החלטות בית המשפט בעניין, אלא בקשה למחיקתה כיון שקיבלה החלטה חדשה. על כן, מרבית הנתונים לקוחים ממכתבה של גב' בתיה כהן, מנהלת תחום חוץ וגיור ברשות, לשר הפנים, לצורך המלצה לדחות את הבקשה לקבלת מעמד של העותר (המכתב מיום 3.6.25, שנשלח לב"כ העותר, ככל הנראה בטעות, צורף לתגובת העותר מיום 10.7.25 ויכונה להלן: מכתב ההמלצה). ככל שהמקור לנתונים בסקירה שונה, הדבר יצוין במפורש.

העותר, אזרח לבנון, יליד 1991 שוהה בישראל משנת 1996. תחילה באשרת ב/2 עד ליום 25.9.1999, ולאחר מכן באשרות ב/1 שהוארכו מפעם לפעם. העותר עבד בשנתיים הראשונות לשהותו בבית החולים רמב"ם ובעיריית חיפה. החל מיום 23.5.2000 לא עזב העותר את ישראל. העותר הינו אחיו של לוחם צד"ל באשיר אלעלם ז"ל, לוחם צד"ל שנפל בפעילות מבצעית בשנת 1997.

בתאריך 3.9.2002 קיבל העותר רשיון שהיה ועבודה מסוג ב/1 לאחר שטען כי אחיו נהרג במהלך שירותו הצבאי בצד"ל (פס' 3 למכתב ההמלצה).

ביום 15.8.2006 הגיש העותר בקשה לקבלת מעמד בישראל בטענה כי נרדף ע"י ארגון החיזבאללה בעקבות מות אחיו בשירות צד"ל. על פי האמור במכתב ההמלצה (פס' 4): "בקשתו נדחתה על ידי הרשות בנימוק כי המבקש אינו נמנה על אנשי צד"ל וככזה אינו זכאי לקבל מעמד בישראל". יודגש, העותר לא טען כי נמנה על אנשי צד"ל, אלא כי זכאי למעמד כיון שנרדף ע"י אנשי חיזבאללה, בשל העובדה שאחיו נפל במהלך שירות בצד"ל, כפי שמצוין מפורשות במכתב ההמלצה. יש להדגיש לעניין זה כי העותר לא היה מיוצג, ואף אינו יודע קרוא וכתוב (כאמור בעתירת אסיר שהגיש, עת"א (מרכז) 14-08-17 ג'ורג' עלם נ' שירות בתי הסוהר, פס' 3).

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 25.7.11 הוגש נגד העותר כתב אישום בשל ביצוע עבירות אינוס ומעשה מגונה בעובדת זרה, שבוצעו, כך על פי כתב האישום בחודש נובמבר 2009.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

ביום 2.9.13 אישר אגף משפחות והנצחה במשרד הבטחון, ליו"ר העמותה למען הקהילה הדרום לבנונית בישראל (בהמשך לפנייתה מיום 28.6.13 המופיעה כסימוכין אך לא צורפה) כי: "המנוח באשר אלעלם נפל בפעילות מבצעית בצבא דרום לבנון" (נספח 2 לעתירה).

באוגוסט 2013, במהלך הדיונים במשפטו, כך על פי מכתב ההמלצה (פס' 5), נעצר העותר ע"י יחידת האכיפה של הרשות והושם במשמורת כחמישה חודשים היות ששהה כשב"ח, שבסיומם שוחרר לשם הסדרת מעמדו בישראל. עוד צוין כי בסמוך לשחרורו ממשמורת הגיש בקשה למתן מעמד בישראל שהועברה לבחינת מטה הרשות. ככל הנראה מדובר בבקשה נפרדת מהבקשה שהוגשה בינואר 2014, שכן זו מתוארת בפסקה נפרדת (פס' 6 למכתב ההמלצה). במכתב ההמלצה אין פירוט מה עלה בגורלה של בקשה זו.

ביום 19.1.2014, בעוד ההליך הפלילי בעניינו מתנהל, הגיש העותר בקשה נוספת להסדרת מעמדו בישראל (שנייה או שלישית במספר), וביום 6.3.14 אושר לו רישיון ב/1 כללי למשך שנה. על פי האמור במכתב ההמלצה (פס' 6) האשרה ניתנה: "על פי החלטתו של ראש אגף מרשם ומעמד דאז (מר עמוס ארבל) ובהתבסס על אישור עדכני מטעם עמותה פרטית בשם "עמותה למען הקהילה הדרום לבנונית בישראל" לפיו המבקש הינו אח לחלל בשם באשיר רימון יוסף אל עלם, שנהרג במהלך שירותו בצד"ל בתאריך 1.4.97 [פרטים על האח ומקום נפילתו הושמטו – מ' א' ג'), וכן אישור עדכני ממשרד הבטחון לפיו מאשרים כי אלעלם באשיר נפל בפעילות מבצעית בלבנון.". על אף האמור, בהמשך מכתב ההמלצה, ובהמשך לפסקה לעיל צוין כי: "יוער כי האישורים האמורים אינם מעידים באופן רשמי וחד משמעי כי המבקש הינו אח של נופל".

יודגש כי על פי מכתב ההמלצה, באותה עת, היינו בשנת 2014 לא היו הערות שב"כ, ועמדת המשטרה הייתה כי קיימים רישומים כי החזיק מקום לשם זנות בשנת 2005, ותיק מב"ד (ככל הנראה התיק בו הורשע בסופו של יום) של בעילה שלא בהסכמה, מעשה מגונה ואיומים.

ביום 22.7.14 ניתן פסק דין בהליך הפלילי שהתקיים נגדו בו הורשע, כאמור, בביצוע עבירת אינוס ומעשה מגונה בעובדת זרה ונגזרו עליו, בין היתר, חמש שנות מאסר לריצוי בפועל. במכתב ההמלצה צוין כי במהלך שהותו בכלא פנתה ב"כ בבקשה להארכת הרישיון ונענתה כי לא ניתן להאריך רישיון בעת ריצוי עונש מאסר, וכי עליו לפנות עם שחרורו.

ביום 16.7.18 ניתנה החלטה בעתירת אסיר שהגיש העותר, עת ריצה את עונש המאסר שהוטל עליו בגין העבירות שביצע (עת"א 14-08-17 עלם נ' שירות בתי הסוהר, לפני כב' השופטת מיכל ברנט, מיום 16.7.18, נספח 4 לעתירה). בעתירה ביקש העותר לשנות את סיווג האסיר לפיו לא יוכל לצאת לחופשות לסיווג של אסיר הרשאי לצאת לחופשות. טענת המדינה באותה עתירה הייתה כי אין הוא זכאי לצאת לחופשות הן בשל חומרת עבירות המין שביצע, הן בשל היותו שוהה בלתי חוקי, שכן עם מאסרו נשללה אשרת ב/1 בה החזיק, מכוח היותו אחיו של איש צד"ל שנהרג בפעילות מבצעית. ועדה שהתכנסה לצורך כך קבעה שמבחינת העבירות שבוצעו, ולאור הליך טיפולי שעבר, ניתן היה לסווגו בסיווג של אסיר היוצא לחופשות, אך הדבר נמנע בהעדר אשרה.

הועתק מנבובפסק הדין נקבע כי רישיון ב/1 בו החזיק משנת 2014 למשך שנה פג ביום 28.2.15 לאחר שהחל לרצות את מאסרו. בית המשפט קבע כי לאור המלצת הועדה ניתן לשנות את סיווג האסיר של העותר, והוסיף וקבע, בפס' 11 לפסק הדין, כי: "אין חולק אף, כי לאחר שיסיים העותר את ריצוי עונשו, רשאי הוא לפנות אל רשות האוכלוסין וההגירה בבקשה להסדיר את מעמדו החוקי…".

במכתב ההמלצה צוין עוד (פס' 10) כי סמוך למועד סיום ריצוי עונשו (ללא ציון תאריך) הובא עניינו של העותר פעם נוספת לבית הדין למשמורת בכלא גבעון לצורך בחינת הרחקתו מישראל בעקבות ההליך הפלילי. כן צוין כי: "עם סיום מאסרו הפלילי הועבר כנתין זר במשמורת". מכתב ההמלצה אינו מפרט אלו הליכים התקיימו בעת היותו במשמורת, אך מצוין כי ביום 30.6.19 שוחרר ממאסר וקיבל רישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל (להלן אשרת 2(א)(5), שהוארכה מעת לעת עד לתאריך 25.8.20. נתון זה, לפיו העותר החזיק באשרת 2(א)(5) 5 הופיע לראשונה במכתב ההמלצה, לאחר הגשת העתירה. העותר טען כי החזיק כל העת באשרת ב/1, אשרה בה הוא מחזיק עד היום.

בעתירה נטען כי בשנת 2018, לאחר ששוחרר העותר בתום ריצוי עונש המאסר, הגיש העותר בקשה לקבלת אזרחות, כבן משפחה של לוחם צד"ל שנספה במערכה בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק צד"ל, ועקב כך נשקפת סכנה לחייו. מעת לעת זומן העותר לראיונות והמציא הוכחות למרכז חיים בישראל. החלטה בכתב לא ניתנה. עם זאת, על פי הנטען בעתירה נמסר לו בע"פ כי הבקשה הועברה לגב' מזל כהן שהעבירה את הבקשה לבחינת שר הפנים עוד בשנת 2020.. הדברים נתמכים במכתב ההמלצה, בו מפורטים המועדים וההחלטות כך (פס' 13-12):

"12. בתאריך 22.7.2019 תיקו הועבר להחלטת מטה הרשות ובתאריך 10.9.19 ניתנה החלטת מנהלת אגף אשרות וזרים דאז, הגב' מזל כהן כי המבקש יישאר במעמד פליטות מסוג ס2(א)5 שכן לא ברור על בסיס מה אושר למבקש אישור שהייה מסוג ב/1.

בתאריך 1.12.19 עניינו הועבר בשנית לבחינת המטה [לא ברור מאיזו סיבה – מ' א' ג'] ולאחר בחינה מחודשת בתאריך 16.1.20 הוחלט ע"י גב' מזל כהן, כי מאחר ומדובר בבן משפחה לצד"לניק, יש להעביר עניינו להחלטת שר הפנים."

היינו, בקשתו של העותר לקבלת מעמד מכוח חוק צד"ל, שהוגשה על ידו בשנת 2018, הועברה לשר הפנים בשנת 2020. החלטת שר הפנים ניתנה רק 7 שנים לאחר מכן, ביוני 2025 כשנה לאחר הגשת העתירה.

על אף האמור בהחלטת גב' מזל כהן שהובאה לעיל, כי לא ברור על סמך מה קיבל העותר אשרת ב/1, במכתב ההמלצה מפורט כי ביום 31.8.20 עניינו נבחן ע"י שר הפנים, אשר החליט להעניק לו שוב רישיון שהיה ועבודה מסוג ב/1 לשנה. הרשות מאשרת כי רישיון זה מוארך ובתוקף עד היום. העותר עצמו צירף העתקי אשרות כמפורט: ביום 31.10.21 קיבל העותר אשרת ב/1 בתוקף עד ליום 31.10.22. ביום 31.10.22 הוארכה האשרה עד ליום 31.10.23. כשמאז המשיכה הרשות להנפיק לעותר אשרות ב/1, מדי שנה.

ביום 31.1.23, התייצב העותר בלשכת הרשות ביפו ובוצע לו ריאיון לבחון האם מרכז חייו הינו בישראל. לדברי העותר, נציג המשיבה הבהיר לו שפרוטוקול הריאיון יועבר למטה הרשות בירושלים למתן החלטה.

ביום 5.9.23, עם קבלת ייצוג העותר בידי ב"כ הנוכחית, פנתה עו"ד נבון לרשות (המכתב צורף כנספח 5 לעתירה) וביקשה כי תינתן אזרחות לעותר, על פי בקשתו משנת 2018, כמתחייב על פי סעיף 3(ג) לחוק צד"ל. זאת, חלף אשרות ב/1 בהן החזיק במהלך כל השנים (למעט בעת שהותו בכלא). ב"כ העותר ציינה במכתב הפניה, כי גם נכון לאותה עת החזיק העותר באשרת ב/1. ב"כ העותר ממשיכה ומפרטת את הבסיס הרעיוני לחוק צד"ל.

על פי מכתב ההמלצה (פס' 16) ביום 31.1.24 נערך לעותר ריאיון בלשכת הרשות ביפו, במסגרתו סיפר המבקש כי חי עם בת זוג, אזרחית פיליפינית ולהם בן משותף. עוד מצוין כי נשאל מדוע מבקש מעמד והבהיר כי רישיון ב/1 אינו מעניק לו זכויות סוציאליות. בהמשך, בהמלצה, נכתב לאור זאת כי הנימוק לרצונו להישאר בישראל כלכלי, עניין שאינו רלוונטי כלל ועיקר לבקשה מכוח חוק צד"ל.

ביום 21.7.24, הוגשה העתירה שלפניי בה נטען כי בקשתו של העותר לקבל מעמד משנת 2018 טרם נדונה.

על פי מכתב ההמלצה (פס' 18): "בתאריך 6.10.24 נשלחה תשובת דסק הומניטרי ממטה מנ"א אל הלשכה כי מאחר ומדובר באזרח לבנוני אין בסמכות הועדה לדון בבקשתו. לאחר התייעצות הלשכה עם הוועדה לתושבי האזור, נמסרה למבקש בתאריך 9.10.24, תשובת הלשכה כי עליו להגיש בקשה להסדרת מעמד מכוח נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה המקצועית המייעצת לשר על פי סעיף 7 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה 2022)." היינו, הדיון בבקשה הועבר לועדה ההומניטרית, על אף שהוגש על פי סעיף 3(ג) לחוק צד"ל. במכתב מצוין כי עתירה זו הוגשה בתאריך 20.11.24, נתון שגוי כשלעצמו, כפי שניתן אף לראות ממספר ההליך.

ביום 13.10.24, בסמוך לאחר המצאת העתירה לפרקליטות, הגיש העותר "הודעת עדכון והבהרה" לאור הודעת הרשות שנשלחה לב"כ העותר ביום 9.10.24, כמפורט במכתב ההמלצה.

ביום 9.10.24, קיבלה ב"כ העותר החלטה מטעם לשכת הרשות ביפו, שנחתמה בידי מר אוריה קינסט, ראש צוות מרשם ומעמד, בו נכתב, בפעם הראשונה, כי בהיות העותר תושב האזור, אין בסמכות הלשכה ביפו לטפל בו ועליו להגיש בקשה חדשה למעמד מטעמים הומניטריים (המכתב נספח 1 להודעת העותר מיום 13.10.24). בהודעת העדכון שהוגשה לבית המשפט בעקבות החלטה זו הבהירה ב"כ העותר כי החלטה זו אין לה על מה שתסמוך, כיון שעניינו של העותר נופל תחת חוק צד"ל, מכוחו, לטענתה, זכאי העותר למעמד. ב"כ העותרת הוסיפה וציינה כי אם העניין אינו בסמכות הלשכה, כיצד טופל בה עניינו של העותר במשך שנים, כולל ביצוע ראיונות וקבלת וחידוש אשרות מדי שנה בשנה במשך קרוב ל-20 שנה (בניכוי ימי מאסרו).

בית המשפט הורה לרשות להגיב, ובתגובתה מיום 27.11.24 נמסר כי הרשות חוזרת בה מההחלטה שניתנה ביום 9.10.24 לפיה על העותר להגיש בקשה לוועדה לעניינים הומניטריים, והודיעה כי החליטה להביא את עניינו של העותר לפני מטה הרשות על מנת לקבל החלטה בבקשתו מושא העתירה, היינו בקשה לקבלת אזרחות לפי חוק צד"ל. עוד טענה הרשות כי כיון שהחלטה חדשה עתידה להתקבל במטה הרשות בירושלים, נעדר בית משפט זה סמכות לדון בעתירה כבר בשלב זה. היינו, בנובמבר 2024, מבקשת הרשות מיצוי הליכים בהחלטה שטרם ניתנה לבקשה שהוגשה בשנת 2018, וכן מבקשת ארכה למתן החלטה בבקשה שהגיש העותר בשנת 2018. העותר סרב לכך ודרש החלטה מהותית לגופו של עניין. קבעתי כי בטרם תינתן החלטה בבקשת הרשות, תעדכן הרשות האם התקבלה החלטה לגופו של עניין.

ביום 29.1.25 עדכנה הרשות כי בקשתו של העותר נמצאת בבחינה וטרם התקבלה בה החלטה, בית המשפט הורה לרשות לשוב ולעדכן בעניין זה (החלטה מיום 30.1.25). ביום 27.2.25 שבה הרשות ועדכנה כי טרם ניתנה החלטה בעניינו של העותר. ביום 2.3.25 הורה בית המשפט לשוב ולעדכן עם מתן החלטה בעניינו של העותר או לאחר 30 ימים, לפי המוקדם.

ביום 7.4.25, משחלפו 30 ימים, הגיש העותר בקשה למתן החלטה. העורר טען כי כעבור קרוב ל-30 שנה בהן הוא שוהה בישראל, הוא עדיין מקבל אשרת ב/1 שאינה מעניקה לו זכויות סוציאליות. זאת, בניגוד לאזרחות שהיה אמור לקבל לפי חוק צד"ל. עוד טען העותר כי הוא חי בזוגיות עם בת זוג זרה, והם הורים לבן, בן שנה וחצי. העותר ציין שהעדר המעמד פוגע גם בבנו הקטין. בהחלטתי מיום 8.4.25 שבתי והוריתי לרשות להגיב, ואף חייבתי אתה בהוצאות, שכן התגובה לא הוגשה במועד ואף לא הוגשה בקשה להארכתה.

ביום 9.4.26 הודיעה הרשות כי עניינו של העותר עדיין בבחינה. עם זאת, הרשות דיווחה כי אשרת ב/1 בה החזיק הוארכה בשנה נוספת, עד ליום 9.3.26. הרשות ביקשה ארכה של חודש נוסף כדי ליתן החלטה לגופו של עניין בבקשתו למעמד קבע. בית המשפט אישר את בקשת הרשות. ביום 8.5.26, שוב הודיעה הרשות כי טרם התקבלה החלטה בעניינו של העותר וביקשה 30 ימים נוספים למתן תשובה. בית המשפט האריך את המועד עד ליום 21.5.25 אך הוסיף וקבע כי: "בקשות של חודש דחייה מוגשות שוב ושוב, יש לבחון מדוע העניין מתעכב.". ביום 21.5.25 הודיעה הרשות שוב כי טרם ניתנה החלטה בעניינו של העותר שכן שר הפנים הנחה לבצע בדיקות נוספות בעניינו של העותר טרם מתן החלטה (הדבר לא עולה ממכתב ההמלצה). עוד הוסיפה הרשות, בפס' 3 לתגובה כי: "עניינו של העותר הובא לפני שר הפנים נוכח תחולת הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשפ"ב-2022." הרשות לא הבהירה מדוע הדבר נדרש, שעה שהבקשה הוגשה לפי חוק צד"ל. בית המשפט הורה לרשות לשוב ולעדכן עד ליום 18.6.25.

במכתב ההמלצה ציינה הרשות כי לשב"כ לא היו הערות וכי המשטרה העבירה את הרשעותיו הקודמות, אך לא הופיע מידע על תיקי מב"ד חדשים מאז שחרורו.

ביום 12.6.25, קרוב לשנה לאחר מועד הגשת העתירה, הודיעה הרשות כי שר הפנים סירב לבקשה ליתן לעותר אשרה זמנית מסוג א/5, והחליט להותירו עם אשרה מסוג ב/1. להודעה צורף מכתב ממנהלת תחום חוץ וגיור במשרד הפנים, לב"כ העותר מיום 11.6.25. מדובר למעשה בהמלצה המופיעה בסיפא למכתב ההמלצה ולפיה העותר אינו עומד בקריטריונים לפי חוק צד"ל, וכן מוזכר עברו הפלילי. בהחלטה לא מפורטים הקריטריונים, ולא מצוין באיזה מן הקריטריונים לא עומד העותר. כן לא מצוין מה הרלבנטיות של עברו הפלילי להליך. שוב יודגש כי המלצות אלו באו לאחר סקירה מקיפה כפי שהובאה לעיל של כל הבקשות שהגיש העותר והטיפול (או היעדר הטיפול) בהן. מכל מקום, בית המשפט התבקש למחוק את העתירה, לאור העובדה שההחלטה ניתנה בידי שר הפנים שמקום מושבו בירושלים.

העותר, על פי החלטת בית המשפט, הגיב לבקשה ביום 10.7.25 וביקש כי ההליך ימשיך להתנהל במסגרת עתירה זו על אף ההחלטה שניתנה, זאת לאור השנים בהם לא ניתן מענה, והשיהוי, גם במסגרת עתירה זו, של מעל לשנה בקבלת החלטה. העותר טוען כי על אף שההחלטה ניתנה בירושלים, נראה כי מטרת קבלת ההחלטה הייתה להעביר את התיק ממותב זה. כך, לטענתו, עולה מהעובדה, שעוד טרם מתן ההחלטה ביקשה הרשות למחוק את העתירה בטענה שכשתתקבל החלטה חדשה יהיה על העותר להגיש עתירה בירושלים. לטענתו, הדבר מעיד שהרשות התכוונה בכל מקרה לדחות את הבקשה. עוד עמד על העותר על הפגמים בהחלטה, ביניהם שמעמדו על פי חוק צד"ל הוכר בעבר; שבקשתו הייתה לקבל אזרחות, ואילו ההחלטה ניתנה בבקשה לקבל מעמד ארעי, וכן כי שהרשות קבעה כי לא ידוע אם הוא אבי הקטין, על אף שצירף פסק דין הקובע זאת מפורשות. עוד טען כי עברו הפלילי אינו רלבנטי עוד עת שילם את חובו לחברה, ולא חזר לעסוק בפלילים. מה גם שמאז שהה בארץ כדין באשרת ב/1.

לאור האמור נקבע דיון בעתירה, תוך מתן אפשרות לרשות להגיב לגופם של דברים, בעיקר לאור הפגמים העולים ממכתב ההמלצה (החלטה מיום 1.8.25). הרשות בחרה שלא לעשות כן. משהתקיים הדיון והצדדים טענו בו לגופה של העתירה. ניתן כעת פסק דין.

תמצית טיעוני הצדדים

טיעוני העותר

העותר טוען כי ממכתב ההמלצה עולה במפורש כי כבר בשנת 2014 הכירו בו כאח של לוחם צד"ל שנפל במערכה, ושאינו יכול לחזור ללבנון בשל איומי חיזבאללה. זאת, בהתאם לאישור שניתן ע"י מר עמוס ארבל ממשרד הפנים. היינו, הרשות, בניגוד לאמור במכתב ההמלצה, כן הכירה במעמדו של העותר לפי חוק צד"ל, אם כי לא העניקה לעותר אזרחות אלא אשרת ב/1, כפי שציינה גב' מזל כהן עצמה. עוד טוען העותר כי מאותו מכתב עולה כי בשנת 2020 החליטה הרשות, כמפורט במכתב ההמלצה, כי: "מאחר ומדובר במשפחה של צד"לניק, יש להעביר עניינו לשר הפנים".

העותר מוסיף וטוען כי מתן אשרת ב/1 לאורך שנים, אשרה זמנית, היא בניגוד להוראות חוק צד"ל עצמו. לטענת העותר הנמקת הרשות בהחלטת הדחייה לפיו העותר לא הוכר כלל כמי שזכאי על פי חוק צד"ל מנוגד לאמור במכתב ההמלצה ולהחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר לאורך השנים. לטענתו, חוק צד"ל מחייב, בעניינו, מתן אזרחות, ולא ברור על סמך מה ניתנה אשרה זו לאורך שנים. העותר מפנה למכתב ההמלצה בו צוין כי גם גורמת בכירה ברשות החליטה בשנת 2019 כי הבסיס למתן אשרת ב/1 אינו ברור.

עוד טוען העותר כי שר הפנים דן, כאמור בהחלטת הדחייה, בבקשה לקבלת מעמד ארעי, בעוד שהעותר ביקש אזרחות. לטענת העותר חוק צד"ל מאפשר, בתנאים מסוימים, לקרובי משפחה של חיילי צד"ל לקבל אזרחות, תנאים המתקיימים בעניינו. לטענתו, השר כלל לא דן בבקשה זו ובנסיבות הרלבנטיות לבקשה כזו, כפי שעולה ממכתב ההמלצה.

העותר מוסיף וטוען כי החלטת השר מתעלמת מטובת הילד, על אף שהומצא פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה המכיר באבהות העותר על בנו. לעניין זה מוסיף העותר וטוען כי כוונת הרשות, כעולה ממכתב ההמלצה, להרחיק את העותר עם פקיעת האשרה בשל העובדה שהוא בזוגיות עם אזרחית זרה, מהווה הפרה של חובות הרשות, בהיותה שיקול שאינו רלבנטי לבקשה ולמעמד העותר כאחיו של איש צד"ל שנפל במערכה. בהודעת עדכון שהוגשה לאחרונה ציין העותר כי בת זוגו ואם ילדו עזבה את הארץ וכי הוא המטפל היחיד בבנו.

העותר טוען כי רק לאור השיהוי הרב בטיפול בבקשותיו לאורך השנים, כפי שעולה ממכתב ההמלצה, ובעיקר השיהוי הממושך של שמונה שנים במתן החלטה מאז הגשת הבקשה בשנת 2018, יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות לרשות ליתן לו אזרחות. מאותה סיבה, כך טוען העותר יש לדחות את טיעוני הרשות לעניין הסמכות המקומית. העותר טוען כי לאחר שהמתין להחלטה במשך שבע שנים, ולאחר שהמתין שנה נוספת במסגרת העתירה, אין מקום להורות לו להתחיל תהליך מחדש לפני בית משפט במקום אחר. לטענתו, הרשות מנסה להיאחז במחדליה, כדי להמשיך ולמנוע מהעותר את זכויותיו. תחילה לא ניתן לו מעמד על פי חוק צד"ל, אלא אשרת ב/1, שלא ניתן לתת מכוח חוק זה, ולבסוף השהתה מתן החלטה במשך שבע שנים, לאחר מכן היא משהה את ההחלטה כשנה במסגרת ההליך, ולאחר שבית המשפט מורה לה לבדוק מדוע העניין מתעכב, וכשהרשות רואה כי לא ניתן עוד "לגרור" את העותר, היא מקבלת החלטה חדשה, טוענת להיעדר סמכות מקומית, ורוצה כך, להמשיך למנוע מהעותר את זכויותיו. לדבריו, סגירת התיק והעברת הדיון, תהווה מתן פרס לרשות על התנהלות בלתי הוגנת ולא ראויה.

טיעוני הרשות

הרשות עומדת על טיעוניה בעניין חוסר סמכות מקומית לבית המשפט. לטענתה, העתירה הוגשה בגין אי מענה, ומשעה שניתנה החלטת השר, ככל שהעותר מבקש לתקוף אותה, עליו להגיש הליך מתאים בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. הרשות לא התמודדה עם הטענה לפיה העברת הדיון תגרור את העותר להליכים נוספים, ובכך הרשות תצא נשכרת מאי מתן מענה במהלך שבע שנים, ושנה נוספת במסגרת ההליך.

עוד טוענת הרשות כי בית המשפט אינו אמור להתייחס למכתב ההמלצה וכל מה שנאמר בו, כיון שמדובר במסמך פנימי של הרשות, שנשלח לב"כ העותר בשגגה, לאחר הגשת העתירה וכי העותר לא ביקש לתקן את עתירתו בעניין זה. הרשות טענה כי כדי לדון בסבירות החלטת השר, גם אם תדחה טענתה בעניין הסמכות המקומית, היה מקום כי העותר יגיש עתירה מתוקנת ולא יסתפק בבקשה לדיון בעתירה לאחר הצגת מכתב ההמלצה לבית המשפט. עם זאת, הרשות עצמה נסמכת על מכתב ההמלצה, בחלק התומך בטיעוניה ומפנה לאמור באותו מכתב המלצה לפיו לא הייתה הכרה רשמית בעותר כזכאי לפי חוק צד"ל.

עוד טוענת הרשות כי קבלת אזרחות לפי חוק צד"ל נתונה לשיקול דעת לשר, ובמסגרת זו, השיקול של עבר פלילי משמעותי הינו רלבנטי. עם זאת לשאלת בית המשפט אישרה ב"כ הרשות כי השר לא דן כלל בבקשה לקבלת אזרחות לפי חוק צד"ל. אמנם ב"כ הרשות הסכימה להשיב את העניין להחלטת השר, אולם עמדה על מחיקת העתירה והותרת העותר באשרת ב/1. העותר סרב לכך.

דיון והכרעה

אציין בפתח הדברים כי מכתב ההמלצה מציג תמונה לא פשוטה של מחדלים וטעויות של הרשות. במכתב מועלים נתונים, שחלקם אינם נכונים, כמו הטענה שהעותר הגיש בקשה למעמד מטעמים הומניטריים, דבר הנסתר, על פניו, במכתב באת כוחו בעניין, וחלקם אינם נתמכים בכל מסמך שהוא. העותר טען כי כל ההחלטות נמסרו לו בעל פה, ומכתב ההמלצה תומך בטיעוניו אלו. עוד עולה מהמכתב כי העותר הגיש מספר בקשות לרשות, החל משנת 2002,שרובן ככולן לא נענו או טופלו שלא בהתאם לחוק צד"ל. העותר שלא היה אז מיוצג, ואינו יודע קרוא וכתוב לא יכול היה להתמודד עם הרשות. במצב דברים זה, תחת התנצלות ומתן אשרת א/5 זמנית עד להחלטה נוספת של השר, ניסתה הרשות למנוע מהעותר להסתמך על מכתב ההמלצה, וביקשה למחוק את העתירה. זאת, בניגוד גמור לחובת ההגינות של הרשות.

העתירה שלפניי הוגשה בגין אי מענה לבקשה למתן מעמד שהוגשה בשנת 2018 עם שחרורו של העותר ממאסר. עם זאת, יש לזכור כי העותר הגיש בקשות החל בשנת 2002, ובאשר לבקשה שהגיש בשנת 2014 קיבל אשרת ב/1, שאינה נזכרת בחוק צד"ל. אין עוד מחלוקת כיום כי הרשות השתהתה במתן החלטה בבקשת העותר לקבלת אזרחות במשך שבע שנים, ולאחר הגשת העתירה, כשביקשה ליתן החלטה הוסיפה והתמהמהה במשך שנה נוספת. לאחר שניתנה החלטה בידי שר הפנים, טענה הרשות כי לאור המעשה המנהלי החדש יש להורות על מחיקת העתירה שלפניי, והעותר רשאי להמשיך ולהתנהל מול החלטתו החדשה של השר על ידי הגשת עתירה מתאימה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. כיון שההנמקה לדחיית טיעון זה של הרשות נעוץ בהתנהלות הרשות לאורך כל הדרך בעניינו של העותר, אפתח בדיון לגופו של עניין, ובהמשך אדרש לשאלת הסמכות המקומית.

חוק צד"ל

צבא דרום לבנון פעל בשיתוף פעולה עם ישראל החל מסוף שנות השבעים של המאה העשרים ועד הנסיגה מלבנון בשעתו, בחודש מאי 2000, אז פורק. חיילי צד"ל רבים ובני משפחותיהם חששו מאנשי החיזבאללה ותומכיהם ונמלטו לישראל. מדינת ישראל הכירה במחויבותה ללוחמי צד"ל ובני משפחותיהם וחוקקה, בשנת 2004, את חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, תשס"ה-2004, שנועד להסדיר את מעמדם של אנשי צבא דרום לבנון (צד"ל) ובני משפחותיהם המתגוררים בישראל, ומעניק להם מעמד וזכויות שונות (סעיף 1 לחוק).
סעיף 3 לחוק, שכותרתו הקניית אזרחות לאיש צד"ל ובני משפחתו, קובע כי ככלל איש צד"ל וקרוביו הישירים יקבלו אזרחות בישראל. סעיף 3(א) לחוק קובע:

"על אף האמור בכל דין, איש צד"ל, בן זוגו, הורהו או ילדו, שמתגורר בישראל ביום התחילה, ומבקש להיות אזרח לפי חוק האזרחות יקנה לו שר הפנים אזרחות ישראלית, אף אם לא מתקיימת לגביו הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק האמור."

ס"ק ב' מאפשר במקרים חריגים שלא לתת אזרחות מטעמים מיוחדים שעל השר לפרט בהחלטתו. סעיף 3(ג) לחוק, מאפשר לשר הפנים ליתן אזרחות לקרוב משפחה שאינו מנוי בס"ק א' אם נשקפת סכנה לחייו בשל שירות קרובו בצד"ל או אם הדבר הוא מעניינה המיוחד של המדינה. ס3(ג) קובע:

"על אף האמור בכל דין, שר הפנים רשאי, במקרים מיוחדים, להעניק אזרחות ישראלית גם לקרוב משפחה של איש צד"ל, שאינו מנוי בסעיף קטן (א), שהגיש בקשה להיות אזרח לפי חוק האזרחות, אם שוכנע כי הוא מתגורר בישראל משום שנשקפת סכנה לחייו בשל כך שקרוב משפחתו שירת שירות בצד"ל או משום שהענקת האזרחות כאמור היא מענינה המיוחד של המדינה."

בנוסף, סעיף 4 לחוק קובע אפשרות לאיש צד"ל או קרוביו הישירים להגיש בקשה למעמד קבע חלף אזרחות אם רצונם בכך. סעיף זה אינו כולל הרחבה לקרובים אחרים של אנשי צד"ל ועל כן אינו מענייננו.

על פי מכתב ההמלצה, הבקשה הראשונה שהגיש העותר הייתה בשנת 2002, כבר אז טען כי הוא אח לחלל צד"ל וחושש לחזור ללבנון מחשש להתנכלות החיזבאללה. על כן כבר במועד זה היה אמור שר הפנים לדון בבקשה לפי סעיף 3(ג) לחוק צד"ל. על אף כל הבקשות שהוגשו, אין כל החלטה בכתב (למעט התייחסות במכתב ההמלצה לגבי בקשה משנת 2006 שנדחתה, אך לא ברור על סמך מה נדונה ונדחתה), לפיה שר הפנים דן בבקשה של העותר לפי חוק צד"ל. גם במקרה שלפניי, כפי שאישרה ב"כ הרשות, שר הפנים לא דן בהחלטה בבקשה לפי סעיף זה, אלא בבקשה למתן רישיון א/5 ארעי, רישיון שאינו רלוונטי לבקשות לפי חוק צד"ל.

הבסיס העובדתי (השגוי במקרה זה) להחלטה המנהלית

החלטת שר הפנים, ניתנה, כאמור, על בסיס מכתב ההמלצה. ממכתב ההמלצה עולה כי החלטת השר ניתנה על בסיס עובדתי שגוי ובנוגע לרישיון שכלל לא התבקש. עוד עולה כי ההמלצות שניתנו לשר, על בסיסן קיבל את ההחלטה, היו מבוססות גם הן על טעויות שנפלו בהתנהלות הרשות מול העותר מתחילת הדרך, עוד הרבה קודם להרשעתו של העותר בפלילים, כפי שיפורט.

051293710אדגיש שוב כי החלטת השר לקוחה מההמלצה של גב' בתיה כהן, מנהלת תחום חוץ וגיור ברשות, עליה חתם השר. אביא תחילה את המלצת גב' כהן מיום 3.6.25, לאחריה את החלטת שר הפנים כפי שנמסרה לעותר ואז אעמוד על הפגמים שנפלו בה. אדגיש, כי בניגוד לטיעוני הרשות, לא היה צורך לתקן את העתירה, כיון שהטענות שהועלו בעתירה כפי שהוגשו מקבלות חיזוק ממסמך זה.

054678313

וזו המלצת גב' כהן בחלקה הראשון:

"בראשית הדברים יצויין כי המבקש אינו עונה לקריטריונים השונים הקבועים בחוק אנשי צבא דרום לבנון ומעמדו בישראל לא הוסדר על פי חוק זה.

לכך יש להוסיף כי המבקש הינו בעל עבר פלילי. כן יצוין כי המבקש הורשע בשנת 2012 בעבירה שעניינה החזקת מקום לשם זנות ובגינה הושת עליו עונש מאסר על תנאי. בנוסף, בשנת 2014 המבקש הורשע בין היתר בעבירות של בעילה שלא בהסכמה חופשית ומעשה מגונה, ובגינן הושת עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים.

בהתייחס לטענות המבקש לפיהן ראוי לאשר את בקשתו לשדרוג המעמד לאור התא המשפחתי שהוא הקים בישראל – יוער כי בדיקה שנערכה העלת כי בת הזוג הנטענת הינה נתינת הפיליפינים והיא שוהה בישראל שלא כחוק, והוא הדין לילדם המשותף הנטען שאף טרם הוכח כי המבקש הינו אביו."

כפי שניתן לראות בהמשך, חלק זה זהה לחלוטין להחלטת השר, אלא שההמלצה מנוסחת בגוף שלישי, והחלטת השר בגוף ראשון. לאחר חלק זה נכתב בהמלצות כך:

"בשים לב לאמור ולנסיבות הספציפיות והרלוונטיות, ולאחר היוועצות עם הלשכה המשפטית ועם ראש מינהל האוכלוסין, המלצתי הינה לסרב את הבקשה לרישיון ארעי מסוג א/5.

יודגש כי לקראת מועד פקיעתו של הרישיון שברשות המבקש מסוג ב/1 בכוונת הרשות לבחון דרישה לפיו עליו לצאת מישראל. זאת בשים לב בין היתר לעובדה כי המבקש טוען לקיום זוגיות עם נתינה זרה השוהה שלא כדין בישראל.

יצוין כי בטרם מתן ההמלצה ניתנה הדעת ליתר הטענות ובכלל זה לטענה לפיה רישיון ישיבה מסוג ב/1 (רישיון אותו מחזיק המבקש ושעתיד לפקוע ביום 9.3.26 [ בינתתים הוארך – מ' א' ג']), אינו מזכה בתנאים סוציאליים שונים כמו ביטוח לאומי ובריאות. עם זאת נוכח מכלול האמור, לא נמצא כי יש בטענות אלו כדי להצדיק מעמד כמבוקש.

מועבר להחלטת שר הפנים"

על גבי העמוד האחרון של מכתב ההמלצה נכתב ונחתם, ככל הנראה בכתב ידו של השר כך: "מאשר המלצת מנהלת תחום חוץ וגיור ומסרב את הבקשה למתן רישיון ישיבה עראי [הטעות במקור – מ' א' ג'] מן הטעמים המפורטים מעלה. משה ארבל, שר הפנים, 8.6.25".

בעקבות זאת הועברה לעותר החלטת השר, במכתבה של גב' בתיה כהן, מנהלת תחום חוץ וגיור מיום 6.25, שזו לשונה:

"1. פנייתך לשידרוג מעמד לישיבת ארעי מסוג א/5, הונחה לפיתחו של שר הפנים משה ארבל.

בראשית הדברים יצויין כי אינך עונה לקריטריונים השונים הקבועים בחוק אנשי צבא דרום לבנון ומעמדך בישראל לא הוסדר על פי חוק זה.

לכך אוסיף כי הנך בעל עבר פלילי, בשנת 2012 הורשעת בעבירה שעניינה החזקת מקום לשם זנות ובגינה הושת עליך מאסר על תנאי. בנוסף, בשנת 2014 הורשעת בין היתר בעבירות של בעילה שלא בהסכמה חופשית ומעשה מגונה, ובגינן הושת עליך מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים.

בהתייחס לטענתך לפיה ראוי לאשר את בקשתך לשדרוג המעמד לאור התא המשפחתי שהקמת בישראל – יוער כי בדיקה שנערכה העלת כי בת זוגך הינה נתינת הפיליפינים אשר שוהה בישראל שלא כחוק, והוא הדין לילדכם המשותף שאף טרם הוכח כי הינך אביו.

על רקע המתואר, ולאחר בחינת הבקשה על כלל נסיבותיה, אודיעך כי שר הפנים, עו"ד משה ארבל, החליט בתאריך 8.6.25 לדחות את הבקשה לשדרוג הרישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 ולהותירך ברישיון מסוג ב/1 כללי עד לתאריך 9.3.26"

בהמלצה ובהמשך לכך בהחלטת השר, נפלו מספר פגמים. הפגם הראשון, נוגע לכך שההחלטה אינה מפרטת מהם הקריטריונים בחוק צד"ל, ומדוע העותר אינו עומד בהם. ההמלצה וההחלטה אינם נוקבים בקריטריונים המופיעים בסעיף 3(ג) לחוק. העותר טען, החל מבקשה שהגיש בשנת 2002, לפני למעלה מעשרים שנה, כי הינו זכאי למעמד מכוח חוק צד"ל בהיותו אח ללוחם צד"ל שנפל, וחששו לחזור ללבנון מפחד כי יבולע לו בידי אנשי ארגון החיזבאללה. ממכתב ההמלצה עולה במפורש כי העותר הגיש בקשה להכרה בו כאח של חלל צד"ל עוד בשנת 2002. בפס' 3 נכתב כי: " בתאריך 3.9.2002 קיבל המבקש רישיון שהייה ועבודה מסוג ב/1 לאחר שטען כי אחיו נהרג במהלך שירותו הצבאי בצד"ל..."

בהמשך, על פי מכתב ההמלצה, בשנת 2006 הגיש בקשה נוספת: "בתאריך 15.8.2006 הגיש המבקש בקשה למעמד בישראל בטענה כי הוא נרדף על ידי החזבאללה לאחר מות אחיו, ובקשתו נדחתה על ידי הרשות בנימוק כי המבקש אינו נמנה עם אנשי צד"ל וככזה אינו זכאי למעמד בישראל". אין מחלוקת כי העותר אינו נמנה על אנשי צד"ל, אך הוא פנה, כך על פי הרשות עצמה, מאחר שנשקפת סכנה לחייו בשל כך שקרוב משפחתו שירת בצד"ל. כיון שלמכתב ההמלצה לא צורפו אותן החלטות, והן אינן בידי העותר, לא ניתן לדעת בדיוק מה היה נוסח הבקשה וההחלטה, ומכוח מה ניתנה. מכל מקום, לא ברור מדוע אשרה שניתנה (גם אם לא האשרה המתאימה) בשנת 2002, על סמך טענת העותר כי הינו אח של חלל צד"ל, נשללה בטענה כי לא הוכר ככזה בשנת 2006. בהמשך נאמר כי העותר נעצר באוגוסט 2013 והושם במשמורת כחמישה חודשים, בסופם שוחרר לשם הסדרת מעמדו. אז, כמפורט להלן, הגיש בקשה וקיבל שוב אשרת ב/1 מכוח החלטת ראש אגף מרשם ומעמד דאז, כאח של חלל צד"ל.

זאת ועוד, בניגוד לאמור בהחלטת השר כפי שהועברה לעותר, וכפי שטען העותר לאורך כל הדרך, וכפי שעולה בבירור ממכתב ההמלצה, הרשות הכירה, בשנת 2014 בעותר כמי שעומד בקריטריונים וזכאי למעמד מכוח היותו אח של איש צד"ל שנספה במערכה, ע"י מנהל בכיר ברשות. בפס' 6 למכתב ההמלצה נכתב כך:

"בתאריך 19.1.2014 הגיש המבקש בקשה להסדרת מעמדו בישראל, ובתאריך 6.3.2014 אושר לו רישיון מסוג ב/1 כללי לשנה וזאת על פי החלטתו של ראש אגף מרשם ומעמד דאז (מר עמוס ארבל) ובהתבסס על אישור עדכני מאת עמותה פרטית…. לפי המבקש הינו אח לחלל בשם…. שנהרג במהלך שירותו בצד"ל….. וכן אישור עדכני ממשרד הביטחון לפיו מאשרים כי מר [שמו של אחי העותר] נפל בפעילות מבצעית בצבא לבנון.".

(הדגשה שלי – מ' א' ג').

אמנם לא צוין הסעיף הרלבנטי, אולם בהיותו אח של חלל צד"ל, האפשרות לקבלת מעמד היא מכוח סעיף 3(ג) לחוק. היינו, ראש אגף מרשם ומעמד, בעל תפקיד בכיר ברשות, העניק בשעתו מעמד לעותר וזאת על סמך אישורים בהם הכיר, בהם אישור ממשרד הביטחון. אמנם בהמשך הפסקה נכתב: "יוער כי האישורים האמורים אינם מעידים באופן רשמי וחד משמעי כי המבקש הינו אח של נופל", אולם זאת הערה שנוספה במכתב ההמלצה ללא כל הסבר או הנמקה. כפי שאבהיר בהמשך לולא הכירו בעותר כזכאי לפי חוק צד"ל, לא היה אמור לקבל רישיון שהייה בישראל כלל. היינו, הרשות הכירה כבר בשנת 2002 בעותר כמי שעונה על הקריטריונים בחוק צד"ל. העותר מחזיק ברישיון ב/1 עד היום. הרשות אינה מבהירה מדוע היא טוענת כעת טיעון הפוך לפיו העותר אינו עומד בקריטריונים לפי חוק צד"ל ועל סמך מה. הראיה היא שמאז, ובמהלך כל השנים, למעט תקופת מאסרו, החזיק העותר באשרה.

הפגם השני, נוגע לאשרות שניתנו לעותר במהלך השנים לרבות האשרה שניתנה לו ע"י שר הפנים בהחלטה האחרונה. סעיף 3(ג) לחוק צד"ל קובע כי במקרים מיוחדים תינתן אזרחות ישראלית לקרובים אחרים לאנשי צד"ל. אין מחלוקת כי לאורך השנים קיבל העותר אשרת ב/1. מדובר באשרת עבודה מכוח סעיף 2(א)(2) לחוק הכניסה לישראל הקובע שבין סוגי רישיונות השהייה ששר הפנים רשאי לתת נכלל "רישיון לישיבת ביקור". תקנה 5 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, כוללת רישיונות ביקור זמניים שונים (תייר, עובד, מתנדב). תקנה 5(א) קובעת כי: "המבקש להיכנס לישראל כדי לעבוד בה זמנית בשכר, יגיש בקשה לאשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני)". היינו, האשרה שקיבל העותר במהלך כל השנים הינה אשרת זמנית (ואפילו לא רשיון לישיבת קבע לפי סעיף 4 לחוק צד"ל שהעותר אינו נכלל בגדרו). על פי מכתב ההמלצה בחלק קצר מהתקופה, בין השנים 2019-2020, החזיק באשרה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, המאפשר לשר הפנים (על פי תיקון לחוק משנת 2001) ליתן: "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה.". אשרה זו ניתנת ככלל למבקשי מקלט, ועל פי מכתב ההמלצה, לא ברור כלל אם הוצא לעותר צו הרחקה. מכל מקום גם אשרה זו לא ניתן להעניק מכוח חוק צד"ל. העותר טוען כי החזיק כל השנים (למעט תקופת מאסרו) באשרת ב/1. הרשות טוענת במכתב ההמלצה כי על פי החלטת הגב' מזל כהן, מנהלת אגף אשרות וזרים דאז, מיום 10.9.19, החזיק באשרת 2(א)5. העותר המציא העתקי אשרות ב/1 המאוחרים להחלטת גב' מזל כהן, החל מיום 31.10.21, כך שייתכן שאחז במשך שנתיים באשרת 2(א)5, אולם אין אסמכתא לכך, ומכל מקום בשני המקרים אין מדובר באזרחות שהיה אמור העותר לקבל על פי חוק צד"ל.

גם לאחר מאסרו המשיך העותר לקבל אשרת זמניות. על פי מכתב ההמלצה, ככל הנראה טרם שוחרר העותר ממאסר הוא הועבר לכלא גבעון לבחינת הרחקתו מהארץ. עוד נכתב (פס' 10): "סמוך למועד ריצוי עונשו, הובא עניינו פעם נוספת לבית הדין לביקורת משמורת בכלא גבעון לצורך בחינת הרחקתו מהארץ….עם סיום מאסרו הפלילי הועבר לכלא גבעון ןהושם כנתין זר במשמורת". המכתב אינו מפרט מה קרה בעקבות השמתו במשמורת. בפס' 11 נכתב כך: "לאחר שחרורו ממאסר ובתאריך 30.6.19 קיבל המבקש רישיון ישיבה מסוג 2(א)5…. במקביל, בתאריך 14.7.2019 הגיש המבקש בקשה למעמד מטעמים הומניטריים בנימוק כי קיבל בעבר אישור עבודה בישראל מכוח נפילת אחיו.". ככל הנראה ההתיחסות היא לבקשה משנת 2018, שכן אין טענה כיום כי העותר הגיש בקשה מאוחרת לכך, בקשה מכוח היותו אח של חלל צד"ל שנשקפת סכנה לחייו, ולא בקשה מטעמים הומניטריים. מכל מקום, לאחר שהתברר, כאמור, לגב' מזל כהן, מנהלת בכירה במטה הרשות כי מדובר באיש צד"ל, הועבר עניינו לבחינה במטה, וביום 31.8.20, עניינו נבחן ע"י שר הפנים שהחליט ליתן לו אשרת ב/1 לשנה בכפוף להתחייבות שלא יעסוק בפליליים, התחייבות בה עמד. אשרה זו הוארכה מדי שנה, וזו האשרה בה מחזיק העותר עד היום. גם הפעם לא ברור באילו נימוקים והמלצות הועברה לשר הפנים, ומדוע שוב ניתנה לעותר אשרת ב/1, אשרה זמנית, במנוגד לקבוע בחוק צד"ל.

על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות נראה כי מתן אשרת ב/1 לאורך הדרך נובעת מכך, שכאשר העותר נכנס בתחילה לישראל, עוד טרם נפילת אחיו, הוא עבד בבית חולים רמב"ם ובעיריית חיפה. בפסקה 2 למכתב ההמלצה נכתב כי העותר נכנס לראשונה לישראל ביום 24.11.96 באשרת ביקור מסוג ב/2 (אשרת תייר). עוד מצוין כי בין השנים 1999-1997 עבד בין היתר בבית החולים רמב"ם ובעיריית חיפה. אמנם מצוין באותה פסקה במכתב ההמלצה כי העותר החזיק באשרת ב/2 עד חודש אוגוסט 1999, אולם אין זה סביר כי מוסדות רשמיים כמו בית חולים רמב"ם ועיריית חיפה העסיקו אותו באשרת תייר. סביר יותר כי קיבל אשרת עבודה מסוג ב/1, וכי בכל הבקשות לאחר מכן המשיך וקיבל אשרה זו על אף שהגיש בקשות מכוח סעיף 3(ג) לחוק צד"ל. כאמור, איני קובעת מסמרות, אך כפי שיובהר להלן, גם לאנשי הרשות שטיפלו בתיק בשלבים מאוחרים יותר, לא היה ברור הבסיס מכוחו קיבל אשרת ב/1, כאשר הבקשה הוגשה לפי חוק צד"ל.

החלטת שר הפנים מיוני 2025, בעקבות מכתב ההמלצה, להמשיך ולהאריך לו את אשרת ב/1 בה החזיק, מנוגדת לחוק צד"ל. מעידה על כך גם ההחלטה עצמה העוסקת במתן רישיון ארעי א/5, ולא באזרחות ואף לא במעמד קבע לפי חוק צד"ל (שעניינו של העותר אינו נכנס במסגרתו). סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל מסמיך את שר הפנים לתת: "אשרה ורישיון לישיבת ארעי". תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל, קובעת כי מדובר ברישיון למי שרוצה לשהות בארץ למטרה כללית (כגון בני זוג זרים של אזרחי ישראל בהליך מדורג או מטעמים הומניטריים – להבחנה ולקשיים שמעורר המעמד של תושב ארעי ראו: נועה דיאמונד, "בין ארעיות להשתקעות: ייחודו של סטטוס התושב הארעי במדינת ישראל", מעשי משפט י"ד, 81 (2023). אציין כי לאחר הגשת העתירה וטרם מתן החלטת השר הורתה הרשות לעותר להגיש בקשה חדשה מטעמים הומניטריים, אך לאחר שב"כ העותר הבהירה כי מדובר בבקשה לפי חוק צד"ל, הרשות חזרה בה מכך. ייתכן כי מי שטיפלו בעותר בתקופה האחרונה לא היו ערים לחוק צד"ל, שמרבית הבקשות לפיו כבר נדונו והסתיימו לאור הזמן הרב שחלף.

סעיף 3(ג) לחוק צד"ל קובע, כאמור כי: : "על אף האמור בכל דין שר הפנים רשאי, במקרים מיוחדים, להעניק אזרחות ישראלית גם לקרוב משפחה של איש צד"ל, שאינו מנוי בסעיף קטן (א), שהגיש בקשה להיות אזרח לפי חוק האזרחות, אם שוכנע כי הוא מתגורר בישראל משום שנשקפת סכנה לחייו בשל כך שקרוב משפחתו שירת שירות בצד"ל….". היינו אם העותר יוכיח כי הוא מתגורר בישראל משום שנשקפת סכנה לחייו בשל כך שקרוב משפחתו שירת בצד"ל" על שר הפנים להעניק לו אזרחות אין מחלוקת, כך על פי מכתב ההמלצה, כי העותר לא יצא את ישראל משנת 2000 ( וכי כבר בשנת 2002 טען כי לאור העובדה שאחיו שירת בצד"ל, נשקפת סכנה לחייו אם ישוב ללבנון.

בניגוד לבחינת שאלה זו, ההמלצה לשר עסקה במעמד ארעי, וכך גם החלטת השר. היינו, שר הפנים, על פי ההמלצה, דן בבקשה שלא הוגשה, דחה את הבקשה לאשרת א/5 זמנית, שכלל לא התבקשה, והעניק רישיון זמני ב/1, שכלל לא ניתן לתת לפי חוק צד"ל. החלטה זו עומדת בניגוד לחובת הרשות. על הרשות היה לבדוק, כבר בשנת 2002, עת הגיש את בקשתו הראשונה, האם כטענתו הוא אח של חלל צד"ל שנשקפת סכנה לחייו בשל שירותו של אחיו בצד"ל. ככל שהיה נמצא (כפי שאכן נקבע בהמשך) כי הוא אח של חלל צד"ל, היה על שר הפנים ליתן לו אזרחות כאמור בחוק צד"ל כבר בשנת 2002. ככל שהיה מתברר כי טענתו זו אינה נכונה, לא היה מקום ליתן לו כל אשרה, או לפחות היה מקום לנמק מכוח מה ניתנה לו אשרת ב/1. הרשות לא עשתה כן והעניקה לו אשרת ב/1 במשך שנים רבות ללא כל נימוק או הסבר (אשרה שככלל, לא ניתן לקבל לתקופה כה ארוכה). לאחר שנים, בשנת 2019, כפי שנאמר במכתב ההמלצה נקבע ע"י הרשות עצמה כי לא היה בסיס מלכתחילה לתת אשרת ב/1 מכוח חוק צד"ל: "בתאריך 22.7.2019 תיקו [של העותר] הועבר להחלטת מטה הרשות ובתאריך 10.9.19 ניתנה החלטת מנהלת אגף אשרות וזרים דאז, הגב' מזל כהן כי המבקש יישאר במעמד פליטות מסוג ס2(א)5 שכן לא ברור על בסיס מה אושר למבקש אישור שהייה מסוג ב/1.". היינו הרשות עצמה, בשנת 2019, הייתה סבורה כי אין בסיס ליתן אשרת ב/1 כפי שהעניק לו שר הפנים בהחלטתו האחרונה. עם זאת, וכפי שהובהר לעיל, גם אשרת 2(א)(5) עליה הורתה גב' מזל כהן, היא אשרה זמנית שאינה תואמת את חוק צד"ל (גם במקרים, שלא כמו בענייננו, של אנשי צד"ל שביקשו מעמד קבע חלף אזרחות).

יודגש, הן הבקשה משנת 2002, הן הבקשה משנת 2006, הוגשו ע"י העותר, כפי שמציינת הרשות במכתב ההמלצה, הרבה לפני ביצוע העבירות הפליליות בהן הורשע. גם הבקשה בשנת 2014 הוגשה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום אך טרם הרשעתו, ועל כן באותו שלב לא היה נימוק לסרב את בקשתו לאזרחות. אמנם העותר לא היה מיוצג באותה עת, אולם מצב דברים זה מטיל חובה על הרשות לברר באיזו טענה מדובר מבחינה משפטית ולבחון את הבקשה על פי החוק או הנוהל המתאימים. זאת, כאשר העותר הטוען לאור כל הדרך כי הוא זכאי למעמד כאח של חלל צד"ל שנספה במערכה ובעקבות זאת יש סכנה לחייו, מעמד שהוא זכאי לו על פי חוק צד"ל.

פגם שלישי נוגע להנמקה לפיה העותר ציין כי הוא מעוניין במעמד קבע שיעניק לו זכויות סוציאליות. שיקול זה אינו רלבנטי כלל ועיקר לבקשה לפי חוק צד"ל. השיקול של טעמים כלכליים להישארות יכול להיות רלבנטי לבקשה לקבלת מעמד פליט, כאשר מתברר כי הסיבה האמיתית אינה פחד מבוסס היטב, אלא רצון להישאר בישראל מטעמים כלכליים, או לבקשה מטעמים הומניטריים. חוק צד"ל ביקש לתת זכויות למי שזכאי על פיו, בשל מחויבות מדינת ישראל ללוחמי צד"ל ומשפחותיהם. העובדה שהעותר ציין כי הוא מעוניין להישאר בישראל מטעמים כלכליים אינה רלבנטית לבקשה לפי חוק צד"ל.

פגם רביעי, נוגע לעובדה שעל פי החלטת הדחייה, זו נעוצה, בעיקרה, בעברו הפלילי. עם זאת, כאמור לעיל, לאחר ששוחרר ממאסר, קיבל העותר אשרת שהייה מסוג ב/1 (וייתכן כי בשלב כלשהו גם 2(א)(5)). אין מחלוקת כי העותר, לאחר ששוחרר מהכלא בשנת 2018, החזיק במשך כל השנים מאז, במשך שמונה שנים נוספות באשרות שהייה בישראל, ללא שעברו הפלילי מנע זאת. בנוסף, כאמור במכתב ההמלצה גורמי הביטחון שללו כי יש חשש מהעותר ובהמלצת המשטרה הובהר כי מאז שחרורו לא עבר כל עבירה נוספת. מכל מקום, כפי שאישרה ב"כ הרשות שר הפנים לא שקל זאת במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו ל]פי סעיף 3(ג) לחוק צד"ל.

לאור כל האמור לעיל, ההמלצות לשר הפנים, כמו גם החלטתו היו מבוססות על שורה של שגגות ותקלות שנפלו מלפני הרשות, ועל בסיס עובדתי שגוי, ועל כן דינה של ההחלטה בטלות. בטרם אפנה לסעד המתאים, אעבור לדון בטענה של העדר סמכות מקומית שהעלתה הרשות.

מתן מענה במסגרת הליכים והעלאת טענה של חוסר סמכות מקומית

אפתח בתופעה לפיה הרשות שלא נותנת החלטות תקופות ארוכות, במקרה זה שבע שנים עד הגשת העתירה, ושנה נוספת לאחר הגשתה, ואז מקבלת החלטה ומבקשת למחוק את העתירה ולמצות הליכים מחדש. יש לשים סוף לתופעה זו. יפים לענייננו דברים שנאמרו בעמ"נ (באר שבע) 52706-09-25 יגור ארליך נ' רשות האוכלוסין וההגירה (כב' השופט הבכיר אליהו ביתן, (9.11.2025):

"לצערי, התופעה לפיה עררים פנימיים על החלטות רשות האוכלוסין וההגירה אינם נענים במשך זמן רב מאד, הרבה מעבר לזה שקבוע בחוק והרבה מעבר לסביר, באופן המאלץ את הנוגעים בדבר לפנות בערר לבית הדין לעררים ואז המשיבה מתעוררת להחליט בערר הפנימי וממהרת לבקש למחוק את הערר בבית הדין על הסף מהטעם של אי מיצוי הליכים, חוזרת על עצמה פעם אחר פעם עד כי נראה שהמדובר בתופעה קבועה. עניין זה מחייב תשומת לב של הממונים ותיקון המצב".

באותו עניין דובר בעררים, אולם הדברים יפים גם לעתירות, כמו במקרה שלפניי. מדובר גם כן בתופעה חוזרת על עצמה, שעה שמוגשות עתירות אי מענה לאחר שהרשות אינה נותנת החלטות במשך תקופות ארוכות, לעיתים שנים, בניגוד לחובתה בחוק, ואז נותנת החלטה חדשה לאחר הגשת העתירה ומבקשת מיצוי הליכים בשל ההחלטה החדשה שניתנה. יש לזכור כי חוק תיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות) קובע כי יראו בקשה שלא נענתה במשך 3 חודשים, כבקשה שנדחתה. במקרה זה עברו שבע שנים. אין מקום לאפשר לרשות להתגבר על מחדליה שלה באמצעות קבלת החלטה חדשה ולגרור את העותרים להליכים נוספים, שגם הם עלולים לקחת שנים, תוך הוצאת הוצאות מיותרות. במקרה שלפניי חלפו 7 שנים מאז הגשת הבקשה ועד החלטת השר. אולם, לכך יש להוסיף את התנהלות הרשות בעניינו של העותר החל מהבקשה הראשונה שהגיש בשנת 2002.

העותר טוען כי במקרה זה קבלת ההחלטה ע"י שר הפנים בירושלים נועדה אך כדי שהעניין יעבור לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. אמנם, החלטה על קבלת מעמד לפי חוק צד"ל נתונה לסמכות שר הפנים. אולם, בנסיבות שנוצרו, בהם עניינו של העותר היה תלוי ועומד לפני הרשות החל בשנת 2002, וכאשר הבקשה האחרונה הוגשה בשנת 2018 ולא נענתה, וגם לאחר הגשת העתירה נדרשה הרשות לשנה נוספת, אין מקום לשלוח את העותר לפתוח בהליך חדש לגבי החלטה שטען לגביה כי היא פגומה במסגרת עתירה זו. מכל מקום, חובת ההגינות של הרשות מחייבת אותה במקרה זה ליתן תשובה לגופו של עניין ולא לשלוח את העותר להליכים מיותרים נוספים.

הסמכות המקומית בעניינים מנהליים

תקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים מורה בזו הלשון:

"עתירה מינהלית (להלן – עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה, ובהחלטה בענין מקרקעין – לבית המשפט שבאיזור שיפוטו נמצאים המקרקעין".

תקנה זו קובעת את סמכותו המקומית של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה מינהלית, ולפיה, הסמכות המקומית נקבעת על פי מקום מתן ההחלטה. הרשות טענה כי מרגע שניתנה החלטת השר בירושלים, גם בנסיבות שתוארו לעיל, כשההחלטה ניתנה לאחר 7 שנים, מהם שנה בתוך ההליך, יש לעצור הכל למחוק את העתירה, וככל שהעותר מעוניין לתקוף את ההחלטה עליו להגיש עתירה חדשה בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. אני סבורה כי בנסיבות שלפניי יש מקום כי בית משפט זה ימשיך וידון בעתירה. זאת, בעיקר שמכתב ההמלצה, על בסיסו ניתנה החלטת השר מעלה כי נפלו פגמים בהתנהלות הרשות. אבהיר את דבריי.

ראשית, יש להתייחס לבסיס הרעיוני לסמכות המקומית בעניינים מנהליים. יש שלש הצדקות לכללי הסמכות המקומית. הראשונות עוסקת בחלוקה פנימית של התיקים בין בתי המשפט – בויסות עומסים. השנייה – ביעילות המערכת, כך שהדיון יתקיים בבית המשפט שלו מירב הזיקות הגאוגרפיות לסכסוך נשוא ההליך. הדבר נוגע בעיקר להליכים אזרחיים בהם נדרשים לשמוע עדים וראיות, והדבר תורם ליעילות הדיון ונוחות לעדים ובעלי הדין. ההצדקה השלישית, המרכזית היא הבטחת הנגישות של כל אזרח ותושב במדינה למערכת הצדק (ראו: יששכר רוזן-צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים פרק ב §2 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, יולי 2025). זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות חשובה ואף כזכות יסוד (על החשיבות בהנגשת בתי המשפט מבחינה גיאוגרפית לנזקקים לשירותיהם ראו: יורם רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית, 30-27 (1998); יובל אלבשן, זרים במשפט: נגישות לצדק בישראל, 50-48 (2005)).

סדרי הדין ככלל, ובעניינים מנהליים בפרט מחייבים להקל על נגישותם של העותרים, בעיקר מאוכלוסיות מוחלשות, לבית המשפט. השיקול המרכזי, בקביעת הסמכות המקומית במקום מתן ההחלטה היא הקלה על האזרח, העותר, העורר או המערער. אחת מהמטרות שעמדו בבסיס הקמת בתי המשפט לעניינים מנהליים הפזורים בכל מחוזות השיפוט, הייתה להנגיש את בתי המשפט לאלו הנזקקים לשירותם. מי שנדרש להגיש בקשה לרשות, יפנה את הבקשה לרשות הקרובה למקום מושבו, שם תינתן ההחלטה בעניינו, ואם תידרש התדיינות, ניתן יהיה לקיימה במקום בו ניתנה ההחלטה, או במסגרת עתירה או ערר לבית דין מוסמך. כך למשל כאשר יש לשכות של משרד ממשלתי פזורות בכל הארץ. שיקול נוסף הנוגע לעותרים הוא ליצור ודאות בקרב ציבור המתדיינים לאיזה מבתי המשפט עליהם לפנות (ראו: אליעד שרגא, רועי שחר המשפט המינהלי כרך שישי – סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מינהליים, עמ' 131 (2011), להלן: שרגא ושחר, המשפט המינהלי). אמנם הכלל חל גם כאשר ההחלטות מתקבלות במטה בירושלים, אך יש לזכור את המטרה, גם במקרים אלו.

תקנות בעניין סמכות מקומית קיימות גם בסדר הדין הפלילי ובסדר הדין האזרחי. בפסיקה מסתמנת מגמה לפיה ניתן משקל פחות לשאלת הסמכות המקומית (ראו סטיבן גולדשטיין וערן טאוסיג, "הפחתה במעמד שאלת הסמכות בבתי-המשפט הכלליים", עלי משפט ג', 279 (תשס"ג-ד)). מגמה זו, באה לידי ביטוי בכללי הסמכות המקומית בהליכים אזרחיים, בהם קבעה הפסיקה שאין לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית בין היתר, בהתחשב בכך שהמרחקים בין מרבית הערים בארץ אינם גדולים. ברע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ועליזה סיון (להלן: עניין פולג), פ"ד מט (2) 731, קבע כב' השופט ש' לוין: "במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות". וברע"א 11180/08 עיריית מודיעין-מכבים-רעות נ' ארד הנדסה בע"מ (2009, עניין עיריית מודיעין) [פורסם בנבו] ) נאמר: "מדינת ישראל היא מדינה קטנה. המרחקים בין הערים והישובים כה קצרים, קל וחומר המרחקים בפרשה זו בין העיר מודיעין, מקום מושבה של המבקשת 1, לבין בתי המשפט הן בירושלים והן במחוז המרכז". גולדשטיין וטאוסיג, הפחתה במעמד הסמכות, סבורים כי ההלכה הנובעת מעניין פולג היא כי יש להפחית מחשיבותה של סמכות מקומית ולהגמיש את הכללים לטובת בחירה מרבית בידי התובע (שם, בעמ' 297).

הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו המדינה היא צד להליך. בהליכים אזרחיים, בדרך כלל, עומדים האזרחים משני צידי המתרס, ויש הטוענים כי מסיבה זו דווקא אין להקל בשאלת הסמכות המקומית בהליכים אזרחיים (לעניין זה ראו: אסף טבקה ועידו באום, "'להחזיר עטרה ליושנה' מקומה הראוי של הסמכות המקומית בסדר הדין האזרחי", עלי משפט ט' 74 (תשע"א). אולם, כאשר באשר בצד אחד עומדת הרשות, שלה בכל מקרה יתרון על האזרח, נקבע בעניינים אזרחיים כי: "אכן, המדינה מלוא הארץ כבודה, שהרי המדינה יושבת בכל מקום בארץ, ומשום כך רשאי אדם לתבוע אותה בכל מקום שהוא" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995) עמ' 74-75). אני ערה לכך שתקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים תוקנה לאחר הפסיקה האמורה בעניינים אזרחיים, ועל אף שמדובר במדינה כמשיבה במרבית ההליכים, היא אינה מאפשרת הגשת עתירה מינהלית בכל מקום. לעניין זה יש לכבד את מצוות מתקין התקנות. כך הכלל. עם זאת, יהיו מצבים, כמו המקרה שלפניי, בהן הצטברות הנסיבות של אי טיפול בעניינו של העותר, יחייבו חריגה מהכלל.

בנוסף, הדיון בעתירות מינהליות נועד להיות מהיר ויעיל. מהיר ויעיל יותר מהליכים אחרים, לאור העובדה שעתירות מינהליות מוגשות על החלטה של רשות המופקדת על עניינו של הציבור כולו וככלל צופה פני עתיד. זאת בניגוד להליכים אחרים – פליליים ואזרחיים – בהם האירוע עצמו קרה וההתדיינות היא לאחר מעשה. אין בכך לגרוע, כמובן, מהצורך במהירות ויעילות בכלל ההליכים, אך בהליכים מינהליים הדבר מודגש. עמדו על כך שרגא ושחר, המשפט המיהלי, בעמ' 122:

"התפישה העיונית מאחורי השאיפה להכרעה מהירה ויעילה בהליך המשפטי-מנהלי נעוצה בכך שסר קיומה של עתירה משפיע לרעה על תפקודה של הרשות הציבורית האמונה על האינטרסים הציבוריים. בשל כך שהרשות נדרשת להיערך להתדיינות, מרחף על פעילותה בנושא הקשור לעתירה סימן שאלה שמא יתערב בית המשפט בהחלטתה ויבטלה. על מנת לאפשר את פעילותה התקינה של הרשות, וכדי לא לפגוע באינטרס הציבורי, נולד הצורך בסיום מהיר של הדיון השיפוטי"

חשיבות המהירות והיעילות עולות מנוסח החוק והתקנות. כך ההוראות המחייבות את העותר להמציא את כל הראיות והמידע הרלבנטי בפתח ההליך, כך החובה להגיש עתירה מינהלית ללא שיהוי ולכל היותר תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, המועדים להגשת ערעורים קצרים, ועוד. בנוסף, סעיף 13 (2) לחוק בתי המשפט עניינים מינהליים מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות לעניין סדרי דין, תוך הנחית מתקין התקנות שיש להתקין תקנות "שיבטיחו סעד מהיר ויעיל". באחד התיקונים שנערכו לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, נערך דיון בועדת המשנה של הכנסת לעניין הצעת חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, בשאלת אפשרות הערעור על החלטות ביניים (הכנסת ה-16, פרוטוקול מישיבת ועדת משנה לעניין הצעת חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, 28.3.05), הבהיר היועמ"ש דאז, עו"ד מני מזוז, מדוע אין לאפשר ערעור על החלטת ביניים בעניין סמכות מקומית (עמ' 13 לפרוטוקול): "התלבטנו לגבי הנושא של סמכות מקומית, אבל החלטנו לוותר בגלל המגמה שהליך מנהלי צריך להיות מהיר. סמכות מקומית זה פחות מהותי. אמרנו שזה לא נורא אם בית משפט במקום לדון בירושלים ידון בתל אביב. זה לא עניין מהותי, לכן גם אין טעם לאפשר ערעור תוך כדי".

היינו, גם העובדה שהוחלט שלא לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין סמכות מקומית, במהלך ההליך (אלא במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, בניגוד לסמכות עניינית), מדגישה כי גם בעיני המחוקק שאלת הסמכות המקומית פחותה בחשיבותה. בית המשפט העליון עמד על שיקול זה בהתייחס לסעיף 12 לחוק העוסק בשאלה על אילו החלטות ניתן לבקש ערעור ברשות, בבר"ם 7026/06 פארח נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת (2006): "בראיה כוללת [הוראה זו – מ' א' ג'] מביאה למניעת בזבוז של זמן שיפוטי יקר ולהפחתה של התדיינויות".

בעניין עיריית מודיעין הדגיש בית המשפט את העובדה שדיון בשאלת הסמכות המקומית, מעכב באופן לא ראוי את הדיון בתיק לגופו: ""בעלי הדין מקדישים עלויות ניכרות בהתדיינות באשר לסמכות המקומית ובהעברת תיק אשר הטיפול בו כבר החל מבית משפט אחד לבית משפט אחר. זו אחת הדוגמאות הבולטות בהן עשוי להתבזבז זמן שיפוטי יקר"

אם כך בהליכים אזרחיים, כך על אחת כמה וכמה בעניינים מינהליים.

עוד תמיכה לדברים ניתן למצוא בהחלטות הנוגעות לבקשות לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, המסמיך את נשיא בית המשפט העליון או את המשנה לנשיא להורות שעניין שהובא לבית משפט שלום או לבית משפט מחוזי במקום אחד יידון בבית משפט מאותה דרגה במקום אחר. מטרת הסעיף הינה, בין השאר להעביר את מקום הדיון, שעה שהסמכות המקומית נתונה לבית משפט במקום מסוים, ובנסיבות העניין מבקשים הצדדים להעבירו למקום אחר. מהחלטות שניתנו בבקשות לפי סעיף זה ניתן ללמוד הן על מעמד הטענה בדבר הסמכות המקומית, הן על חשיבות הדיון בעתירות לגופן. כך, לדוגמא, כב' הנשיאה ד' ביניש דנה בבקשה להעברת מקום דיון מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (בש"ם 3069/10 פלונים נ' מדינת ישראל (2010) ועמדה על כך כי הן המרחק הקצר בין תל אביב לירושלים, הן הצורך בסיום מהיר של הליכים מינהליים, יביאו ככלל למקנה לפיה אין להעביר מקום דיון כאשר הדיון החל במקום מסוים.

עוד יש לזכור בהקשר זה את הכלל המחייב העלאת טענה להעדר סמכות מקומית בהזדמנות הראשונה. מטרת הכלל להשיג שתי מטרות. הראשונה להבטיח כי לא יבוזבזו משאבים של בית המשפט שאליו הוגשה התביעה ושל המערכת השיפוטית. היינו, למנוע מצב שבו לאחר שבית המשפט הקדיש זמן בלימוד התיק תועלה טענת חוסר סמכות מקומית והעניין יועבר לבית משפט אחר. המטרה השנייה היא למנוע "בחירת ערכאה" (forum shopping) על ידי נתבעים. אילולא כלל זה יכולים היו נתבעים, לבחור, בשלב מאוחר לבקש את העברת הדיון אם הדיון בהליך לא התנהל לפי רצונם (ראו רוזן צבי, פרק ב' פס' 27). במקרה זה הרשות טענה לחוסר סמכות מקומית רק לאחר שביקשה לקבל החלטה חדשה בעניינו של העותר, החלטה שלקח שנה עד שנתקבלה. היינו, לאחר שבית המשפט למד את התיק, ואף ניתנו החלטות רבות במסגרתו.

אולם מעבר לכל האמור, מדובר בעותר, שהגיש את הבקשה הראשונה בשנת 2002 ואת האחרונה בשנת 2018, וחובת ההגינות, לצד הבסיס הרעיוני לסמכות המקומית, מחייבים כי העתירה תמשיך להתנהל בבית משפט זה. לאור הקשיים שיש לרבים מהנדרשים לשירותי הרשות, ייתכן כי שינוי מקום ההחלטה, שיגרור עמו שינוי בסמכות המקומית, ימנע את הגישה לערכאות בפועל. אין לאפשר שינוי הסמכות המקומית ע"י קבלת החלטה לאחר הגשת העתירה, ובמקרה שלפניי, שנה לאחר הגשת העתירה כשההליך מתנהל בבית משפט זה. העלאת טענה זו, בנסיבות שלפניי, מפרה את חובת ההגינות המנהלית המוטלת על הרשות.

לאור האמור, אני קובעת כי הסמכות המקומית במקרה שלפניי נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.

הסעד שלעניין

כפי שהובהר בהרחבה לעיל, החלטת שר הפנים, המבוססת על מכתב ההמלצה, אינה יכולה לעמוד, בשל הפגמים שנפלו בה ופורטו בהרחבה לעיל. העותר טוען כי בנסיבות אלו יש להיעתר לבקשתו ולתת לו אזרחות. אין לקבל טיעון זה. כפי שטען העותר בצדק, מכתב ההמלצה, והחלטת שר הפנים כלל לא עסקו בבקשה הרלבנטית, ועל כן בפועל לא דנו בבקשת העותר לקבל אזרחות מכוח חוק צד"ל כפי שביקש. על כן יש מקום כי שר הפנים ידון בבקשה הנכונה, היינו, בקשה לקבלת אזרחות לפי חוק צד"ל. כיון שהבקשה האחרונה הוגשה בשנת 2018, ואינה מעודכנת, אני מאפשרת לעותר להגיש בקשה מעודכנת לשר הפנים (יובהר, זו תדון במסגרת ההליך המקורי ולא כבקשה חדשה). הבקשה המעודכנת תוגש עד ליום 9.7.26.

שר הפנים ידון בבקשה המעודכנת, בהתחשב באמור בפסק דין זה הן לגבי הבקשות שהוגשו בשעתו על ידי העותר, הן לגבי הפגמים שנפלו בהחלטה הקודמת. כן ישקול שר הפנים את העובדה שלעותר נולד ילד, שלו עניינו של העותר היה מטופל כדין במועד, ככל הנראה היה נולד כאזרח ישראלי.

כפי שראינו בעתירה זו לוחות הזמנים של קבלת החלטות בידי הרשות והשר ארוכים. האשרה הזמנית של העותר מסוג ב/1 עומדת לפקוע בקרוב. העותר הבהיר כי בת זוגו עזבה את הארץ ובנו הקטין בחזקתו ובטיפולו. לאור זאת ביקשה באת כוחו במהלך הדיון, כי ככל שלא תתקבל בקשתו לקבל מעמד קבע במסגרת פסק הדין, יינתן לו לפחות רישיון א/5 ארעי, שיקנה לו חלק גדול מהזכויות הניתנים לתושבי קבע. בקשה חליפית זו יש לקבל.

לאור האמור, וכיון שהתקבלה עמדת גורמי הביטחון, שהובאה במסגרת מכתב ההמלצה, לפיהם אין חשש מהעותר, תנפיק הרשות לעותר אשרת א/5 זמנית למשך שנה. ככל שלא תתקבל החלטת שר הפנים במהלך שנה זו, תוארך האשרה, עד למתן החלטה כאמור.

סוף דבר

העתירה מתקבלת באופן חלקי.

הרשות תנפיק לעותר אשרת א/5 זמנית למשך שנה. ככל שלא תתקבל החלטת שר הפנים במהלך השנה, תוארך האשרה הזמנית בשנה נוספת. האשרה תונפק עד ליום 30.6.26. ככל שאשרת ב/1 בה מחזיק העותר פוקעת קודם למועד זה, תאריך הרשות את אשרת ב/1 עד למועד זה, כך שלאורך כל התקופה יחזיק העותר באשרה כדין.

שר הפנים ידון בבקשת העותר לפי סעיף 3(ג) לחוק צד"ל (לאחר שהעותר יגיש בקשה מעודכנת) ויתן בה החלטה על פי האמור לעיל בפסק הדין.

כיון שהעתירה התקבלה באופן חלקי, אני פוסקת לעותר הוצאות בסכום של 7,500 שקלים.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ו, 07 יוני 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

תקנון והחזרים לנישואי יוטה

מדיניות פרטיות ותנאי שימוש

הצהרת נגישות

MARKETBIZ - עיצוב, שיווק ובניית אתרים