חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  1, 3א', 3א(ב), 3א(ב1), 3א(ג3), 13(א)(3)

חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958: סע'  9

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995

חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991

תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974

תקנות הכניסה לישראל (אמצעי בקרה על מעבר עובדים זרים בענף הסיעוד), תשע"ד-2014

לפניי ערעור מנהלי על החלטתו הסופית של בית הדין לעררים (כב' הדיינת רוחמה סיני, ערר (ת"א והמרכז) 2859-25 מיום 21.07.2025), שדחתה את הערר שהגישה המערערת בעניין הסדרת מעמדה בישראל  כעובדת זרה, ואת הבקשה לסעד זמני למניעת הרחקתה, ואישרה את צו ההרחקה שניתן נגדה ביום 21.07.2025 (להלן בהתאמה: הערר והחלטת בית הדין).

רקע הדברים וההליכים הרלוונטיים

1. המערערת, אזרחית הפיליפינים ילידת 1979, נכנסה לישראל ביום 13.12.2013 באשרת ב/1 בתחום הסיעוד. המערערת טוענת כי עד חודש ינואר 2019 היא הועסקה כמטפלת סיעודית עד שהקשיש שבו טיפלה נפטר, ולאחר מכן הועסקה אצל מטופל בשם סעדיה (מפאת צנעת הפרט ולאור המפורט לעיל, לא יצוין שם משפחתו, להלן: סעדיה) שאצלו עבדה לטענתה עד יום 02.04.2025. המערערת טוענת כי הפסיקה לעבוד אצל סעדיה משום שהוא תקף אותה פיזית מספר פעמים וגרם לה חבלות, וכי דיווחה עליהן בזמן אמת לבני משפחתו ולחברת הסיעוד, שהבטיחו לה לטפל בהצבתה מחדש. בהמשך נפטר סעדיה ביום 06.07.2025.

2. ביום 20.07.2025 עוכבה המערערת על ידי פקחי רשות האוכלוסין במסגרת פעילות יזומה לאחר שחשדו בה כיוון שניסתה להימנע מקשר עין עמם, ונמצא כי היא שוהה בישראל ללא רשיון. באותו היום נערך למערערת שימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות והיא הועברה למשמורת בהתאם לצו שהוצא נגדה. למחרת הובאה המערערת בפני בית הדין לביקורת משמורת ומשלא נמצאה עילה להתערב בצו המשמורת מטעמי סמכות או חוקיות, ולא נמצא כי מתקיימת עילה לשחרורה מהמשמורת מטעמים הומניטריים מיוחדים, אושר צו המשמורת והוצא נגדה צו הרחקה מיידי מישראל.

3. ביום 24.07.2025 הוגש הערר לבית הדין לעררים, ובית הדין הורה למערערת להמציא את המסמכים הנדרשים עד ליום 24.07.2025. ביום 26.07.2025 דחה בית הדין לעררים את הערר כאמור לעיל, בהחלטה הסופית שהתייחסה הן להעדר המסמכים שנדרשו, הן לגופו של עניין, ובהעדר תגובה לערר לא ניתן צו להוצאות. נימוקי דחיית הערר היו, ראשית, הגשתו ללא המסמכים הנדרשים ובעיקרם צו ההרחקה שעליו הוגש הערר וייפוי כח, ושנית, אישור צו המשמורת בבית הדין למשמורת וסיום רשיונה של המערערת ביום 2.4.25 מבלי שהסדירה לאחר מכן את מעמדה והיא שוהה בישראל שלא כדין ואף ללא בקשה קונקרטית להסדרתו.

4. משכך הוגש ביום 28.07.2025 הערעור שלפניי, ועמו בקשה למתן צו מניעה במעמד צו אחד המעכב את הרחקת המערערת מהארץ עד להכרעה בערעור (להלן בהתאמה: הערעור והבקשה). באותו היום קבעתי כי הערעור והבקשה יומצאו לפרקליטות עד למחרת היום, שתגיב לבקשה עד ליום 07.08.2025 שתובא בפני שופט תורן לאור פגרת הקיץ בבתי המשפט, וכן נתתי צו ארעי המונע את הרחקת המערערת עד להחלטה בבקשה לגופה.

5. ביום 07.08.2025 הוגשה תגובת רשות האוכלוסין (להלן: הרשות) לבקשה ובקשה לסילוק הערעור על הסף. ביום 10.08.2025 ניתנה החלטה בבקשה לסעד זמני בערעור ע"י כב' השופטת הדס עובדיה, במסגרת תורנות בפגרה, הבקשה לסעד זמני בערעור נדחתה והצו הארעי בוטל. בהחלטה נקבע כי:

"1. מבוקש לפסוק צו ביניים המעכב את הרחקת המערערת עד למתן החלטה סופית בערעורה.

2. אחר שבחנתי את הערעור, הבקשה, ואת התגובה, סבורתני כי לא ניתן להיעתר לבקשה. להלן נימוקי:
3. על בית המשפט הדן בבקשה לצו ביניים לבחון את סיכויי הערעור להתקבל ואת מאזן הנוחות, ונפסק כי שני רכיבים אלה אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא על בסיס מקבילית כוחות. ראו: בר"מ 8601/10 ק.מ.מ מפעלי מחזור בע"מ נ' עיריית תל אביב פס 14 (20.12.2010)
4. בנסיבות העניין עולה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, זאת אומר מבלי לקבוע מסמרות ולצורך החלטתי בלבד, בשים לב להתנהלות המערערת לאחר שרשיון שהייתה הסתיים עוד ביום 2.4.2025 מבלי שניסתה להסדיר העסקה אחרת באמצעות חברה כמקובל, הגרסאות הסותרות לכאורה ביחס לסיבות לסיום העסקתה, עבודתה בעבודות מזדמנות בניגוד לתנאי רישיונה כעולה מפרוטוקול שמיעת טענות וצו משמורת מיום 20.7.2025

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 19165. לעניין מאזן הנוחות, ככל שהמערערת עומדת על ערעורה תוכל לנהלו מחוץ לגבולות ישראל לאחר שובה לארצה.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)6. לאור כל האמור לעיל הבקשה למתן צו בינים נדחית, הצו הארעי מבוטל. ניתן להרחיק את המערערת מישראל.

7. המערערת תודיע עד יום 14.8.25 האם היא עומדת על ערעורה, ובאין הודעה כאמור ימחק הערעור. איני עושה צו להוצאות.

למחרת היום דחתה כב' השופטת עובדיה בקשה לעיון חוזר בהחלטתה זו וקבעה כי:

מבוקש כי אעיין שנית בהחלטתי מאתמול על ביטול צו הארעי שניתן במעמד צד אחד

בהחלטת כב' השופטת אגמון גונן: ההלכה היא כי בקשה לעיון חוזר תתקבל אך במקרים נדירים, וזאת אם חל שינוי נסיבות מעת מתן ההחלטה המצדיק זאת או כי בית המשפט נוכח כי נתן החלטה מוטעית. ראו: רע"א 7721/19 פלוני נ' פלוני (26.11.2019); רע"א 1534/19 רשידנ' עו"ד שלום (31.3.2019); רע"א 1574/11 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן (14.7.2011).

סבורתני כי בנסיבות העניין שלפני לא התקיימו תנאים חריגים אלה לעיון מחדש בהחלטתי שנתנה אך אתמול. איני סבורה גם כי נפלה מלפני בכלל לא כל שכן טעות

חמורה המצדיקה את שינוי ההחלטה. אציין בנוסף כי תוכן הבקשה "ערעורי" וכי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא.

בשים לב לכך כי לא התבקשה תגובת המשיב איני פוסקת הוצאות כנגד המבקשת.

6. ביום 12.09.2025 קבעתי מועד לדיון בערעור ליום 25.01.2026, והוריתי כי הרשות תגיש תגובה לגופו. ביום 18.08.2026 הודיעה הרשות כי יש לראות בתגובה שהגישה לבקשה כתשובה לערעור לגופו, ועדכנה בנוסף כי המערערת עזבה את ישראל ביום 28.08.2025.

בעקבות דיון לפניי בו נשמעו טיעוני הצדדים ניתן עתה פסק דין זה.

תמצית טיעוני הצדדים

טיעוני המערערת

7. המערערת טוענת כי נוהל הרשות מספר 5.3.0002 "נוהל הזמנה והעסקת עובד זר בענף הסיעוד" (להלן: הנוהל) קובע כי תינתן לעובדי סיעוד המפוטרים בנסיבות שאינן בשליטתם, לרבות במקרי פטירה, החמרה או סיכון מצד המטופל, תקופה של 90 ימים לשם שיבוץ מחדש תוך שמירה על מעמדם החוקי. לטענת המערערת היא קיימה במשך 11 השנים שבהן שהתה בישראל את תנאי האשרה, עבדה באופן חוקי ותרמה לרווחת המטופלים שלה, והפיטורין אירעו בעקבות תקיפה אכזרית כלפיה על-ידי סעדיה. לטענת המערערת היא זכאית להוסיף ולעבוד בישראל בהתאם לאשרה שבה החזיקה, ובית הדין לעררים שגה בעניינה כי אינו בקיא בנהלים ובהסדרת המעמד של עובדים זרים בתחום הסיעוד. בתוך כך, לטענתה, בית הדין שגה בקביעותיו שהערר הוגש ללא המסמכים הנדרשים; שתוקף רישיונה פג ב-2.4.25; שאין לה בקשה קונקרטית להסדרת מעמדה; וכן בכך שהתעלם ולא בחן את טיעוניה בשימוע כי פנתה לחברת הסיעוד להסדרת מעמדה ולהצבתה מחדש בשל האלימות שהופעלה כלפיה.

8. הועתק מנבוהמערערת טוענת כי בשימוע בבית הדין למשמורת לא הוסברה לה מהות צו הגירוש, לא ניתן לה זמן מספיק להתכונן ולא הוסברו לה זכויותיה המשפטיות. לטענתה, הממונה לביקורת הגבולות שגה באי-התייחסות לנוהל, במיוחד לגבי הדרישה לתקנו והחלת המבחן המקל עליה, וכן בקביעתו שלא מדובר במקרה הומניטרי. לטענת המערערת, בית הדין שגה באישור ההחלטה שלפיה לא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את שחרורה ממשמורת לפי סעיף 13(א)(3) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) ובכך שהדיון התמקד בטעמים ההומניטריים במקום בבחינת השחרור שלו היא זכאית מכח הנוהל.

9. המערערת טוענת כי ההחלטה בדבר השמתה במשמורת והרחקתה מישראל התקבלה על פי מבחן משפטי שגוי הדורש הוכחה ברמת וודאות מלאה, בהתעלם מכללי יסוד של המשפט המנהלי, מזכויות יסוד ועקרונות יסוד משפטיים, ובניגוד לדרישות לפעות בסבירות, בתום לב ובהגינות, ללא שיקולים זרים, הפליה או שרירות. המערערת טוענת כי הפסיקה הרווחת והגישה הליברלית של בית הדין מתירה שחרור והסדרת המעמד מחדש במקרים מסוימים, וכי הרשות הפעילה כלפיה אכיפה בררנית והפלתה אותה לרעה, שכן במקרים רבים הדומים לשלה נעתרו לבקשות.

טיעוני הרשות

10. הרשות טוענת כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים, וכן להידחות לגופו בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת בית הדין לעררים.

11. הרשות מפרטת את המסגרת הנורמטיבית בנוגע לכניסה לישראל של זרים שאינם אזרחים או עולים בהתאם לחוק הכניסה לישראל, ואת ההלכה שלפיה נקודת המוצא היא שאין לנתין זר זכות קנויה להיכנס לישראל ולשר הפנים שיקול דעת רחב בהפעלת סמכויותיו לפי החוק. הרשות טוענת כי שיקול דעתו של השר בענייני כניסה וישיבה בישראל הוא מוחלט, וכי לפי סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל, תשי"ט-1958, חובת ההנמקה אינה חלה על החלטות לפי חוק הכניסה לישראל, כך שהשר רשאי לבטל אשרה או רישיון ישיבה בכל עת, גם ללא הנמקה. הרשות מוסיפה וטוענת כי הביקורת השיפוטית על שיקול דעת השר ובית הדין לעררים בהקשר זה היא מצומצמת, ובית המשפט מתערב רק בעילות מובהקות כמו חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה משמעותית ממתחם הסבירות, שאינן מתקיימות במקרה זה. הרשות מדגישה כי בית הדין לעררים הוא בעל מומחיות מיוחדת בענייני הגירה ומעמד בישראל, וטוענת כי הערר נדחה על ידי בית הדין בצדק, ולא נפל בו פגם המצדיק התערבות על-ידי בית המשפט, המהווה ערכאה שניה במסגרת ערעור מנהלי. בהקשר זה טוענת הרשות כי הערר נדחה בצדק, ולו משום ששחרור המערערת ממשמורת כבר נדון ואושר בבית הדין לביקורת משמורת ביום 22.07.2025.

12. הרשות טוענת כי גם לגופו של עניין מוצדק לדחות את הערעור, שכן המערערת שהתה בישראל שלא כדין, עבדה בעבודות מזדמנות בניגוד לתנאי רישיונה, החליפה גרסאות והציגה מצגי שווא, והכל לאחר שרשיונה פג והיא לא פעלה להסדרת מעמדה. הרשות טוענת כי העסקתה החוקית האחרונה של המערערת בסיעוד הסתיימה ביום 12.11.24 בשל התפטרותה ולא בשל פיטורין, והיה עליה לצאת את ישראל. לטענת הרשות, רשיון השהייה של המערערת הסתיים לכל המאוחר ביום 02.04.2025 גם ללא קשר להתפטרותה כאמור, והיא לא הסדירה את העסקתה ומעמדה מעולם, ואף הצהירה כי לא פנתה לרשות לצורך כך. הרשות טוענת עוד, כי טענות המערערת בדבר תקופה של 90 ימים להסדרת העסקתה אינן רלוונטיות, גם משום שהיא ניסתה להסדיר את העסקתה בעצמה ולא דרך חברה ייעודית כמקובל.

13. הרשות טוענת כי המערערת החליפה מספר גרסאות לגבי נסיבות סיום עבודתה, כאשר טענה בערר שעזבה עקב אלימות מצד המטופל, אך בשימוע שנערך לה הצהירה שעזבה אותו "לפני 5 חודשים" כי "היה לי קשה לעבוד איתו" ולא אמרה דבר בקשר לאלימות כלשהי שהפעיל נגדה, ובירור מול העובדת הסוציאלית הרלוונטית לא העלה כל מידע שלפיו דווחה לה על אלימות כטענתה. בנוסף, לטענת הרשות, המערערת הודתה בשימוע כי היא מודעת לכך שאין לה רישיון בתוקף וכי נותרה לשהות ולעבוד בעבודות מזדמנות ללא רישיון כדין כדי לפרנס את משפחתה. לפיכך נטען כי בצדק הוצא נגדה בתום השימוע צו משמורת, ובית הדין לביקורת משמורת אישר את הצו והתיר להרחיק אותה מישראל בהקדם האפשרי. מאותם טעמים צדק גם בית הדין שדחה את הערר.

דיון והכרעה

14. גם בהנחה שגרסת המערערת כפי שעלתה בערעור נכונה, אין בכך כדי לסייע למערערת. המערערת נכנסה לישראל ברשיון עבודה בענף הסיעוד ביום 13.12.2013. ביום 20.07.2025 שבו נעצרה על ידי פקחי הרשות שהתה המערערת בישראל ללא אשרה. אין מחלוקת כי במועד בו נעצרה המערערת לא הייתה כל בקשה מטעמה להסדיר את מעמדה או להאריך את רישיונה מעבר לתקופה המירבית המותרת להעסקת עובדת זרה כקבוע בחוק הכניסה לישראל. המערערת לא הוכיחה כי את מועד עזיבתה את המעסיק האחרון, ומכאן שלא הוכיחה כי מתקיימים לגביה התנאים הקבועים בחוק הכניסה לישראל לצורך הארכת רשיונה. זאת, גם אילו קיבלתי את טענתה כי אלמלא תנאי הסף היתה זכאית לעבור למטופל אחר בשל תנאי העסקתה אצל המטופל סעדיה. בנסיבות אלה, ולאור סיום הליכי קבלת צו המשמורת כדין כנימוקי בית הדין לעררים, דין הערעור שלפניי להידחות. אפרט את הנימוקים להכרעתי להלן.

הארכת רשיונות לעובדים זרים בישראל

15. סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל קובע כי הסמכות להעניק רישיונות ישיבה בישראל למי "שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר הפנים, או למי שהוסמך על-ידו. הלכה מושרשת היא כי תכליתו העיקרית של חוק הכניסה לישראל לאפשר לשר הפנים, ומכוחו לרשות, לקבוע מי רשאי לשהות בישראל ובאיזה מעמד, ושיקול דעת השר בעניין זה הוא רחב (ראו בג"ץ 2355/98 ישראל סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג (2) 728 (1999)).

16. סעיף 3א' לחוק הכניסה לישראל עוסק באופן מפורט בהארכת אשרות ורשיונות ישיבה. בשנת 2011 תוקן חוק הכניסה לישראל (בעקבות פסיקת בית המשפט העליון שלפיה שר הפנים אינו מוסמך להאריך רשיון של עובד זר, לרבות לא בסמכות שיורית בנסיבות חריגות הקשורות לתרומה מיוחדת של העובד לכלכלה למשק או לחברה בישראל (ראו: עע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno Gemma ‏ (‏נבו 13.5.2008‏)‏‏), והוספו לו ההוראות בסעיף 3א(ב1) שנועדו לאזן בין זמניות העסקת העובדים הזרים לבין הצרכים המיוחדים של מטופלים סיעודיים. בהמשך, חייבה כב' השופטת עדנה ארבל בפסק דינה בבג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה ‏(‏נבו 22.6.2014‏ להלן: עניין קו לעובד) את שר הבריאות ושר הרווחה להתקין תקנות שיסדירו זכויות לעובדים זרים מכח חוק בריאות ממלכתי וחוק הביטוח הלאומי. במסגרת זו עמדה כב' השופטת ארבל על ההיסטוריה החקיקתית של חוק הכניסה לישראל, על כך שלאחר שתוקן כאמור עובד זר בענף הסיעוד יכול לשהות בישראל באופן חוקי משך שנים רבות מטעמים מיוחדים הקשורים במטופל הסיעודי, וגם על הכרת הפסיקה בחשיפה היתרה של העובדים הזרים להתעמרות ולסיכון מצד מעסיקיהם (שם, בס' 2, 6).

17. 051293710ככלל, חוק הכניסה לישראל קובע כי שר הפנים מוסמך להאריך רישיון של עובד זר מעבר לתקופה הראשונית לתקופות נוספות, כך שסך כל תקופות ההארכה יחד עם התקופה הראשונית לא יעלה על חמש שנים ושלושה חודשים, המסתכמים ל-63 חודשים. עבור עובדים זרים בתחום הסיעוד, נקבע חריג לכלל זה, המאפשר להאריך את הרישיון מעבר ל-63 חודשים, בשני מסלולים עיקריים. המסלול הראשון המפורט בסעיף 3א(ב) מאפשר את הארכת הרשיון לשם המשך העסקת העובד הסיעודי אצל אותו מטופל, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, וללא הגבלת זמן כוללת. מסלול זה מותנה בכך שהעובד הועסק ברציפות אצל אותו מטופל במשך השנה שקדמה לתום תקופת ההארכה הכוללת, וכפוף לחוות דעת מקצועית המאשרת כי הפסקת העסקתו תגרום לפגיעה קשה במטופל.

054678313

18. המסלול השני, מפורט בסעיף 3א(ב1), ומאפשר את הארכת הרשיון עבור מטופל חדש מטעמים הומניטריים מיוחדים הקשורים למטופל, בכפוף לתנאי סף מחמירים שאי עמידה במי מהם שוללת את סמכות שר הפנים לדון בבקשה. סעיף 3א(ב1) קובע:

• על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), שר הפנים רשאי להאריך רישיון לישיבת ביקור לשם העסקה של עובד זר שחלפו 63 חודשים מיום כניסתו לישראל לראשונה באשרת עובד זמני בענף הסיעוד, לשם העסקתו במתן טיפול סיעודי למטופל בעל היתר להעסקת עובד זר לפי סעיף 1יג לחוק עובדים זרים (להלן – מטופל סיעודי), מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים המתקיימים במטופל הסיעודי והקשורים למורכבות או לייחודיות הטיפול הסיעודי הנדרש לו או לנסיבות אישיות אחרות של המטופל, ובלבד שבמועד הגשת הבקשה לא חלפו למעלה מ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה בישראל של העובד הזר שמבקשים להאריך את רישיונו והתקיימו לגביו תנאים אלה:

(א)       בתקופת שהותו בישראל הועסק העובד הזר כדין אצל מטופל סיעודי מסוים 24 חודשים רצופים לפחות; לעניין זה, יראו מעבר בין מטופלים בעקבות פטירת מטופל או מעבר המטופל למוסד סיעודי כאילו המשיך העובד הזר לטפל באותו מטופל ברציפות;

(ב)        העובד הזר סיים את תקופת העסקתו האחרונה בישראל לפני מועד הגשת הבקשה לפי סעיף זה, בעקבות פטירת המטופל הסיעודי שבו טיפל או בעקבות מעבר קבוע של המטופל הסיעודי למוסד סיעודי;

(ג)        בעת הגשת הבקשה לפי סעיף זה, לא עברו 8 שנים מיום כניסתו לישראל לראשונה של העובד הזר לעבודה בענף הסיעוד;

(ד)        לא התקבלה החלטה קודמת של שר הפנים להארכת רישיונו של העובד הזר לפי סעיף קטן זה, למעט החלטה להאריך רישיון לישיבת ביקור לשם טיפול בבן זוג של המטופל הסיעודי שהתגורר יחד עם המטופל הסיעודי בעת העסקת העובד הזר;

[…]

(ההדגשה שלי. מ' א' ג').

היינו, בנוסף לטעמים ההומניטריים המיוחדים הקשורים למצבו של המטופל החדש, תנאי הסף כוללים הגשת בקשה בתוך 90 יום מסיום ההעסקה החוקית האחרונה; תקופת העסקה רצופה של 24 חודשים לפחות; סיום ההעסקה הקודמת עקב פטירת המטופל הקודם או העברתו למוסד סיעודי; שהייה כוללת בישראל שאינה עולה על 8 שנים, או 13 שנים במקרים חריגים של מטופלים קשים שאינם בגיל פרישה; והיעדר החלטת הארכה קודמת. בסעיפי המשנה הבאים של סעיף 3א' לחוק מנויות הוראות נוספות המאפשרות את הארכת הרשיון של עובדים זרים בכלל ובענף הסיעוד בפרט, בנסיבות הקשורות בעיקרם למצב המטופל ובמיעוטם לתרומה מיוחדת של העובד הזר לכלכלה, למשק, לתרבות, לספורט או לחברה. אפשרויות אלה כפופות לתנאים דקדקניים המפורטים בחוק בדבר מועד הגשת הבקשה, תמיכתה והדיון בה. ההליך שלפניי לא הוגש וממילא גם לא נכלל במי מהאפשרויות הללו, וציינתי אותן למען שלמות התמונה בלבד.

19. בבר"מ 8668/17 שרה רביד נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים ‏(‏נבו 30.10.2019‏)‏‏ בחן בית המשפט העליון את היחסים שבין ההסדר החקיקתי לעניין הארכת רשיונות של עובדים זרים בתחום הסיעוד לפי ס' 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל לבין ההסדר הקבוע בסעיף 3א(ג3) לחוק לעניין שיוך גיאוגרפי של עובדים אלה. פסק הדין קבע כי תקנות הכניסה לישראל שהותקנו מכח סמכות שר הפנים לפי סעיף 3א(ג3) לחוק הכניסה לישראל, לצורך הסדרת העסקת עובדים זרים בענף הסיעוד בחלוקה לאזורים גיאוגרפיים, אינן מגבילות את סמכות שר הפנים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק להאריך אשרה מטעמים הומניטריים גם כאשר האזור הגאוגרפי שאליו משויך העובד הזר אינו תואם את האזור שבו מתגורר המטופל הסיעודי. לאור זאת ביטל בית המשפט העליון את ההוראה בנוהל הרשות שלפיה הסף בקשות להארכת הרשיון של עובדים זרים בתחום הסיעוד נדחו על הסף בשל אי התאמה בין האזור הגיאוגרפי שאליו משויך העובד הזר לבין האזור של המטופל שהגיש את הבקשה.

אף כי התחרות בין שני הסעיפים אינה רלוונטית למקרה שלפניי, ראיתי לנכון להביא בהרחבה מפסק הדין, שבו עמד כב' השופט (לימים מ"מ הנשיא) עזי פוגלמן בהרחבה על הכללים להארכת רשיונו של עובד זר בתחום הסיעוד לפי סעיף 3א(ב1), ועל ההיסטוריה החקיקתית והפרשנות התכליתית של הסעיף. בסעיף 16 לפסק הדין נקבע:

"סעיף 3א(ב1) הוא חלק מהוראות עוקבות לסעיף 3א לחוק שכותרתו "הארכת אשרות ורישיונות ישיבה לעובד זר, והגבלת מתן אשרות ורישיונות חוזרים", המסדיר באורח כללי את סוגיית כניסתם של עובדים זרים לישראל ושהייתם בה. סעיפים אלה מתאפיינים בתכלית אסדרתית רחבה שעניינה בניסיון "לתת מענה לצורך משקי, כלכלי או אנושי שהחברה הישראלית זקוקה לה" (עניין גמה, פסקה 26 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה); אך בה בעת למנוע את השתקעותם של עובדים זרים בארץ באופן שאינו תואם את מטרת הבאתם לישראל ובאופן שאינו מפוקח (בג"ץ 9723/01 לוי נ' מנהלת מחלקת תעשייה ושירותים למען היתרים לעובדים זרים, פ"ד נז(2) 87, 91 (29.1.2003); בג"ץ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 11 (7.12.2006) (להלן: עניין פולגת ג'ינס); באופן פרטני בנוגע לתחום הסיעוד ראו: עניין גמה, פסקאות 27-26 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה). על רקע תכלית כללית זו, גם ההסדר הנוגע לעובדים זרים בתחום הסיעוד קובע הסדר רישוי זמני במהותו, ולא מאפשר ככלל שהייה בישראל מעבר לתקופת ההעסקה המרבית העומדת, כאמור, על 63 חודשים. מצד שני, מתוך ההכרה בייחודו ובמורכבותו של תחום הסיעוד, בצורך של מטופלים סיעודיים הזקוקים לטיפול מתמשך וצמוד ובחשיבות רציפות הטיפול, נקבעו הוראות פרטניות – בסעיף 3א(ב) ובסעיף 3א(ב1) נושא דיוננו – המאפשרות להאריך את רישיונו של העובד הזר אף מעבר לתקופת ההעסקה המרבית עקב צרכיו הטיפוליים של המטופל. סעיפים אלה מבטאים איזון בין התכלית האסדרתית הכללית לבין התכלית שעניינה מענה לצרכים ההומניטריים של מטופל מסוים, תוך מתן בכורה לאחרונים. ואכן, לשונו של סעיף 3א(ב1) מעידה בבירור על תכליתו (על לשון הסעיף כמבטאת את תכליתו הסובייקטיבית ראו: עניין פוזננסקי, פסקה 37) . הסעיף נועד להסמיך את שר הפנים להאריך את רישיונו של עובד זר מעבר לתקופת ההעסקה המרבית, בשנה אחת כל פעם, ללא מגבלת זמן כוללת, כדי שיוכל להוסיף ולטפל במטופל הסיעודי המסוים שביקש זאת. פשיטא כי בחקקו סעיף זה ביקש המחוקק לאפשר חריגה מהמגבלות שעניינן משך השהייה הנובעות מהתכלית האסדרתית הכללית של ההסדר, ואף לחרוג מן ההסדר המקל שנקבע בסעיף 3א(ב)(1) – נקודה שבה נעסוק להלן – נוכח צורך הומניטרי מיוחד של המטופל הסיעודי, המצדיק את המשך הקשר הטיפולי עם המטפל המסוים. זאת ועוד, ניסוחו הכללי של הסעיף מלמד כי המחוקק סבר כי קיומו של צורך הומניטרי כאמור ייבחן בכל מקרה לגופו, בשים לב לנסיבות הפרטניות הייחודיות שיתבררו, ולא הגביל את סמכותו של שר הפנים בהתקיימותם של תנאים מקדימים, כמוסבר לעיל (בשונה למשל מהנוסח שאומץ בתיקון מס' 32 שלא חל בענייננו הקובע תנאים לעניין הפעלת הסמכות). סבורני אפוא כי כוונת המחוקק הייתה להקנות לשר הפנים סמכות רחבה ביחס למקרים הומניטריים מיוחדים, אשר הצורך בהפעלתה ייבחן בכל מקרה לגופו. ויודגש, חרף ההכרה בחשיבות הרצף הטיפולי במקרים הומניטריים מיוחדים, גם בהקשר זה לא נפקד מקומה של התכלית האסדרתית הכללית. לפיכך קבע המחוקק כי הפעלת הסמכות כפופה לקביעת מכסות ולדיווח שנתי לוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, וזאת כדי להבטיח כי החריג ההומניטרי יישאר מוגבל בהיקפו, ולא יחתור תחת המדיניות הכללית בתחום העובדים הזרים שנועדה להבטיח שהייה זמנית בלבד. בה בעת, הסמכות עצמה היא רחבה ולא מוגבלת בתנאים מוקדמים כלשהם."

(הדגשות שלי – מ' א' ג').

בהמשך מתוארת ההיסטוריה החקיקתית והפסיקה שהתפתחה לצידה, ובסעיף 20 לפסק הדין הובהר כי:

"אך מובן כי כוונת המחוקק בחקקו את סעיף 3א(ב1) הייתה להרחיב את סמכותו של שר הפנים בהשוואה לסמכותו עד אותה עת, ולאפשר לו להאריך את רישיונותיהם של עובדים זרים בתחום הסיעוד אף שלא בתנאי סעיף 3א(ב)(1), אם מדובר במקרה הומניטרי מיוחד. המחוקק ביקש להרחיב את היקף המקרים שבהם יידחו השיקולים האסדרתיים הרחבים של תחום העובדים הזרים מפני צרכיה הייחודיים של אוכלוסיית המטופלים הסיעודיים, ולהבטיח כי באותם מקרים ייחודיים ומעטים, לא יהיה באי התקיימותו של התנאי הקבוע בסעיף 3א(ב)(1) כדי לחייב את קטיעתו של קשר טיפולי סיעודי בין מטפל לבין מטופל המעוניין בהמשך הטיפול על ידו. לפיכך הקנה המחוקק לשר הפנים שיקול דעת רחב אף מכפי שהיה בידו עד אותה עת, והסמיכו להאריך גם את רישיונותיהם של מטפלים שלא התקיים בהם התנאי האמור בסעיף 3א(ב)(1), מטעמים הומניטריים שבטובת המטופל. כמוסבר לעיל, כדי להבטיח כי הסדר זה לא ישנה את אופיו הבסיסי של הסדר השהייה הזמני החל גם על עובדים זרים בתחום הסיעוד, הוגבלה כמות ההארכות האפשרית על ידי הדרישה לקבוע מכסה שנתית."

(הדגשות שלי – מ' א' ג').

ובסעיף 22:

"נסכם עד כאן. תכליותיו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של סעיף 3א(ב1) משתלבות זו בזו. עולה מהן כי תכליתו של הסעיף היא תכלית הומניטרית מובהקת שעניינה מענה למצוקתו של מטופל סיעודי מסוים, במצבים שבהם טובתו מחייבת את המשך הטיפול בו על ידי העובד הזר שכבר מטפל בו, גם אם זה לא טיפל בו ברציפות בשנה שקדמה להגשת הבקשה. הסעיף מבטא העדפה ברורה של צרכיו של המטופל הסיעודי המסוים, על פני שיקולים כללים הנוגעים לאסדרת תחום העובדים הזרים בתחום הסיעוד. לפיכך, ובשים לב לאופיים הייחודי של המקרים ההומניטריים שעליהם חל הסעיף, הוקנתה לשר הפנים סמכות רחבה, השמורה למקרים מעטים יחסית, שלא הוטלו עליה מגבלות מהותיות (להבדיל מהמגבלות ההליכיות שעניינן היוועצות בוועדה המייעצת, קביעת מכסות, וחובת הדיווח לועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת), ולא נקבעו תנאי סף או תנאים מקדימים לצורך הפעלתה. לא זו אף זו, כפי שהסברנו קודם לכן, הפעלת הסמכות אף לא הותנתה בכך שהעובד הזר שלגביו הוגשה הבקשה עמד בכל תנאי הרישיון קודם להגשת הבקשה. אי עמידה באלה יכולה אמנם להישקל לחובתו, אך אין בה כשלעצמה כדי לחרוץ את גורל בקשתו."

(הדגשות שלי – מ' א' ג').

20. בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך שתנאי הסף הקבועים בסעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל הם מצטברים וקשיחים, ודחה ערעורים ובקשות שהוגשו לו חרף נסיבות אישיות קשות ביותר שאלמלא אי העמידה בתנאי הסף היו קרוב לוודאי מאפשרים את הארכת הרשיון. למשל, בבר"מ 25352-08-24 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה (‏נבו 5.3.2025‏ פסקאות 9-10) קבעה כב' השופטת דפנה ברק-ארז כי:

"9.        לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מדחייתה. חרף הקושי האנושי הכרוך בתוצאה זו, אשר בנסיבות העניין הוא מכביד ואף זועק, לא ניתן להימנע מכך. לשונו הברורה של סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל אינה מותירה כל פתח, ולו צר שבצרים, להפעלת שיקול דעתו של שר הפנים במקרים שבהם הבקשה אינה עומדת בתנאי הסף שנקבעו. כלל נוקשה וגורף זה אינו מאפשר להידרש לנסיבותיו האישיות של המטופל לצורך בחינת עניינו הפרטני, ויהיו נסיבות אלו ייחודיות ויוצאות דופן ככל שיהיו [אסמכתאות הושמטו].

10. בענייננו, הבקשה הוגשה בחלוף יותר מ-16 שנים מיום כניסתו של המטפל לישראל, ומשכך תנאי הסף שקבוע בסעיף 3א(ב1)(1)(ג) לחוק הכניסה לישראל – שלפיו נדרש שבעת הגשת הבקשה לא יחלפו 8 שנים מיום הכניסה לישראל – אינו מתקיים. אף התנאי המרוכך הקבוע בסעיף 3א(ב1)(1א), שמאפשר בתנאים מסוימים לבחון בקשות שהוגשו עד 13 שנים ממועד הכניסה לישראל – אינו מתקיים. מלבד זאת, הבקשה ההומניטרית הוגשה יותר מ-160 ימים אחרי סיום העסקתו החוקית האחרונה של המטפל, ולפיכך היא אינה עומדת גם בתנאי הקבוע בסעיף 3א(ב1)(1) לאותו חוק, לפיו נדרש שהבקשה תוגש עד 90 ימים מהמועד האמור. בנסיבות אלה, דומה כי המסקנה שאליה הגעתי היא המתחייבת מהוראות הדין. תוצאה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שהחלטתו של בית הדין לעררים ניתנה בהסכמתו של המטפל."

(הדגשות שלי – מ' א' ג').

וראו גם: בר"מ 66206-09-25 פלוני נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏נבו 21.10.2025‏); בר"מ 3821/24 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏נבו 10.12.2024‏)‏‏; בר"מ 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני ‏(‏נבו 31.12.2019‏)‏.

21. בפסקי דין במקרים אחרים שהתעוררו בהם שאלות עקרוניות, עמדתי בהרחבה על פרשנות חוק הכניסה לישראל בכל הנוגע לרשיונות לעובדים זרים בישראל והארכתם. למשל, בעמ"נ ‏(‏מינהליים ת"א‏)‏ 24991-01-22 טל כרמי נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏נבו 15.2.2022‏)‏‏ דנתי בעניינה של עובדת סיעוד זרה שנעצרה בידי פקחי הרשות כחמישה חודשים לאחר שעזבה את מקום העבודה הקודם וטרם שהסדירה את רשיון העבודה שלה אצל המטופלת החדשה שבה טיפלה. שם נטען כי לולא נעצרה כאמור, היתה בקשת העסקתה מתקבלת ורשיונה היה מוארך באותן הנסיבות. דחיתי את הערעור וקבעתי כי "על עובדי הסיעוד להיות ערים לכך שאם ברצונם להישאר לעבוד בישראל, הם רשאים לעשות כן רק כעובדים בענף הסיעוד, ועליהם לעשות כל מאמץ ואתר מטופל סיעודי מוקדם ככל האפשר", וכי "יש לעודד עובדים בענף הסיעוד, שיש להם המלצות למהר ולמצוא מעסיק חלופי, ולא לעשות כן רק אם ייתפסו, באקראי, ע"י פקחי הרשות" (שם, בסעיף 15). בעמ"נ ‏(‏מינהליים ת"א‏)‏ 6209-08-22 Fusheng Guo נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים ‏(‏נבו 5.11.2023‏) טענו אזרחים סיניים שנכנסו לישראל לצרכי עבודה ורשיונותיהם הוארכו על ידי המדינה בנסיבות שונות, כי מכוח השהות רבת השנים בישראל הם זכאים למעמד קבע. דחיתי את טיעוניהן וקבעתי כי לשון החוק ברורה ואינה נדרשת לפרשנות חיצונית, וכי "הכלל הוא כי עובדים יקבלו אשרה לתקופה קצובה, כאשר קיימים חריגים לכך, הן לגבי עובדי סיעוד (המתמקדים בטובת המטופלים), הן לעניין עובדים אחרים (המתמקדים בצרכי המשק). היינו, ההארכות ניתנות כחריג, כאשר העובד מודע לכך שמדובר בהארכת אשרת עבודה. על כן מלשון החוק לא נובע כי מי שנותר בישראל ברישיון עבודה תקופה ממושכת יזכה לקבל מעמד של קבע" (ההדגשות אינן במקור. שם, בסעיף 34).

22. כסיכום ביניים ניתן לתמצת את האמור לעיל, כך שחוק הכניסה לישראל קובע כי ככלל רשיון של עובד זר בישראל ניתן להארכה מעת לעת עד תקופה מצטברת מקסימלית של 63 חודשים. כחריג לכלל, החוק מאפשר להאריך רשיון עבודה של עובדים זרים בענף הסיעוד השוהים בישראל למעלה מ-63 חודשים במקרים מסוימים, בעיקר מטעמים הומניטריים הקשורים במטופלים, וזאת בתנאי שהבקשה להארכת האשרה עומדת בתנאים מצטברים מחמירים מהותיים וטכניים הקבועים בחוק. הפסיקה קובעת כי אי עמידה בתנאי הסף שבחוק הכניסה לישראל בהקשר זה שוללת את סמכות שר הפנים לדון בבקשה להארכת רשיון של עובד זר, וזאת אף במקרים חריגים שבהם צרכי המטופלים כשלעצמם היו מצדיקים היענות לבקשה.

מהכלל אל הפרט

23. המערערת טוענת כי עזבה את המטופל האחרון שלה, סעדיה, בנסיבות של אלימות שהפעיל נגדה שהעמידה אותה בסיכון. לטענתה, הנוהל קובע "כי ניתן להסדיר את מעמדם של עובדי סיעוד המפוטרים שלא בשליטתם לרבות במקרים של פטירה, החמרה או סיכון מצד המטופל, במהלכם תינתן תקופה של 90 ימים לשם שיבוץ מחדש תוך שמירה על מעמדם החוקי" (פס' 4 לכתב הערעור). לכן, טענתה המרכזית של המערערת היא כי בשל האלימות שהפעיל נגדה סעדיה, המטופל האחרון שלה, היא היתה זכאית לתקופה של 90 ימים ממועד הפסקת הטיפול בו כדי לחפש מטופל חדש, וכי בתקופה זו נשמר מעמדה כדין, ומשכך לטענתה צו המשמורת וצו הגירוש שהוצאו נגדה היו שלא כדין, וכך גם החלטת בית הדין.

24. טיעון המערערת מוקשה ולו בשל דבריה בשימוע כי עבדה בעבודות מזדמנות ולא כי פעלה למציאת מעסיק חדש בתחום הסיעוד, ובפרט לא חיפשה עבודה כמטפלת סיעודית באמצעות חברה ייעודית כנדרש וכמקובל. בנוסף, בשימוע הודתה המערערת כי לא ידעה שהיו לה שלושה חודשים לצורך מציאת מעסיק חדש, והשיבה "חשבתי שאני יכולה למצוא מעסיק ואז להגיע למשרד הפנים" וביקשה חודש נוסף כדי למצוא מעסיק.

25. שנית, אף אילו הייתי מניחה לטובת המערערת כי כפי שטענה, סעדיה הפעיל נגדה אלימות, לוחות הזמנים אינם מתיישבים עם התנאים הקשיחים הקבועים בחוק הכניסה לישראל. המערערת נכנסה לישראל ביום 13.12.2013. מכאן, שתקופה של 63 חודשים חלפה זה מכבר, והארכת רשיונה ואשרת השהייה שלה לאחר מכן היתה חייבת לקיים את התנאים הקבועים בחוק הכניסה לישראל כאמור לעיל. המערערת טוענת כי באפריל 2025 פגע בה סעדיה באלימות ולכן הפסיקה את עבודתה עבורו ויצאה לחפש לעצמה מעסיק חדש במחשבה שלאחר שתמצא כזה תפנה למשרד הפנים להסדרת מעמדה. הרשות טוענת כי בשימוע שנערך לה בחודש יולי 2025 טענה המערערת כי הפסיקה לעבוד אצלו "לפני 5 חודשים" בטענה שהיה לה קשה לעבוד איתו, היינו במהלך פברואר 2025, ולא באפריל כפי שטענה בערעור. בדיון בבית הדין לביקורת משמורת טענה המערערת עצמה כי הפסיקה את עבודתה אצל סעדיה "בינואר או פברואר 2025" (נספח 2 לתגובת הרשות לבקשה לסעד זמני). בנוסף טוענת הרשות כי לפי הרישום במערכת אביב אצלה, המערערת הפסיקה את העסקתה אצל סעדיה עוד בחודש נובמבר 2024 מסיבה שאינה מצוינת שם, והוא נפטר ביום 06.07.2025. המערערת נתפסה על ידי פקחי הרשות כשבועיים לאחר מכן ביום 20.07.2025, כשהיא ללא עבודה התואמת את תנאי רשיונה וללא בקשה או הליך להסדרתו או להארכתו, וכשהיא מודעת לכך שסעדיה נפטר.

26. מלוח זמנים זה עולה כי המערערת לא הצליחה להוכיח גם את המועד שבו הפסיקה את עבודתה אצל המטופל האחרון שלה כדי לחשב את תקופת שהותה ברשיון כדין בישראל או לתמוך בטענתה כי טרם חלפה התקופה המותרת לה לחיפוש מעסיק חדש. מכל מקום, לאחר חלוף 63 החודשים המהווים את תקופת ההעסקה המירבית ככלל לפי חוק הכניסה לישראל, נראה כי במקרה שלפניי אף לו היתה גרסת המערערת מתקבלת לעניין הפעלת האלימות נגדה, לא היה בכך כדי לסייע לה לצורך הארכת רשיונה ולא לצורך מציאת מעסיק חדש, וודאי שלא בהליך עצמאי החורג בכל מאפייניו מתנאי הסף הקבועים בחוק ובנוהל. גם לטענת המערערת היא עזבה את סעדיה בפברואר 2025 לכל המאוחר ולא באפריל כנטען בערעור, וממילא עד 20.07.2025 חלפו לפי כל חישוב וכל נתון אפשרי, יותר מ-90 הימים שהמערערת טענה כי לא ניתנו לה. משכך, אף לשיטתה של המערערת חלפו כל המועדים הרלוונטיים והיא נתפסה ללא אשרה כדין, ללא מעסיק וללא בקשה או הליך להסדרת מעמדה.

27. פרק ו' בנוהל עוסק בהארכת רשיון ישיבה מסוג ב/1 לעובדי סיעוד, ופרק ז' בנוהל עוסק במעבר עובדי סיעוד בין מטופלים. בפרקים אלה, ואף לא בחוק הכניסה לישראל או בפסיקת בית המשפט העליון, לא נמצאת הוראה או הלכה הקושרת אלימות נגד מטפלת סיעודית זרה להארכת רשיונה, וזאת אף אם אין מחלוקת שהופעלה אלימות כזו.

תקנות הכניסה לישראל (אמצעי בקרה על מעבר עובדים זרים בענף הסיעוד), תשע"ד-2014 (להלן: תקנות הבקרה) קובעות כי במקרה שעובד זר הפסיק את עבודתו אצל שלושה מטופלים סיעודיים לפחות בתוך תקופה של שנתיים, ומתעורר חשש לניצול הרשיון והאשרה לרעה על ידי העובד הסיעודי הזר שעלול להביא לביטולם. עם זאת, התקנות מכירות בהתעללות כהרעת תנאים מוחשית שתישקל במסגרת בחינת החשש כנסיבות המהווה חריג שעשוי להצדיק את הפסקת העבודה ולא יראו בה ניצול לרעה של הרשיון. תקנות הבקרה לא נדונו בבית המשפט העליון, ונזכרו במקרה אחד בבית המשפט המחוזי (ראו: עמ"נ ‏(‏מינהליים י-ם‏)‏ 41100-07-15 אסתר סלע נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים ‏(‏נבו 3.8.2016‏)‏‏). אף שהפסיקה בתחום דיני העבודה מכירה בנסיבות של התעללות או ניצול מטפלות זרות כרכיב במסגרת יחסי העבודה שעשוי להצדיק התפטרות בדין מפוטר (ראו: בג"ץ 9239/17 DIAMAANO MARIA LUISA  נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ‏(‏נבו 24.2.2019‏)‏‏), ואף שבית המשפט העליון הכיר זה מכבר בחשיפה היתרה של עובדים זרים לסיכונים אלה (ראו להמחשה את האיזכורים בעניין קו לעובד בס' 2), המשפט הישראלי אינו מכיר בנסיבות אלה כדי להצדיק הארכה של רשיון העבודה, אף לא בענף הסיעוד, כאשר לא מתקיימים תנאי הסף הקבועים בס' 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל כמתואר לעיל. מכאן, אף לו היו הוראות בנוהל המתייחסות לנסיבות מסוג זה, ואף לו היו ההוראות מכירות בהן כהצדקה להארכת הרשיון או לתקופת חיפוש של מעסיק אחר, לא היה הנוהל גובר על תנאי הסף שבחוק הכניסה לישראל. משלא נמצאות הוראות כאלה בנוהל, והטענות בערעור נטענו בעלמא וללא עיגון כלשהו בתשתית עובדתית או משפטית, לא ראיתי לנכון להרחיב בסוגיה זו מעבר לכך.

סוף דבר

הערעור נדחה.

כיוון שהמערערת עזבה את ישראל, אסתפק בהוצאות נמוכות בגובה הפקדון. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 2,000 שקלים (על פירותיו מיום ההפקדה). הפקדון (על פירותיו) יועבר לרשות.

ניתן היום,  כ' אייר תשפ"ו, 07 מאי 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה