המערערת באמצעות עו"ד אריאל טוקוב

המשיבה באמצעות עו"ד סתיו יצחק ועו"ד חנה פרץ ואח' מפרקליטות מחוז י-ם (אזרחי).

חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952

תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018: סע'  148(ב)

פסק דין

בפני ערעור על פסק דין מיום 16.2.26 של בית הדין לעררים (כב' הדיינת צ' גרנביץ בוזי) בערר (י-ם) 2232-24, בו נדחה ערר המערערת על החלטת מנכ"ל המשיבה מיום 5.5.24 לדחות את בקשתה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. המנכ"ל אימץ את המלצות חברי הועדה הבינמשרדית ודחה את בקשת המערערת לקבל מעמד מטעמים הומניטאריים מכוח "נוהל הטיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים" (נוהל 5.2.0022 – להלן: "נוהל הומניטארי"). נמצא כי זיקות המערערת למדינת המוצא גדולות מזיקותיה לישראל ולא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים לתת לה מעמד בישראל. החלטה זו ניתנה חרף העובדה שטרם לכן שהתה המערערת בישראל מכוח קשר זוגי ולאחר מכן נישואים לאזרח ישראלי ואז אושרה שהייתה במסגרת הנוהל המדורג.

כפי שיובהר להלן, לא מצאתי מקום לקבל את הערעור.

להלן יורחבו הדברים;

רקע:

1. כפי שפורט בפסק הדין של בית הדין לעררים, המערערת היא אזרחית סרי-לנקה ילידת 1966, אם לשני בנים בגירים המתגוררים בחו"ל. המערערת נכנסה לישראל בשנת 2008 עם רישיון ב/1 לעבודה בענף הסיעוד שהיה בתוקף עד ליום 30.10.11 (המעסיק נפטר עוד בחודש אוגוסט באותה שנה). ביום 30.10.11 המערערת הגישה בקשה למתן מעמד מכוח חיים משותפים עם אזרח ישראלי,  יצחק אהרון יליד 1946, בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים לרבות בני אותו מין"  שמספרו 5.2.0009 (להלן: "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג ישראלים" וכן "בן הזוג"). בתחילה הבקשה סורבה עקב התרשמות שלילית מכנות הקשר וגם השגה שהוגשה על כך (2225/12) לא הועילה ונדחתה ביום 25.11.2012. ביום 24.12.12 המערערת הגישה על החלטה זו עתירה כנגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שסומנה עת"מ 48184-12-12. ביום 21.5.13 ניתן פסק הדין בעתירה (כב' השופטת ר' רונן). פסק הדין בעתירה הורה להשיב את עניין המערערת לבחינת המשיבה: "המשיב יוכל להמשיך בבחינת הקשר בין העותרים לאור כל האמור לעיל, תוך התחשבות במכלול הראיות שעמדו ויעמדו בפניו, כדי לוודא כי אכן מדובר בקשר יציב המצדיק מתן אישור שהייה לעותרת". בני הזוג התבקשו להשלים מסמכים אשר הושלמו ביום 29.8.2013. בהמשך, ביום 9.6.14 נערך לבני הזוג ראיון ולמערערת ניתן רישיון ב/1 שהוארך מעת לעת עד ליום 7.6.19. לבני הזוג נקבע מועד לראיון לפני שדרוג המעמד ליום 18.1.18, אשר נדחה ליום 20.3.18 משלא ניתן היה לערוך למערערת ראיון בעברית. הריאיון נדחה בשנית בשל חוסר במתרגמים לסינהלית בחברת התרגום.

2. ביום 15.10.18 המערערת ובן הזוג הישראלי נישאו בקפריסין. ביום 13.12.18 התייצבו השניים לראיון אך מאחר ולא נמצא מתורגמן לשפת המערערת נערך תשאול קצר לבן הזוג בלבד. מהתשאול עלה הרושם כי מדובר בקשר עם אינטרס הדדי. לאור הצהרתם כי נשאו בקפריסין הוסבר להם כי לצורך שינוי מצב אישי והגשת בקשה לקבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, יהיה עליהם להציג תעודת נישואין מקורית ומאומתת. ביום 10.2.19 ולמרות שלא נערך להם עדיין ראיון מעמיק הוחלט לאשר את שדרוג מעמד המערערת בכפוף לערבות בנקאית.

3. ביום 10.4.19 הציגו בני הזוג את תעודת הנישואין והוסבר להם על הליך איחוד משפחות והעלויות הכרוכות בכך. הם הונחו לברר אם ההליך רלוונטי להם והוסבר להם כי אם יהיו מעוניינים להסב את ההליך, יהיה עליהם לפנות למשיבה. בו ביום שודרג מעמד המערערת וניתן לה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 לשנה – אשר הוארך במסגרת הארכת רישיונות מרוכזת לאור מצב החירום בעקבות נגיף הקורונה עד ליום 30.6.20. ביום 21.7.20 הוארך הרישיון עד ליום 31.8.20. ביום 6.8.20 נערך לשניים ראיון ממנו עלה כי הם מתגוררים בחולון בדירה ששייכת לבן הזוג שהוא פנסיונר וכי המערערת עובדת במשק בית. למערערת יש שני ילדים בסרי לנקה שעימם היא נמצאת בקשר טלפוני רציף. היא לא סובלת מבעיה רפואית ולא לוקחת תרופות ובן זוגה סובל מסכרת.

באותו מועד (ביום 6.8.20) הגיש בן הזוג בקשה רשמית להסדרת מעמד המערערת בישראל מכוח נישואיהם וזאת בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" שמספרו 5.2.0008 (להלן: "נוהל נישואין"). רישיון המערערת הוארך מעת לעת עד ליום 6.8.22 וערבות שהופקדה הוחזרה.

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916

4. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 7.11.21, קצת מעל לשנה מהמועד בו החל ההליך מכוח נוהל נישואין, נפטר למרבה הצער בן הזוג. המערערת טוענת כי ביום 1.3.22 היא פנתה עם בקשה לקיזוז תקופות שכן לטעמה לנוכח חלוף הזמן התקיימו התנאים להפסקת ההליך המדורג. נטען כי אם היה ניתן לה רישיון א/5 במועד מוקדם יותר היא הייתה מסיימת את ההליך והייתה זכאית לאזרחות.

מכל מקום, המערערת זומנה לפגישה ליום 3.5.22 לפי הנהלים. באותו מועד היא הגישה בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים בצירוף מכתב שכותרתו "בקשה לקיזוז תקופות והתאזרחות מכוח סיום הליך מדורג נשואים…". המערערת טענה במסגרתו כי היות ושהתה בישראל ברישיון ב/1 תקופה חריגה של כ- 5 שנים  (ולא 3 בהתאם לנוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג ישראליים) ולאחר מכן ברישיון א/5 היא זכאית הייתה לסיים את ההליך המדורג ולקבל אזרחות ישראלית כבר בחודש יוני 2021, כלומר לפני פטירת בן הזוג. בראיון שנערך למערערת באותו מועד היא מסרה כי היא מתגוררת בדירת המנוח אך מחפשת מקום מגורים חדש שכן ילדיו מעוניינים בדירה. היא עובדת בניקיון ומקבלת קצבה מהביטוח הלאומי והמנוח העביר לה עם מותו סך של 300,000 ₪. למערערת אין רכוש בארץ או בחו"ל. בסרי לנקה חיים הוריה וכן שבעת אחיה איתם היא בקשר ומעבירה להם סיוע כספי לעתים רחוקות וכן שני ילדיה הנשואים. היא טענה שהם לא רוצים להיות איתה בקשר ("רק שנתתי כסף דיברתי עם הבן. הוא העביר את הכסף לאחותי"). היא ציינה כי במשך שהותה בישראל יצאה כחמש פעמים לביקורים בחו"ל לראות את המשפחה. היא אמרה שהייתה בקשר עם משפחתו של המנוח, אך עכשיו ילדיו רוצים שתעזוב את הדירה והיא הפסיקה את הקשר. יש לה חברים בישראל והיא ציינה את שכניה וכן מסרה כי בשעות הפנאי היא נפגשת בתל אביב עם חברותיה, נתינות זרות מסרי לנקה. המערערת ביקשה להישאר בישראל.

5. ביום 8.8.22 הוארך רישיון א/5 של המערערת עד ליום 12.3.25. ביום 29.3.23 נמסר מכתב לבא כוחה כי בקשתה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים תידון בפני הועדה הבינמשרדית וכי יש להעביר מכתב עדכני אודות נסיבותיה העדכניות וזאת עד ליום 4.4.2023. המערערת לא ערערה על החלטה זו. ביום 17.4.23 שלח ב"כ המערערת מכתב בצירוף תצהיר מטעם שני אחי בן הזוג וכן מכתב משנת 2021 מביטוח לאומי המעיד על אישור תביעה לקצבת שארים, ודחיית תביעה להשלמת הכנסה.

החלטת המשיבה וההכרעה בערר;

6. ביום 5.6.23 נדון עניין המערערת בפני הוועדה הבינמשרדית והחברים בה המליצו לסרב לבקשה לתת מעמד מטעמים הומניטאריים. המנכ"ל אימץ את ההמלצה ביום 5.5.24, שכן לא מצא זיקה עודפת לישראל ולא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד. בהחלטה ניתן דגש לכך שהמערערת התגוררה בסרי לנקה מרבית שנותיה הצעירות והבגירות שם גדלה והתחנכה, שם מתגוררים הוריה, אחיה ושני ילדיה, איתם היא בקשר וביקרה אותם מספר פעמים. מנגד אין למערערת ולבן זוגה ילדים משותפים ואין לה קרובי משפחה אחרים בישראל. היא לא רכשה מקצוע מיוחד בישראל בו לא תוכל לעבוד במדינת המוצא שלה ולא הוכחה זיקה עודפת למדינת ישראל על פני מדינת המוצא. שהייה רבת שנים כשלעצמה לא מהווה טעם הומניטארי. צוין כי נבחנו מלוא העובדות ועיקר הבקשה נוגעת לטענות הקשורות בהליך המדורג וכלל אינן נוגעות לטעמים הומניטאריים. צוין כי לוועדה אין כלים לבחון את הטענות הנוגעות להתמשכות ההליך המדורג ועל המערערת היה להעלות טענות אלו בזמן אמת ולבקש אז לשדרג מעמדה. משעה שבן הזוג נפטר נבחנה הבקשה במישור ההומניטארי.

7. הועתק מנבועל החלטה זו הגישה המערערת ערר לבית הדין וזה סומן 2232-24. במסגרתו ניתן צו ארעי המונע הרחקה בכפוף להפקדת 5,000 ₪. בהמשך ביום 9.7.24 ניתן צו שהאריך את רישיון המערערת מסוג א/5 עד למתן החלטה חדשה. לאחר שהוגשה תשובה לערר, התקיים בו דיון ביום 14.1.26 וביום 16.2.26 ניתן פסק הדין נושא הערעור שבפניי. הערר לא התקבל ונפסקו הוצאות בסך 5,000 ₪. המערערת נדרשה לצאת מישראל בתוך 14 יום. אציין כי במסגרת הערעור שבפני ניתן צו ארעי שהפך לצו ביניים, בהעדר התנגדות ומכוחו המערערת לא תסולק מישראל.

8. המערערת טענה בערר כי ביום 1.3.22 היא פנתה עם בקשה לקיזוז תקופות שכן לטעמה לנוכח חלוף הזמן התקיימו התנאים להפסקת ההליך המדורג. נטען כי אם היה ניתן לה רישיון א/5 במועד מוקדם יותר היא הייתה מסיימת את ההליך והייתה זכאית לאזרחות. בית הדין קבע כי שיקול הדעת של שר הפנים במתן רישיונות ישיבה בישראל הוא רחב ביותר, וכי אין לאדם שאינו אזרח ישראלי זכות קנויה לשבת בישראל. ישיבתו מותנית ברישיון ישיבה הניתן לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. בית הדין לא מצא פגם בהתנהלות המשיבה בנוגע לעיכוב הנטען במתן הרישיון למערערת לאחר פסק הדין המחוזי בעת"מ 48184-12-12, שכן בפסק הדין "לא נקבעו הוראות להענקת רישיון באופן רטרואקטיבי ולא נקבעו הוראות אופרטיביות מבחינת מועדים" (פיסקה 14 לפסק דינו של ביה"ד). המשיבה ערכה בחינה נוספת וראיון, ופעלה בהתאם להוראות. בית הדין קבע כי טענות המערערת לעיכוב בשדרוג מעמדה, או קיזוז תקופות – הועלו באיחור ניכר, רק לאחר פטירת בן זוגה. "לו הייתה סבורה העוררת כי המשיבה נהגה שלא כדין, היה עליה לפנות בבקשה מתאימה במועד, ולא כעת, כעבור שנים, ולאחר פטירת הישראלי" (פיסקה 14 שם; ההדגשה במקור). בכך הבחין בית הדין בין המקרה דנן ובין פסיקות שהוצגו על ידי המערערת.

9. בית הדין ציין עוד כי לא מצא לנכון לדון בשאלת קיזוז תקופות של ההליך המדורג, אשר הסתיים עם פטירת בן הזוג. כן קבע כי "העלאת טענות מעין אלה כעת, לאחר פטירת המנוח… הנה בבחינת חכמה שלאחר מעשה ונגועה בשיהוי ניכר" (פיסקה 19 לפסק דינו של ביה"ד). ובהמשך – "משנפטר המנוח, הרי שהבסיס למתן מעמדה של העוררת נשמט וההליך המדורג אינו מתקיים עוד" (פיסקה 20 לפסק דינו של ביה"ד). המשיבה פעלה כדין ובהתאם ל – "נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (נוהל 5.2.0017) כאשר העבירה את עניינה של המערערת לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. לאחר בחינת עניינה בוועדה, לא נמצאו טעמים הומניטריים. בית הדין דחה את הטענה שהמשיבה נמנעה משדרוג מעמדה של המערערת, וקבע כי המשיבה "בחנה את כנות הקשר בהתאם לנהליה" (פיסקה 21 לפסק דינו של ביה"ד) ו"שידרגה את מעמדה כחצי שנה בלבד לאחר נישואיהם" (פיסקה 22, שם).

10. 051293710בבחינת סבירות החלטת מנכ"ל המשיבה לדחות את הבקשה ההומניטרית, צוין כי בא-כוח המערערת "הודה במהלך הדיון שנערך בפניי כי אין במקרה דנן נסיבות הומניטריות" (פיסקה 23, שם) בית הדין סקר את נימוקי הוועדה הבינמשרדית – הוועדה בחנה את גילה של המערערת בעת הגעתה לישראל, תקופת שהותה, העובדה שאין לה ולמנוח ילדים משותפים ואין לה משפחה בישראל, לעומת שני ילדיה הבגירים והוריה בסרי לנקה עימם היא בקשר. "לא נמצא דבר מה ייחודי המאפיין את העוררת אשר יש בו בכדי להוות טעם הומניטרי המצדיק מתן מעמד בישראל" (פיסקה 24, לפסק דינו של ביה"ד). בית הדין קבע כי לא נמצא שהמערערת "התערתה בישראל באופן משמעותי, לא רכשה מקצוע מיוחד בו לא תוכל לעבוד במדינתה וכן לא הוצגו אסמכתאות אשר יש בהן בכדי להעיד על קשרים חברתיים משמעותיים בישראל" (שם). כן ציין כי קבלת קצבת שארים ניתנת לה גם במדינת מוצאה. לסיכום, בית הדין שוכנע כי החלטת המשיבה לדחות את בקשת המערערת למתן מעמד מטעמים הומניטריים, "מצויה בתוככי מתחם הסבירות ולא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק התערבות בית הדין" (פיסקה 26, לפסק דינו של ביה"ד) ובהמשך קבע כי "הצדק עם המשיבה עת לא מצאה לנכון לבחון כעת, לאחר פטירת המנוח, בקשה לקיזוז וקיצור ההליך המדורג" (שם). –

054678313

על פסק דין זה הוגש הערעור שלפני.

תמצית טענות המערערת:

11. המערערת טוענת כי בית הדין קמא שגה כאשר דחה את עררה והורה לה לצאת מישראל, זאת למרות ששהתה בישראל במעמד מוסדר משנת 2014 ועד לפטירת בן זוגה בשנת 2021, תקופה של שבע שנים וחצי. בית הדין אף חייב אותה בהוצאות בסך 5,000 ש"ח, תוך התעלמות מכך שהמשיבה היא שגרמה לעיכובים ניכרים במתן רישיונות ובשדרוג מעמדה. בהקשר זה היא מפנה לעיכובים שנוצרו מפאת הקושי לקיים ראיון בשפת המערערת. לטענת המערערת, בית הדין לא בחן באופן מהותי את בקשתה לקזז תקופות שהות מוסדרות ולהשלים את ההליך המדורג, ובכך לזכות באזרחות ישראלית. המערערת טוענת כי בית הדין שגה בקביעתו כי בפטירת בן זוגה ביום 7.11.21, נשמט הבסיס למתן מעמדה וההליך המדורג אינו מתקיים עוד, זאת מבלי לבחון את בקשתה לקיזוז תקופות שהוגשה ביום 1.3.22. בית הדין טעה גם בקביעתו כי טענותיה נגועות בשיהוי ניכר וכי הן בבחינת חכמה שלאחר מעשה, שכן היא פנתה למשיבה בבקשה מפורשת לקיזוז תקופות פחות מארבעה חודשים לאחר פטירת בן זוגה. המערערת מדגישה כי המשיבה הפרה את הוראת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.5.13 (עת"מ 48184-12-12), בכך שנמנעה מלנקוט פעולות להמשך ההליך המדורג עד ליום 9.6.14, כלומר למעלה משנה לאחר ההוראה השיפוטית. עיכוב זה מנע מהמערערת לסיים את ההליך המדורג עוד טרם פטירת בן זוגה. בנוסף, המשיבה שדרגה את רישיונה של המערערת למעמד תושבת ארעית מסוג א/5 רק ביום 10.4.19, שישה חודשים לאחר הגשת הבקשה להסבת ההליך ביום 13.12.18, וזאת בניגוד לנוהל 5.2.0008 הקובע ששדרוג זה צריך להתבצע באופן מיידי לאחר הנישואין. עיכובים מצטברים אלו, כולל הארכה בשנתיים של רישיון ב/1 במקום שדרוג מעמד כבר בשנת 2017, מהווים פגם מנהלי וחוסר סבירות, ושגה בית הדין בקביעתו כי אלה סבירים. אלמלא עיכובים אלו, היא הייתה המערערת מקבלת רישיון א/5 בסביבות יום 9.6.17, וכבר ביום 9.6.21 הייתה זכאית לאזרחות ישראלית, עוד טרם פטירת בן זוגה ביום 7.11.21. המשיבה התעלמה מבקשת המערערת לקיזוז תקופות והתעכבה במתן רישיונות, ובכך האריכה את ההליך המדורג ללא הצדקה. לטענתה, בית הדין שגה כאשר אימץ את עמדת המשיבה כי המערערת לא העלתה טענות בזמן אמת, שכן היא פנתה בבקשה מפורשת לקיזוז תקופות ביום 1.3.22. המשיבה נמנעה מלבחון בקשה זו והעבירה את עניינה למסלול הומניטרי, מה שמהווה פגם מנהלי חמור. המערערת שהתה בישראל במעמד מוסדר מיום 9.6.14 ועד 7.11.21, סך של 7 שנים ו-5 חודשים, ובכך עברה את מרבית תקופת ההליך המדורג והייתה קרובה לסיומו. פטירת בן זוגה בשלב מתקדם של ההליך אינה יכולה למחוק רטרואקטיבית את התקופות שנצברו ואת ההסתמכות הלגיטימית שנוצרה. המערערת טוענת כי המשיבה חיזקה את הסתמכותה הלגיטימית בכך שהאריכה את רישיון א/5 שלה גם לאחר פטירת בן זוגה, עד ליום 30.3.26. הארכה זו מצביעה על הכרת המשיבה בכך שהמערערת ראויה להמשך שהייתה בישראל. בית הדין לעררים לא נתן משקל הולם לזכותה החוקתית של המערערת לחיי משפחה, והתעלם מהעובדה שהייתה נשואה לאזרח ישראלי במשך שנים רבות והייתה בשלב מתקדם של ההליך המדורג. קביעת בית הדין כי הבסיס למתן מעמדה נשמט עם פטירת בן זוגה היא פורמלית וערטילאית, ואינה לוקחת בחשבון את מכלול הנסיבות. מה גם שנוהל הפסקת הטיפול אמנם קובע כי בפטירת בן הזוג הישראלי יש לבחון אם מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות מתן מעמד מטעמים הומניטריים, אך אינו שולל את האפשרות לבחון קיזוז תקופות שהושלמו במסגרת ההליך המדורג. המערערת טוענת כי המשיבה לא שקלה את זכותה לקיזוז תקופות ההליך המדורג, למרות שהייתה בשלב מתקדם של 7 שנים ו-5 חודשים במעמד מוסדר, וזאת בניגוד לחובתה להפעיל שיקול דעת מנהלי מלא. המשיבה התעלמה מהלכות מחייבות ומהצורך בבחינה פרטנית של נסיבותיה המיוחדות. קביעת בית הדין לעררים כי לא מצא דבר מה ייחודי המאפיין את המערערת המצדיק טעם הומניטרי, מתעלמת מכך שהמערערת אינה מבקשת מעמד מטעמים הומניטריים כעיקרון, אלא טוענת לזכאות לקיזוז תקופות והשלמת ההליך המדורג מכוח התקופות שצברה במעמד מוסדר. קביעה זו מתעלמת גם משהותה בת 18 השנים בישראל, נישואיה לאזרח ישראלי ומעמדה המוסדר למשך 7.5 שנים, המעידים על השתרשות משמעותית. לפיכך התבקש לקבל את הערעור.

תמצית טענות המשיבה:

12. המשיבה הפנתה בתחילה למסגרת הנורמטיבית הקובעת כי מי שאינו אזרח ישראלי אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל, וישיבתו מותנית ברישיון ישיבה הניתן על ידי שר הפנים או מי שהוסמך מטעמו, אשר לו שיקול דעת רחב ביותר בעניין זה. מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק רישיון לישיבת קבע לזרים, אלא במקרים חריגים בעלי שיקולים הומניטאריים מיוחדים. ככלל הליך מדורג לקבלת מעמד נמשך ארבע שנים ברישיון ארעי מסוג א/5, ולאחר מכן ישנה אפשרות לקבלת אזרחות או תושבות קבע. נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים (נוהל 5.2.0017; להלן: "נוהל הפסקת הליך") מפרט את הטיפול במקרים בהם נפטר בן הזוג הישראלי או הופסק הקשר, ומאפשר, במקרים מסוימים, המשך שהייה בישראל. הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים ממליצה על הענקת מעמד משיקולים הומניטאריים כבדי משקל, במקרים שבהם הדין הרגיל אינו מזכה במעמד. הוועדה בוחנת מקרים חריגים ויוצאי דופן, והעברת בקשה לבחינתה אינה מחייבת מתן מעמד בישראל. שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בבקשות למתן מעמד מטעמים הומניטריים הוא רחב במיוחד. התערבות בתי המשפט בשיקול דעת זה הינה מצומצמת ביותר, ומיועדת למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם נפל פגם חמור בהחלטה.

במקרה כאן, דין הערעור להידחות על הסף בשל היעדר עילה. המערערת, בפועל, מנסה לתקוף את ההליך המדורג שהופסק עקב פטירת בן זוגה, ולא את החלטת המשיבה לדחות את בקשתה למעמד מטעמים הומניטריים. הסעד המבוקש על ידי המערערת הוא מתן אזרחות מכוח ההליך המדורג, ולא מעמד הומניטרי. המשיבה מדגישה כי משנפטר בן הזוג הישראלי, נשמט הטעם למתן אזרחות ולהישארות הזר בארץ, שכן התא המשפחתי חדל מלהתקיים. במצב זה, בקשת המערערת למעמד נבחנת בהתאם לנהלי המשיבה בפני הוועדה הבינמשרדית, הבוחנת את זיקותיה למדינת ישראל ולמדינת מוצאה, ואת קיומם של טעמים הומניטריים מיוחדים. המשיבה טוענת כי על המערערת היה להעלות את טענותיה בנוגע להתמשכות ההליך המדורג "בזמן אמת", כאשר ההליך התנהל, ולא במסגרת בקשה הומניטרית. הוועדה הבינמשרדית אינה בעלת הכלים לבחון טענות הנוגעות להתמשכות ההליך המדורג. המשיבה מבהירה כי ניסיונה של המערערת לטעון לזכאות למעמד במסגרת ההליך המדורג בטענה למחדלי הרשות, נדחה כבר בפסיקה. היא מפנה לעמ"נ (י-ם) 47797-07-17 בית לחם נ' משרד הפנים (1.1.2018), שם נקבע כי אין זה בסמכותה של הוועדה הבינמשרדית לשמש מעין ערכאת ערעור על החלטות שקיבלה המשיבה במסגרת ההליך המדורג. וכן שטענות כאלה, המועלות בשיהוי ניכר, הן ניסיון להכניס בדלת אחורית, טענות שהיה מקום למצות הליכים לגביהן בשעת אמת .עוד נטען כי זכאותה של המערערת לאזרחות בישראל בסיום ההליך המדורג אינה אוטומטית וישירה, אלא מותנית בהגשת בקשה ובחינה עדכנית של כנות הקשר וקיום מרכז חיים משותף. המשיבה דוחה את ההסתמכות של המערערת על פסיקות הנוגעות להליך מדורג פעיל, שכן אלה אינן רלוונטיות לעניינה לאחר הפסקת ההליך.

נטען כי דין הערעור להידחות גם לגופו, בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בפסק דינו של בית הדין או בהחלטת המשיבה. החלטת המשיבה מצויה במתחם הסבירות, ובית הדין כערכאה מקצועית ומומחית, דן בכל טענות המערערת ולא מצא פגם בהחלטה. המשיבה יישמה את "מבחן הזיקות" ומצאה כי זיקתה של המערערת לסרי לנקה חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל. המערערת נולדה, גדלה והתחנכה בסרי לנקה, שם מתגוררים הוריה, שבעת אחיה ושני ילדיה, איתם היא שומרת על קשר ואף ביקרה אותם מספר פעמים. מנגד, למערערת אין ילדים או קרובי משפחה אחרים בישראל, והיא אינה בקשר עם משפחת המנוח. המערערת לא רכשה מקצוע ייחודי בישראל שלא תוכל לעבוד בו במדינת מוצאה, ואין לה נכסים בישראל. המשיבה מדגישה כי שהייה מרובת שנים בישראל אינה מהווה טעם הומניטרי כשלעצמה, וכי טעמים כלכליים, כמו קצבת השארים אותה תוכל המערערת להמשיך לקבל גם בחו"ל, אינם מהווים טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד. רצונה הסובייקטיבי של המערערת להישאר בישראל אינו טעם הומניטרי ייחודי. המשיבה מציינת כי גם העובדה שהמערערת הייתה על סף סיום ההליך המדורג אינה מבססת טעם הומניטרי מיוחד, וכי לשיקולי הסתמכות אין משקל מכריע בהיעדר עמידה במבחן הזיקות ובהיעדר טעמים הומניטריים. קושי בחזרה למדינת המוצא, שהוא טבעי, אינו מהווה טעם הומניטרי מיוחד כאשר המערערת חוזרת למקום מוכר בו משפחתה תוכל לסייע בהשתלבותה. בשל האמור התבקש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה:

13. אף שאיני מקלה ראש במשמעות ההחלטה למערערת, לאחר מספר שנים רב בהן התגוררה בישראל, אין בנמצא לטעמי עילה לקבלת הערעור. לדידי ניתן היה להסתפק באימוץ פסק דינו של בית הדין על בסיס תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, מאחר ואין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שבו, אלה תומכים במסקנה המשפטית ואין טעות בחוק. על אף האמור, אוסיף עוד התייחסות קצרה.

14. הרציונל העומד ביסוד ההליך המדורג הינו לאפשר חיי משפחה לאזרח הישראלי מקום בו הוא מצוי בקשר זוגי עם אזרח מדינה אחרת. מטבע הדברים כאשר האזרח הישראלי אינו עוד בין החיים, נשמט הבסיס האמור ואין עוד צורך במתן המעמד לאזרח הזר. רציונל זה חל בין אם דובר בהליך מדורג שנמשך על מספר שנים מינימאלי, המחויב לפי החוק, או מספר שנים רב יותר, כמו במקרה דנן. משמעות התארכות ההליך המדורג, במקרה האחרון, הינה בעיקר לבחינת התערות האזרח הזר בישראל במשך אותו פרק זמן. כך, ככל שההליך נמשך שנים רבות, ובמהלכם בן הזוג הזר, יצר זיקות משמעותיות לישראל ונוצרו טעמים הומניטריים המצדיקים ליתן לו מעמד כאן (ללא קשר בצורך לסייע בשימור המערכת הזוגית, שכן זו פסקה) – עשויה להתקבל בקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. ברם, ככל שבמהלך ההליך המדורג אשר הסתיים עקב מות בן הזוג, לא קמו טעמים המצדיקים מתן המעמד, יהא על האזרח הזר במרבית המקרים לחזור לארץ המוצא. טענה כי אילו התנהלתי אחרת בהליך המדורג, או, לו התנהלה הרשות ביתר יעילות בהליך המדורג – היה בידי כבר מעמד, היא טענה שאיני מוצאת לקבלה. אכן, לו התנהלו הדברים אחרת ולו הייתה המערערת זוכה במעמד בישראל בתום הליך מדורג מלא, אזי חרף פטירת בעלה, היא הייתה יכולה להישאר כאן. ברם, עת שלא כך ארע, ועת שבזמן הפטירה היא טרם קיבלה מעמד, ממילא יש נפקות לפטירת בן הזוג. בהקשר זה צודקת המשיבה בטענתה כי מרגע הפטירה ובהעדר מעמד עד לפטירה – מצויים אנו "במשטר" שונה. הבחינה הינה האם קם טעם הומניטארי למתן מעמד ולא בחינה אם יש ליתן מעמד כדי לאפשר את המשך קיום הקשר הזוגי. התמשכות ההליך הקודם, אינה חסרת נפקות שכן היא עשויה להקים טעם הומניטארי, אך אין מקום לטענה כי המערערת זכאית למעמד רק מאחר שלו היה אותו הליך מנוהל אחרת, ייתכן והייתה כבר זוכה במעמד במועד הפטירה.

15. ככל הנוגע לשאלת הטעם ההומניטארי לגופו במקרה דנן, איני סבורה שנפלה שגגה בהחלטת המשיבה או בפסק הדין בערר. אכן המערערת מתגוררת בישראל כבר מספר שנים לא מבוטל, ברם – יש לזכור כי היא הגיעה לישראל בהיותה כבר בשנות הארבעים, ילדיה ובני משפחתה הגרעינית נותרו בארץ המוצא, בעוד כאן מעבר לזוגיות עם בעלה המנוח, נקבע כי לא הקימה מעגל דומה. היא לא רכשה עבודה, בה יש יתרון לעבוד בישראל ואף לא נותרו לה זכויות בבית המנוח. לפיכך, בצדק נקבע כי מאזן זיקותיה מטה את הכף לדחיית הבקשה. מעבר לזיקה שנוצרה באופן טבעי, לנוכח שהות ממושכת בישראל, לא הפנתה המערערת למעשה לכל טעם הומניטארי. לא קשר ייחודי הדורש שימור, לא בעיה בריאותית הדורשת טיפול כאן, לא פרנסה שאפשרית רק כאן וכיו"ב. לא די בציפייה שפיתחה המערערת כי תוכל להוסיף ולגור בישראל – כדי להקים לה מעמד מטעם הומניטארי.

16. בעת הדיון חלק ב"כ המערערת על הטענה כי היא תוכל להמשיך ולקבל קצבת שארים בחו"ל. מי מהצדדים לא הביא ראיה ברורה בעניין זה. בהקשר זה יוער כי לטעמי גם לו הוכח שאכן הקצבה לא תוסיף להיות משולמת, לאחר עזיבת הארץ (וכאמור הדבר לא הוכח), ידוע הוא כי טעם כלכלי אינו מספק לטעם הומניטארי.

17. איני מוצאת צורך להכריע במחלוקת שעלתה בין הצדדים, על מי האשם בכך שלא נתקפה עוד בשנת 2023 ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג. האם היה על המערערת לנקוט בהליך כאשר נמסר לה שבקשתה למעמד תידון בפני הועדה הבינמשרדית, או שאין בידה אשם, עת לא נאמר מפורשות במסגרת הודעות הרשות כי קמה זכות ערר על שינוי מסלול הבחינה. בסופו של יום, אין חולק כי אין עוד מקום להליך המדורג ולא יכולה להיות גם מחלוקת כי בעת פטירת בעל המערערת, זו טרם זכתה למעמד מכוח אותו מסלול. מקובלת עלי טענת המשיבה כי לו סברה שהמערערת שנפל פסול בדרך התנהלות הרשות עובר לפטירת בעלה (כמו דחיית ראיון, מחמת קושי לאתר מתורגמן וכדומה), היה עליה לפעול בעניין זה בזמן אמת. אין חולק כי היא לא פעלה כן.

18. מעבר להערות אלו, אני מפנה לאמור בהחלטת המשיבה ובפסק דינו של בית הדין, המקובלים עלי. אין בהמנעותי מלחזור על דברים שנקבעו שם להוות אמירה אחרת. עוד אפנה לדברי חברתי כב' השופטת לקח כהן בעמ"נ (י-ם) 47797-07-17 בית לחם נ' משרד הפנים (1.1.2018), שם אישרה פסק דין בנסיבות דומות (אף בהיותי מודעת לשאלות שעלו שם באשר לכנות הקשר). גם באותו מקרה לאחר שהות כוללת של 18 שנה בישראל נדרשה המערערת לעזוב וזאת אף שכניסתה לישראל הייתה בגיל צעיר מהמערערת דנן.

19. עוד ר' מבין המקרים אליהם הפנתה המשיבה את –

עמ"נ – 22013-09-17 פסטרנק נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 10 (5.12.2018) עת הובהר כי השלמתו של פרק ההליך המדורג אינו מחייב את הענקת המעמד מכוחו. נאמר שם כך: "אכן, המערערת השלימה כמעט את כל תקופת ההליך המדורג, ולכך יש לתת משקל הולם, ברם חרף זאת זיקותיה של המערערת לישראל אינן מאד חזקות, שלא לומר חלשות למדי";

בר"מ 6070/17 זסלבסקי נ' משרד הפנים, פסקה 6 (17.9.2017), שם נאמר בדומה: "אכן, כפי שאף ציין בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק הדין הראשון, יש מקום לייחס משקל של ממש לעובדה שהמבקשת השלימה את פרק הזמן שנקבע לבחינה במסגרת ההליך המדורג. ואולם, מדובר בשיקול אחד מתוך מכלול השיקולים שהיה על הרשות לבחון, ואין בעניין זה, כשלעצמו, כדי להבטיח הענקת מעמד למבקשת";

ור' עוד עמ"נ 50358-08-20 יצחק נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול היחידה המשפטית, משרד הפנים, פסקה 12 (10.12.2020): "אף כי לשיקולי הסתמכות עשוי להיות משקל, לא נודע להם משקל מכריע. ואמנם, אף במקרים בהם השלים בן הזוג הזר את מלוא התקופה, או היה קרוב מאוד להשלמתה, לא הכריע הדבר את הכף לטובת מתן מעמד (ראו עמ"ן (מנהליים י-ם) 35348-10-16 קרצ'ון נ' מדינת ישראל (14.4.2017); בר"ם 6070/17 זסלבסקי נ' משרד הפנים (2.8.2009); ראו גם בעניין גתדולה הנ"ל)".

דברים אלו יפים בהתאמות הנדרשות גם לענייננו.

הערעור אפוא נדחה.

בהתחשב בזמן הכולל בו מתגוררת המערערת בארץ, ניתנת לה שהות עד ליום 8.9.26 לעזוב את הארץ. צו הביניים יפקע במועד זה.

המערערת תשלם הוצאות הערעור בסך 2,000 ₪.

המזכירות תעביר סכום זה למשיבה מהעירבון אשר בקופת בית המשפט.

פסק הדין ישלח לצדדים על ידי המזכירות.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשפ"ו, 08 יולי 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה