חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב-2022: סע'  4

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מנהלי על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בעניין סירוב המשיבה למתן היתר שהייה למערער מכוח איחוד משפחות.

רקע עובדתי

1. המבקשת 1 בבקשה להארכת מועד (להלן: המערערת), ילידת 1968, מחזיקה במעמד תושבות קבע בישראל. המבקש 2 בבקשה להארכת מועד (להלן: המערער), יליד 1966, הוא תושב האזור. המערערים נישאו זה לזה ביום 3.8.1994. נולדו להם שבעה ילדים בין השנים 2006-1995. כולם רשומים כתושבי קבע בישראל.

2. בשנת 1995 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות עבור המערער. בקשה זו סורבה ביום 15.7.1996 מטעמים ביטחוניים. ביום 16.11.1999 בוטל הסירוב הביטחוני. המערער קיבל היתר מת"ק למשך שנה, מיום 2.1.2000 ועד 1.1.2001. ביום 23.5.2001 נדחתה הבקשה להסדרת מעמדו של המערער מטעמים פליליים.

3. ביום 15.8.2011 הגישה המערערת בקשה חדשה עבור המערער. לתמיכה בבקשה צירפה המערערת תצהיר, לפיו היא נשואה למערער ומתגוררת עמו ועם בני משפחתה בדירה שכורה בראס חמיס. ביום 26.12.2012 הבקשה אושרה. המערער קיבל היתרי מת"ק שהתחדשו מדי שנה, החל מיום 17.1.2013 ועד 1.2.2023. החל מיום 24.7.2023 המערער מחזיק ברישיון לישיבת ארעי – א/5.

4. בינתיים, ביום 9.11.2022 נערכה חקירה על ידי חוקר פרטי של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). במסגרת החקירה, מסרה המערערת על קיומו של סכסוך בינה לבין המערער ואף אמרה כי הוא לן את מרבית זמנו בכפר קביבה, כפר מוצאו שבאזור.

5. ביום 4.9.2023 נערך למערערים ריאיון בלשכת המשיבה. בריאיון הכחישו המערערים את המידע שנמסר בחקירת המל"ל. המערערת מסרה כי המערער "לפעמים ישן אצל אחותו כי היא מפחדת, רק בנסיבות מיוחדות. אנחנו כל יום ביחד. למה שאני אגיש לו בקשת איחוד משפחות אם אנחנו לא חיים ביחד". כשהועמדה על דבריה בחקירה, השיבה: "אני לא אמרתי דבר כזה". המערער נשאל אם הייתה תקופה שיצא מביתו שבראס חמיס. הוא ציין: "לא. רק אם אני הולך לחתונה או ניחום אבלים. משהו כזה". כשנשאל מדוע נמסר לביטוח הלאומי ולמשרד הפנים מידע סותר, השיב: "אני לא יודע".

6. ביום 28.9.2023 ניתנה החלטת המשיבה שביטלה את ההיתר למערער. בהחלטה נכתבו הדברים האלו:

"הריני להודיעך כי הבקשה שבנדון נבחנה והוחלט לסרבה בהיעדר חיים משותפים וכפי שיפורט להלן: … במסגרת חקירת המוסד לביטוח לאומי… נגבתה עדותך במסגרתה מסרת כי קיים סכסוך בינך ובין מר חמודה וכי זה ישן מרבית זמנו בכפר קביבה שבאזור.

… במסגרת ריאיון אשר נערך עמכם בתאריך 4.9.23, הכחשתם כי מסרת נתונים אלו במסגרת החקירה שנערכה בעניינך. נוכח הנתונים כפי שפורטו לעיל, ומשעולה כי את ובן זוגך לא מקיימים תא משפחתי אחד בישראל כפי שמסרת במסגרת חקירת המוסד לביטוח לאומי אשר נערכה בעניינך, בקשת איחוד המשפחות שבנדון מסורבת. … אשרת א/5 אשר נתנה לבן זוגך מכח הבקשה שבנדון, אינה מוארכת עוד וככל שזה נמצא בישראל עליו לצאת את הארץ בתוך 14 ימים."

7. ביום 20.12.2023 הוגש ערר פנימי על החלטת הסירוב. המערערים טענו כי חקירת המל"ל קשורה אך ורק לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. עוד טענו כי המערערת מסרה בעדותה לחוקר על קיומו של סכסוך בינה לבין משפחתו של המערער, ולא בינה לבין המערער עצמו.

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916

8. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 26.2.2024 ניתנה החלטת המשיבה שמשאירה את החלטת הסירוב על כנה. בהחלטה נכתב:

"לא נוכל לקבל טענותיך כי כלפי רשות מנהלית אחת, להלן המוסד לביטוח לאומי, מסרה מרשתך כי היא ובן זוגה פרודים לצרכי קבלת הבטחת הכנסה ולרשות מנהלית אחרת, להלן רשות האוכלוסין, נטען לחיי תא משפחתי אחד, במטרה להשיג מעמד בישראל למר חמודה, אין שינוי בהחלטתנו בדבר סירוב הבקשה."

פסק הדין של בית הדין לעררים

9. ביום 24.3.2024 הוגש ערר לבית הדין לעררים בירושלים. ביום 31.12.2024 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים, על ידי כב' הדיין שלומי ויזן, שדחה את הערר (ערר (י-ם) 1677-24). בית הדין קבע:

"הערר דנן נסוב על החלטות המשיבה המסרבת את בקשת האחמ"ש של העוררים. … בתמצית, נימוקי הדחייה מושתתים על חקירת ביטוח לאומי מיום 9.11.22 אשר במהלכה נגבתה עדות מהעוררת ועלה ממנה כי בני הזוג מצויים בסכסוך והעורר ישן מרבית זמנו מחוץ לביתם המשותף בתחומי האזור (הכפר קביבה, כפר מוצאו). בראיון שנערך לעוררים ביום 4.9.23 הכחישה העוררת את עצם מסירת הנתונים האמורים למוסד לביטוח לאומי ובהמשך לכך התקבלה החלטת המשיבה."

10. בית הדין ניתח את הדברים ומצא:

""במסגרת חקירת המל"ל שנערכה ביום 9.11.22 ביקרו החוקרים בבית העוררת בראס חמיס העורר לא היה בבית והעוררת מסרה כי בינה לבין העורר יש סכסוך והעורר ישן מרבית זמנו מחוץ לבית בכפר קביבה בבית הוריו. בראיון מיום 4.9.23 שנערך לעוררים נשאלה העוררת מפורשות האם הייתה תקופה שהעורר לא ישן בבית בשנה-שנתיים שקדמו לראיון והשיבה: "לפעמים ישן אצל אחותו כי היא מפחדת, רק בנסיבות מיוחדות. אנחנו כל יום ביחד. למה שאני אגיש לו בקשת אחמ"ש אם אנחנו לא חיים ביחד". העוררת אף נשאלה מדוע מסרה גרסת אחרת במל"ל והיא התכחשה לכך. מכאן מתבקשת המסקנה כי העוררת לא מסרה גרסת אמת ואין לעוררים להלין על כך אלא על עצמם… העורר, מצידו, גם הכחיש כי הייתה תקופה שבה שהה בעיקר באזור ופחות בתחום. שעה שהעוררים לא מסרו גרסת אמת בחקירותיהם, הרי שטבעי ומתבקש הדבר כי בקשתם תידחה."

11. בית הדין חייב את המערערים בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪, וציין כי למערערים זכות ערעור בפני בית משפט לעניינים מינהליים בתוך 45 יום.

12. המערערים הגישו את הערעור דנן ביום 8.9.2025, באיחור של 204 ימים מהמועד האחרון להגשתו. עם הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הם הגישו גם בקשה למתן צו ביניים שימנע את הרחקת המערער מישראל עד להכרעה בערעור. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 9.11.2025.

051293710הועתק מנבו

054678313עיקרי טענות הצדדים ומהלך הדיון

13. המערערים טוענים כי האיחור בהגשת הבקשה והערעור נבע ממצבם הכלכלי הקשה, ומכאן לאי-יכולתם לשלם שכר טרחה הכרוך בהגשת הערעור. נוסף על כך, המערערת חוותה תקופה קשה של הידרדרות במצבה הרפואי ודיכאון, בעקבות פטירת בן משפחה מדרגה ראשונה. המערערים מדגישים כי בקבלת הבקשה להארכת מועד לא ייגרם כל נזק למשיבה, בעוד שאי קבלתה תגרום נזק בלתי הפיך למערערים ולנזק נפשי כבד לילדיהם. המערער הוא אב המשפחה, המפרנס היחיד ועמוד התווך של הבית, והרחקתו מהם תביא לנזק כלכלי ונפשי למשפחה.

14. עוד נטען, כי בידיהם מסמכים המוכיחים את נישואיהם וחייהם המשותפים, אולם בא כוחם הקודם לא הביא את טענותיהם כראוי, ולא העביר למשיבה מסמכים שהיו עשויים לשנות את ההחלטה. לטענתם, סיכויי הערעור גבוהים מאוד. המערער החזיק בהיתר שהייה למעלה מ-17 שנים, ורק לאחרונה שודרג מעמדו לרישיון לישיבת ארעי. מניעת בירור הערעור לגופו בשל שיהוי טכני תגרום לטענתם לעיוות דין.

15. לגופו של עניין, המערערים טוענים כי בית הדין לעררים שגה, בקבלו את טיעוני המשיבה בדבר היעדר הוכחת מרכז חיים. לטענתם, בית הדין התעלם ממסמכים רבים המוכיחים את מגוריהם בדירה שכורה בראס חמיס, ובהם חשבונות הנכס הרשומים על שמם, ומלמדים על צריכה התואמת את מספר הנפשות המתגוררים בה. המערערים מוסיפים כי המשיבה לא ביצעה בדיקות מספקות ובהם: בדיקת כניסות ויציאות מהאזור, או ביקור בית. החלטתה אינה מידתית, היא בלתי סבירה ופוגעת בזכותם לחיי משפחה ובטובת הילד.

16. המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת מועד, ומבקשת לדחות את הערעור על הסף ולגופו. לעניין הארכת המועד, המשיבה טוענת כי לא הוכחו טעמים מיוחדים כנדרש בדין. הבקשה הוגשה בדיעבד ובאיחור רב של כתשעה חודשים ממתן פסק הדין. היא הוגשה ללא אסמכתאות לטענות על מצב כלכלי קשה או מצבה הנפשי של המערערת. לטענתה, איחור משמעותי בהגשת הערעור מהווה טעם עצמאי ומספק לדחיית הבקשה.

17. לגופו של עניין, המשיבה מדגישה כי החלטתה נשענה על דברי המערערת בחקירתה למל"ל, לפיהם היא והמערער מסוכסכים, והמערער לן רוב זמנו בכפר מוצאו קביבה שבאזור. המערערים בתחילה הכחישו את הנאמר בחקירה, ולאחר מכן הודו כי מסרו גרסה כוזבת לביטוח לאומי כדי לזכות בגמלת הבטחת הכנסה. המשיבה רואה בכך חוסר ניקיון כפיים, המקשה על קבלת טענותיהם העובדתיות, ואף מטיל ספק ביכולת לסמוך על אמינותם. לפיכך, צדק בית הדין בקביעתו כי המערערת לא מסרה גרסת אמת.

18. המשיבה דוחה את הטענה בדבר קיום מרכז חיים משותף בישראל, אשר נסמכה, בין היתר, על היעדר נכסים באזור. לשיטת המשיבה, היעדר הנכסים אינו מוכיח על כנות הקשר הזוגי בישראל, במיוחד לאור עדות המערערת עצמה כי המערער לן רוב זמנו בכפר קביבה, בו קיים נכס לאביו. בנוסף, התמונות המשפחתיות שצורפו אינן מעידות על מרכז חיים עקבי או ניהול משק בית משותף, מעבר לעובדה שהמועד שבו צולמו לא אומת. חוזה השכירות בישראל שהובא על ידי המערערים כראיה על מגורים בישראל, נחתם רק בידי המערערת. דחיית הבקשה לאחר תקופה ארוכה של היתרים אינה מעידה על טעות במסקנה בדבר היעדר כנות קשר, שכן יחסים בין בני זוג יכולים לעלות על שרטון גם לאחר שנים.

19. המשיבה מדגישה כי היקף שיקול הדעת המסור לשר הפנים בנוגע לבקשות כניסה לישראל הוא רחב ומשקף את מדיניות המדינה בריבונותה על שטחה, וכי היקף התערבות בית המשפט בהחלטת בית הדין לעררים מצומצם, נוכח ניסיונו בהערכת העובדות המובאות בפניו.

20. בדיון שהתקיים ביום 25.2.2026, המערערים הכחישו את הנאמר בחקירה, ולטענתם הדברים לא נאמרו על ידי המערערת (על אף ההודאה הברורה באמירתם בכתב הערעור). נוכח הכחשה זו, וכדי להסיר ספק, ביקשתי לקבל תמליל של החקירה שנערכה על ידי החוקר מטעם הביטוח הלאומי (החלטה מיום 25.2.2026 ומיום 25.3.2026).

21. המשיבה הגישה לבית המשפט את תמליל החקירה שנערכה על ידי החוקר מטעם הביטוח הלאומי שעליה הסתמכה המשיבה, המלמד כי הדברים שנטען שנאמרו על ידי המערערת אכן נאמרו (עמ' 35 לנספח 1 להודעת המשיבה מיום 3.5.2026). לאחר שהתאפשר לבא כוח המערערים להתייחס לתמליל הוא כפר בכך שהדברים אכן נכתבו שם, וכן עמד על כך שיש להציג הקלטה ולא רק את התמליל.

דיון והכרעה

22. לאחר עיון בטענות הצדדים, בפסק דינו של בית הדין לעררים ובהחלטות המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד, בשל השיהוי הניכר בהגשתה ונוכח סיכויי הערעור הקלושים.

23. המערערים הגישו את הבקשה להארכת מועד יחד עם הערעור בשיהוי ניכר. האיחור עומד על 204 ימים מהמועד הקבוע בדין. הם נימקו את האיחור במצב כלכלי קשה ובמצבה הרפואי והנפשי של המערערת. עם זאת, לא צורפו אסמכתאות כלשהן לטענות אלו. לא הוסבר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד סמוך לאחר פטירת בן המשפחה, או לאחר האבחנה הרפואית. הנטל להוכחת "טעמים מיוחדים" להארכת מועד מוטל על המבקש. הוא נדרש להוכיח כי לא ישב בחיבוק ידיים אלא פעל בשקידה ראויה (ר' בש"א 1438/12 עגיב נ' שמעון הראל, 3 ‏(8.3.2012‏)‏‏; עמ"נ ‏(‏מינהליים ת"א‏)‏ 61258-02-24 shi  נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 19 ‏(2.4.2024‏)‏‏). בנסיבות העניין, ובהיעדר תימוכין מספקים לטענות המערערים, לא הונחה תשתית מספקת, שיש בה כדי להצדיק את האיחור המשמעותי בהגשת הערעור.

24. בחינת סיכויי הערעור מעלה כי אלה קלושים ועל פני הדברים נראה שאין בו ממש. פסק דינו של בית הדין לעררים מבוסס על קביעה עובדתית, על פיה המערערים מסרו גרסאות סותרות ובלתי אמינות, לשתי רשויות שונות – המוסד לביטוח לאומי ורשות האוכלוסין וההגירה. קביעה זו נסמכת על עדות המערערים עצמם בחקירת המל"ל ובריאיון שנערך אצל המשיבה. שם הכחישו את דבריהם הקודמים.

25. בתחילה טענו המערערים כי הגרסה הכוזבת נמסרה למוסד לביטוח לאומי וזאת לצורך קבלת גמלת הבטחת הכנסה, ללא כוונה להטעות את המשיבה. לאחר מכן טענו שהדברים לא נאמרו כלל. בדיקת התמליל מלמדת כי הדברים אכן נאמרו, ומשכך ונוכח התנהלותם של המערערים מסקנת בית הדין לעררים מתבקשת מאליה.

26. ממצאי הראיונות יכולים לשמש כראיה מינהלית לצורך הפעלת שיקול דעתה של רשות מינהלית, ובפרט כשעולים סתירות והבדלי גרסאות מתוך הראיונות, המערערים את כנות הקשר הזוגי של מבקשים לאיחוד משפחות (ר' עת"מ ‏(‏מינהליים ת"א‏)‏ 2268/09 אפיה נ' משרד הפנים-היועץ המשפטי לממשלה, 6 ‏(‏3.12.2009‏)‏‏). איני סבור כי הראיה המנהלית שהוצגה, שכללה תמליל מלא ומפורט, אינה מספיקה, מקום בו נמצאו סתירות בדברי המערערים עצמם, וכאשר מלכתחילה הודו המערערים בכך שהדברים נאמרו.

27. נתתי דעתי לטענות בדבר פגיעה בזכות לחיי משפחה ובטובת הילד. אולם אין בכך כדי להביא למסקנה אחרת. לזר אין זכות קנויה לקבלת רישוין ישיבה בישראל. גם הזכות למשפחה של תושב ישראל אינה מוחלטת, ולאזרח אין זכות קנויה להקמת משפחה בישראל דווקא (ר' בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, פסקה 53 לפסק הדין של השופט מ' חשין (2006)).

28. ההסדר לאיחוד משפחות שנקבע בסעיף 4 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022, מכיר בצורך ההומניטרי של הגנה על התא המשפחתי ולאפשר לבני הזוג להקים משק בית משותף בישראל, אך מותנה בהוכחת כנות הקשר, קיום מרכז חיים משותף בישראל והיעדר מניעה ביטחונית ופלילית. ההסדר הינו חוקתי ומידתי, ונועד למנוע ניצול לרעה של תושב הקבע בישראל ופתיחת פתח להבאת זרים כאשר בפועל לא מתקיים קשר זוגי אמיתי (ר' בג"ץ 2355/98 ישראל סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג‏(‏2‏)‏ 728, 795-788 ‏(‏1999‏)‏‏) היות שהמערערים עצמם הודו במתן גרסאות כוזבות, המעלות ספק אמיתי בדבר כנות הקשר הזוגי, אין עילה להתערב בהחלטה המנהלית ובקביעת בית הדין לעררים.

סיכום

29. נוכח האמור, ומשלא נמצאו טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור בהגשת הערעור, כמו גם סיכוייו הקלושים לקבלתו, דין הבקשה להארכת מועד להידחות. כפועל יוצא מכך, הערעור שצורף לבקשה מסולק על הסף מחמת האיחור בהגשתו.

30. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח. העירבון שהופקד בידי המערערים יועבר למשיבה על חשבון סכום זה.

ניתן היום,  כ"ז אייר תשפ"ו, 14 מאי 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה