חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  13כד, 13לא

לפניי ערעור על החלטתו הסופית מיום 13.7.26 של בית הדין לעררים הפועל מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בערר 2866-26 (הדיין, מר אמיר טויטו). בהחלטה הסופית נדחה ערר שהגישו המערערים על החלטת הרשות מיום 5.7.2026, שדחתה על הסף את בקשת המערערים להסדרת מעמדה של המערערת בישראל וזאת בשל אי המצאת מסמכי סף.

השתלשלות האירועים כפי העולה מהודעת הערעור ומהנספחים

המערער הוא אזרח ישראל והמערערת היא אזרחית אפגניסטן.

לטענת המערערים, בחודש נובמבר 2024 נוצר קשר ראשוני בין המערערים שלימים התפתח לקשר זוגי.

המערערים מציינים שבמהלך חודש אפריל 2025 המערערת נמלטה מאפגניסטן בשל העובדה שנרדפה על ידי שלטון הטליבאן למדינת XXXXX שם היא שוהה עד עצם היום הזה.

לטענת המערערים, המערער ביקר את המערערת בXXXX מספר פעמים (בחודש אוקטובר 2025, פעמיים במהלך חודש פברואר 2026 וכן בחודש מאי 2026). עוד לטענת המערערים, הם נישאו ביום 24.2.26 בנישואין אזרחיים (נישואי יוטה).

ביום 20.4.2026 הגישו המערערים בקשה לרשות בהתאם לנוהל הרשות שמספרו 5.2.0008 "טיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" ובמסגרתה ביקשו כי המערערת תקבל מעמד בישראל (להלן: "הבקשה לפי נוהל הזוגיות").

יוער שהמערערים מציינים (בערר שהוגש לבית הדין) שבמקביל לניסיונות להסדיר את כניסת המערערת לישראל, הם בחנו גם אפשרויות במדינות אחרות, בין היתר במקסיקו; הגישו לממשל האמריקני בקשה לקבלת אשרת בת זוג "אבל הליך שם הוא ארוך וגם אינו מאפשר יציאה של [המערערת] מXXXXX וכניסה שלה לתחומי ארה"ב" (ראו סעיפים 27-28 להודעת הערר לבית הדין).

הבקשה לפי נוהל הזוגיות נדחתה על הסף ביום 13.5.2026 על ידי הרשות, בטענה כי לא הוגשו כל המסמכים הדרושים על פי הנוהל.

המערערים טוענים שעל אף ניסיונותיהם להשלים את המסמכים החסרים, לא עלה בידם לעשות כן וזאת בשל העדר היכולות ליצור קשר עם מוסדות השלטון באפגניסטן, ובשל הסכנה הממשית בה נתונה המערערת. ביום 26.6.2026 חזרו והגישו בקשה נוספת לרשות להסדרת מעמד למערערת בהתאם לנוהל הכוללת הסבר כאמור.

ביום 5.7.2026 דחתה הרשות שוב את הבקשה והתנתה את המשך הטיפול בהמצאת מסמכים מבלי להפעיל, לטענת המערערים, שיקול דעת הומניטרי או לבחון חלופות.

בסיפה להחלטה צוין כי "על החלטה זו ניתן להגיש ערר פנימי בכתב, ללא שיהוי ולא יאוחר מ-21 יום".

ביום 8.7.2026 הגישו המערערים עתירה מנהלית לבית משפט זה, כנגד החלטת הרשות (עת"מ 28120-07-26). ביום 9.7.2026 ניתן פסק הדין שהורה על מחיקת העתירה על הסף בשל אי מיצוי הליכים מנהליים (עת לא הוגש ערר פנימי), תוך שצוין כי "על העותרים למצות את המסלול של הגשת ערר פנימי… ככל שיתעורר הצורך אחר כך, ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים… ואם הדבר יתבקש לאחריו – ניתן להגיש ערעור מינהלי לבית משפט זה" (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם").

בעקבות מחיקת העתירה כאמור, המערערים חזרו והגישו ערר לבית הדין לעררים על החלטת הרשות מיום 5.7.26 אשר זה דחה אותו בהחלטה מיום 13.7.2026.

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

ההחלטה הסופית מושא ערעור זה

בנימוקיו בדחיית הערר, קבע בית הדין כי על המערערים היה למצות את ההליכים תוך שהוא מתבסס הוראותיו של בית משפט זה במסגרת פסק הדין בהליך הקודם כאמור.

בהחלטתו ציין בית הדין כי משהמערערים לא הגישו את הערר הפנימי, לא מתקיימת חובת מיצוי ההליכים אשר זו, לדבריו "מושכלת יסוד במשפט המנהלי".

בית הדין הדגיש, כי גם במצב בו מוצו ההליכים בעניין, דין הבקשה היא דחייה על הסף, וזאת בשל פגמים משמעותיים הנוגדים את תקנות הגשת הערר, לרבות אי צירוף המסמכים הרלוונטיים, וכן קשיים בהעלאת הטענות הרלוונטיות לסעד המבוקש מבית הדין.

הערעור שלפניי

המערערים משיגים על החלטת בית הדין לעררים, בטענה כי שגה בקביעתו.

לשיטתם, החלטת הרשות המקורית, אשר עמדה בבסיס הערר לבית הדין, לוקה בחוסר סבירות קיצוני ובהיעדר מידתיות.

לטענת המערערים, לא קיימת בדין חובה למצות הליכי ערר פנימי כתנאי מקדמי לפנייה לבית הדין לעררים.

הם סבורים כי דרישת הערר הפנימי היא יציר נוהל פנימי של המשיב, ואין לה כל עיגון בחקיקה ראשית או בחקיקת משנה.

עוד טוענים המערערים, כי סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, המציג את הזכות להגיש ערעור לבית הדין לעררים, גובר על כל נוהל פנימי של הרשות.

לשיטתם, הוראה סטטוטורית זו מאפשרת פנייה ישירה לבית הדין לעררים מבלי למצות תחילה ערר פנימי.

בנוסף, העלו המערערים טענה כי פרשנות המונח "ניתן" בנוהל, בהקשר של הגשת ערר פנימי, מלמדת על מסלול דיוני שאינו מחייב, וכי פנייה ישירה לבית הדין לעררים אפשרית אף ללא מיצוי הערר הפנימי. לטענתם, בית הדין לעררים שגה בכך שדחה את עררם על בסיס טענת מיצוי הליכים, וזאת בניגוד ללשון החוק.

כמו כן, נטען כי בהחלטת הרשות קיימת מניעה אובייקטיבית, משזו דורשת מהמערערת לבצע משימה בלתי אפשרית, קרי השגת מסמכים רשמיים משלטון הטרור באפגניסטן, אשר רודף את המערערת.

051293710הועתק מנבוהמערערים מוסיפים ומדגישים, כי הרשות ובית הדין לעררים כשלו בחובתם להפעיל שיקול דעת ולפטור את המערערת מהצגת מסמכים אלו שכן המקרה נופל לטענתם בגדר "חריג", וזאת בשל הסכנה הממשית והמיידית לחיי המערערת בXXXXX, וזאת משום שפקע אישור השהייה החוקי שלה במדינה, וכי קיימת אפשרות שתגורש בחזרה לאפגניסטן – שם נשקפת סכנה לחייה.

054678313דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בערעור ובכל החומר שהונח על ידי המערערים, מצאתי כי דין הערעור להידחות על הסף וזאת אף בלא קבלת תשובה.

אני סבור שלא נפלה שגגה בהחלטת בית הדין לעררים לדחות על הסף את הערר מחמת אי מיצוי הליכים.

ראשית, כלל מיצוי ההליכים מהווה הלכה מושרשת וידועה במשפט המנהלי. כלל זה מבטא את ההכרה כי לרשות המנהלית נתונות הסמכות, המומחיות והאחריות לבחון את החלטותיה, לתקנן במידת הצורך ואף להעניק את הסעד המתאים, בטרם תידרש התערבותה של הערכאה השיפוטית.

כך, מתאפשר לרשות לתפקד גם כרשות בעלת סמכויות מעין-שיפוטיות, לקיים בחינה עניינית ועצמאית של המחלוקת שבפניה, להפעיל את שיקול דעתה המקצועי ולהכריע בה במסגרת הסמכויות שהוענקו לה בדין.

חשיבותו של כלל זה הודגשה לא אחת:

"דרך המלך להשיג על ההחלטה היא הגשת ערר פנימי; במידה שזה יידחה נתונה לעותרת אפשרות להגיש ערר לבית הדין לעררים; ובהמשך אף עומדת לה זכות לתקוף את ההחלטה בערר באמצעות הגשת ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים (סעיפים 13כד ו-13לא לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952). הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו נדרש לעתירה מקום שבו קיימת ערכאה שיפוטית המוסכמת לדון בטענותיו של העותר וליתן לו את הסעד המבוקש – ומקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מכלל זה". ראו בג"ץ 3188/18 אנה וסילייב נ' שר הפנים, משרד הפנים (24.6.2018).

בענייננו, החלטת הרשות מיום 5.7.2026 ציינה מפורשות ובאופן ברור כי "על החלטה זו ניתן להגיש ערר פנימי בכתב, ללא שיהוי ולא יאוחר מ-21 יום".

על אף הנחיה מפורשת זו, המערערים לא פעלו להגיש ערר פנימי, ובחרו להגיש ראשית עתירה (שנמחקה במסגרת פסק הדין בהליך הקודם) ואחריה ערר לבית הדין שדחה את הערר בהחלטה מושא הערעור כאן, ובכך עקפו את המסלול המנהלי הקבוע בדין.

המסלול המנהלי במקרים אלו ברור ומדורג: ראשית, הגשת ערר פנימי לרשות המנהלית. ככל שערר זה נדחה, פתוחה הדרך להגיש ערר לבית הדין לעררים הפועל מכוח חוק הכניסה לישראל. רק לאחר מיצוי הליכים אלו, ורק אם הדבר יתבקש, ניתן להגיש ערעור מנהלי לבית משפט זה.

המערערים לא  פעלו ולא מיצו את השלב הראשון במסלול זה.

ויודגש – אף אם קיימים מקרים חריגים המצדיקים סטייה מכלל מיצוי ההליכים, המקרה דנן אינו נמנה עליהם; הדחיפות הנטענת במסגרת ערעור זה, בקשר לסכנה הנשקפת למערערת איננה קשורה לישראל או להגשת הבקשה לפי הנוהל.

המדובר באזרחית אפגניסטן שנמלטה לXXXX שם זכתה למעמד עד ליום 16.7.26, ומסיבותיה שלה, לא הגישה שם בקשה להאריך את האשרה או אפילו בקשה לפי אמנת הפליטים, על אף שXXXXX חתומה עליה.

הרי ברי שלו עניין זה היה מוסדר על ידה, או אפילו יוסדר על ידה, לא היתה מתעוררת כלל שאלת הדחיפות, והמערערים היו ממשיכים ופועלים בדרך המלך לתקוף את החלטת הרשות לקבלת מסמכים שונים, ובמידה שטענותיהם לא היו מתקבלות, אזי היו יכולים אף להגיש ערר לגופו של עניין בבית הדין לעררים ובמידת הצורך לפנות לבית משפט זה במסגרת ערעור מנהלי.

במאמר מוסגר מצאתי להעיר שעיון בהחלטת הרשות מיום 5.7.26 אינה מלמדת על דרישה לקבל מסמכים שלא ניתן להשיגם: כך נדרשו המערערים להציג טופס קורות חיים מודפס, שזה לא הוגש; התבקשו לחתום על מסמכים שונים שהוגשו ללא חתימה (אפילו לא של המערער שנמצא בישראל); לא הוגש תצהיר, וגם לא הוגשו אישורים שונים ובהם אישור בדבר ניהול חשבון בנק בישראל של המערער.

כפי העולה מההחלטה, הבקשה לפי נוהל הזוגיות הוגשה ללא מסמכים בסיסיים אותם יכולים היו המערערים להגיש בנקל. ביחס למסמכים מקוריים של מדינת המקור אפגניסטן – ניתן היה להגיש הודעה ובקשה מתאימה, ואז להתמקד במסמכים חסרים אלו, ולא לטעון באופן כללי שהחלטת הרשות בלתי סבירה.

המערערת עזבה את אפגניסטן שם נרדפה למדינה בטוחה. שם היא שוהה מאז אפריל 2025 והיא יכולה להסדיר שם את המשך שהייתה.

טענות המערערים כי השימוש במונח "ניתן" בהחלטת הרשות ובחוק, בהקשר של הגשת ערר פנימי, וכי לכאורה מדובר במסלול דיוני שאינו מחייב, וכי פנייה ישירה לבית הדין לעררים אפשרית אף ללא מיצוי הערר הפנימי, אין בידי לקבל.

פרשנות זו סותרת את עקרונות היסוד של המשפט המנהלי ואת תכליתם של הליכי הערר המנהליים .

המונח "ניתן", בהקשר זה, אינו מציין אפשרות לעקוף את שלבי הבירור המנהליים, אלא מדגיש את זכותו של הפרט לאפשרות לפנות בערר פנימי ולבחינה מחודשת של החלטת הרשות בפני גורם בכיר יותר ברשות.

הערר הפנימי פותח את השער בפני הציבור, ובכללם המערערים, בפני מסלול מדורג ומשודרג, המאפשר לרשות לבחון את החלטותיה מחדש על ידי מנהל בכיר יותר ולתקן את החלטות, ככל שנדרש, וזאת טרם תתערב בהחלטה ערכאה שיפוטית חיצונית.

ערר פנימי מהווה חלק מתהליך קבלת ההחלטה המנהלית. מסלול זה, המעוגן בהלכה הפסוקה, נועד להבטיח בחינה יסודית ומקצועית של העניין, תוך ניצול מומחיותה של הרשות, ולמנוע עומס מיותר על בתי המשפט. כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך. ראו בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012).

המסלול הקבוע בדין הוא מסלול היררכי, שבמסגרתו הגשת ערר פנימי היא השלב הראשון והמתחייב.

רק מיצויו של שלב זה, ולאחר מכן, ככל שיידרש, פנייה לבית הדין לעררים באמצעות הגשת ערר, פותח את הדרך לערעור מנהלי בפני בית משפט זה. המערערים אינם רשאים לבחור לעצמם את הערכאה המועדפת עליהם תוך דילוג על שלבים מהותיים שנקבעו בדין.

המערערים תולים יהבם בתיבה "על החלטה זו ניתן להגיש ערר פנימי בכתב" (המופיעה בסיפה להחלטת הרשות), כאילו המדובר באפשרות אחת מני רבות. אין אפשרות אחרת אלא פנייה של הליך ערר פנימי תחילה. הדיבר "ניתן" מתייחס לזכות לפנות לערר פנימי, ולא לאפשרות הלשונית כי ניתן גם לפנות לדרך אחרת.

עוצמתם של דברים אלה מתחדדת ביתר שאת נוכח העובדה כי בעניינם של המערערים כבר הובהר להם במסגרת פסק הדין בהליך הקודם מהו המתווה בדין עליהם ללכת בו, והם בחרו להתעלם ממנו.

לא זו אף זו; קבלת פרשנות המערערים כי הוראת הנוהל הקובעת את האפשרות של ערר פנימי אינה עולה בקנה אחד עם לשון חוק הכניסה לישראל, מעקרת את הסמכות המנהלית ומעבירה לבתי הדין ואחריהם לבתי המשפט דיון גם בסוגיות טכניות שניתן לפתור על ידי הפניית תשומת הלב מחדש של גורם בכיר יותר ברשות, שיש לו סמכות להידרש לעניין.

כאמור, הערר הוגש לבית הדין לעררים ללא מיצוי הליכים ועל כך בדין נדחה על ידי בית הדין.

כאמור, גם הערעור שלפניי הוגש ללא מיצוי ההליכים המנהליים המתחייבים. בית המשפט אינו יכול להחליף את הרשות המנהלית או את מוסדות הערר המנהליים בבחינת המקרה לגופו בשלב זה, ואני מורה על מחיקת הערעור.

ויודגש: קבלת עמדה פרשנית של המערערים, עלולה לסכל את האפשרות כי מי שייתן את ההחלטה המנהלית הוא בעל הסמכות המנהלית, היינו הרשות במקרה דנן, אלא בית הדין או בית המשפט.

הרי אין בית המשפט מקבל החלטה במקומה של הרשות ולא מפעיל תחתיה את הסמכויות הנתונות לה (ראו 50550-06-26 טשואשוילי נ' רשות האוכלוסין (21.7.26) והאסמכתאות שם). על המערערים לפעול למיצוי ההליך המנהלי טרם פנייה לבית הדין או בית המשפט (לפי העניין).

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כל פגם בהחלטת בית הדין על חלקיה המצדיקה התערבות בית משפט זה.

אך בשל העובדה שלא התבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות בהליך זה.

ניתן היום, ט' אב תשפ"ו, 23 יולי 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה