משרד עורכי דין

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עמ"נ 69860-05-25 מ.ב. נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה     תיק חיצוני: 1251-25

 

לפני	כבוד השופט דוד זילר
מערערות		1. מ.ב. 2. P.S 3. נ.ב. ע"י ב"כ עוה"ד אסף וייצן ועדי גרינפלד
נגד
משיבה		מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה ע"י ב"כ עוה"ד אביגיל ואן וייק שפיגלמן פרקליטות מחוז ירושלים – אזרחי

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  3א(ב1), 3א(ב1)(1), 3א(ב1)(1א)).

 

פסק דין

 

1. זהו ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 ("החוק" או "חוק הכניסה לישראל") מיום 3.4.25 ("ההחלטה"). בהחלטה נדחה ערר שהוגש על החלטת המשיבה מיום 14.11.24 שדחתה על הסף את בקשת המערערת 1 ("המערערת") להסדרת מעמדה של המערערת 2 ("העובדת הזרה") כמטפלת הסיעודית שלה מטעמים הומניטאריים מיוחדים וחריגים מכח סעיף 3א(ב1)(1) לחוק ("הבקשה") וזאת בשל כך שאין היא עומדת בתנאי הסף הקבועים בסעיף האמור.
2. המערערת הינה ילידת שנת 1927, דהיינו כבת 99. לפי הנטען בכתב הערעור המערערת בודדה בישראל, באשר ביתה היחידה, היא המערערת 3 מתגוררת בארה"ב. המערערת סובלת מבעיות רפואיות שונות, חולת סרטן, ולפי שנטען בעת הדיון בפני הינה כיום עיוורת, כך שאין היא יכולה לחיות בגפה בלא השגחה צמודה. למערערת היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד, ומאז פברואר 2022 מועסקת אצלה העובדת הזרה. לפי הנטען במהלך ההעסקה נוצרה היכרות קרובה וחיבה הדדית בין המערערת לעובדת הזרה, אשר נראה היה כבלתי אפשרי קודם לכן בהתחשב לפי הנטען באופייה ועקשנותה של המערערת. העסקתה של העובדת הזרה אצל המערערת הביאה לפיכך לפי הנטען לשיפור במצב המערערת, שקודם לכן הגיעה למצב זנחה של ממש.
3. העובדת הזרה, ילידת הפיליפינים, נכנסה לישראל לראשונה ביום 11.3.99 באמצעות רישיון ישיבה ועבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, דהיינו: היא שוהה כיום בישראל למעלה מ- 27 שנה. העסקתה החוקית האחרונה של העובדת הזרה הסתיימה לאחר פטירת מעסיקה האחרון ביום 2.11.21, ומאז שוהה היא בישראל שלא כדין.
4. חרף האמור, העובדת הזרה לא עזבה את ישראל, וביום 20.2.22, התקבלה בקשה להעסקתה מטעמים הומניטריים אצל המערערת. הבקשה נדחתה באותו היום, משלא עמדה בתנאי הסף הקבוע בסעיף 3א(ב1) לחוק בהינתן שהות של מעל ל- 8 שנים בישראל. על החלטה זו לא הוגש ערר. הגם זאת המשיכה העובדת הזרה לשהות בישראל, וביום 14.11.24 הוגשה על ידה כאמור הבקשה נשוא הערעור דנן אשר נדחתה באותו היום לאור אי עמידה בשני תנאי סף, וזאת משעה שבמועד הגשת הבקשה עבור מעל 8 שנים מיום הכניסה לישראל לראשונה, וכן כי הבקשה הוגשה למעלה מ- 90 יום ממועד סיום ההעסקה החוקית האחרונה, כשלמעשה חלפו כבר כ- 3 שנים.

ההליכים בבית הדין

5. החלטת בית הדין לעררים דחתה את הערר בהינתן כי בהתאם להוראות החוק, סעיף 3א(ב1) אינו מותיר כל פתח בנסיבות שבמקרה זה לבחינת בקשות הומניטאריות כאשר מדובר בעובד השוהה למעלה מ- 8 שנים. כמו כן דחה בית הדין טענות במישור המנהלי שהעלו המערערות, שעניינן אי הפעלה של שיקול דעת מנהלי בעניין אי הפעלה של מדיניות אי אכיפה כלפי המערערת והעובדת הזרה. לטענות המערערות המשיבה הוציאה הוראות אי אכיפה שונות לעת משבר הקורונה ומלחמת חרבות ברזל. לטענתן, הגם שאין חולק כי הוראות אלו הוגבלו לעובדים ששהו עד ל- 13 שנים במועד הגשת הבקשה, ומשכך אין הן רלבנטיות לעובדת הזרה שבענייננו, על המשיבה היה להפעיל שיקול דעת פרטני בעניין.
6. בית הדין קבע כי אין חולק כי ההוראות בעניין אי האכיפה אינן חלות כלפי העובדת הזרה, וזאת בהינתן שהייה שלה בישראל של מעל ל- 13 שנה, וכי אין מקום גם לקביעה כי מגבלת 13 השנים שנקבעה באופן רחבי במדיניות אי האכיפה הזמנית שנקבעה, הינה מפלה או קובעת מגבלת זמן בלתי רלבנטית. הוא הצביע בהחלטתו על כך שתקופת זמן זו תואמת תקופה הקבועה בחוק (ר' בסע' 3א(ב1)(1א)).
7. עוד דחה בית הדין טענות במישור החוקתי שהועלו על ידי המערערות לפיהן הוראת סעיף 3א(ב1) לחוק, הקובעת תנאי סף לפיו לא תתקבל בקשה של עובד זר השוהה מעל 8 שנים בישראל, אינה חוקתית מעת שהיא יוצרת פגיעה בלתי מידתית בזכותם של מטופלים סיעודיים לחיים בבריאות ובכבוד. בעניין זה קבע בית הדין כי אין מקום לדיון בטענות אלו שהועלו בפניו בטענה כי מדובר על תקיפה חוקתית עקיפה, תוך שציין שמהותו של הערעור שהוגש עוסקת ב"תקיפה ישירה וחזיתית של ההסדר החוקי", וכי נסיבות המקרה הספציפיות שימשו "אצטלה בלבד לתקיפה חוקתית"; ובשים לב לכך כי תקיפה עקיפה משמשת לרוב כמגן ולא כחרב.
8. מעל הצורך בית הדין נדרש לטענות אי-החוקתיות וקבע כי "ספק רב אם הוראת החוק כלל פוגעת בזכות חוקתית". בית הדין ציין בהקשר זה כי מעמדו של עובד זר בישראל הוא כשל שוהה זמני. הגם זאת, מצא המחוקק ליתן משקל לצורך ההומניטרי של מטופל סיעודי, ולפיכך פתח שער המאפשר הארכת משך הזמן לשהות בלתי מוגבלת למעשה של העובד הזר בטיפול במטופל סיעודי מסויים. מקום בו מדובר בעובד זר המתחיל את העסקתו במטופל לאחר 5 שנים, מוגבלת אפשרות זו לתנאי הסף שבסעיף 3א(ב1) לחוק, ולפיה המטפל נכנס לישראל לראשונה לפני פחות מ- 8 שנים. המגבלה נוגעת לפיכך לאפשרות להעסיק עובד זר "ותיק", ובית הדין קבע כי במגבלה מסוג זה בלבד, לא בוססה פגיעה חוקתית. בעניין זה הצביע בית הדין על דברים שנקבעו בבג"צ 4343/19 כן לזקן – לקידום זכויות הזקנים נ' כנסת ישראל (16.3.22) ("עניין כן לזקן") ולפיו אין למטופל כלשהו "זכות קנויה להעסקת עובד זר 'ותיק'".
9. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916עוד קבע בית הדין, כי המערערות לא ביססו גם טענות לפיהן אין החוק מגשים את תכליתו ולכך הצביע על כך כי תכלית מניעת השתקעות עובדים זרים בישראל, נקבעה גם כן בעניין כן לזקן כתכלית ראויה, שכן היא "משקפת את עקרון הריבונות של המדינה לקבוע מדיניות הגירה ותבוך כך לקבוע מי ישהה בשטחה ועד איזה מועד תתאפשר שהייתו". כן קבע בית הדין כי החוק עומד בתנאי המידתיות. הוא מצא כי קיים קשר רציונאלי בין תכלית החוק לאמצעי שננקט; וכי המערערות לא העלו טענה ממשית לעניין השאלה האם קיים אמצעי שפגיעתו פחותה ואשר מגשים את תכליות ההסדר במידה דומה. בית הדין דחה טענה של המערערות כי יש לפסול את ההסדר בהיותו גורף, תוך שקבע שאין בכך בלבד כדי להקים פסול חוקתי. לעניין זה ציין בית הדין את שנקבע בעניין כן לזקן ולפיו הסרת תנאי סף, באופן שיחייב בחינה פרטניות של רבבות בקשות פוטנציאליות להארכת רישיונות ישיבה, תפגע במימוש תכלית מדיניות ההגירה, דבר שבאותו מקרה הביא לקביעה כי החוק עומד במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה.
10. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)לבסוף קבע בית הדין, כי הסעיף בחוק עומד גם ב"מובן הצר" של מבחן המידתיות, בשים לב למכלול ההסדרים ההומניטריים המיטיבים עם מטופלים סיעודיים מעבר לדרישות הדין; לכך שכל היקפה של המגבלה נוגע להסתייעות בקבוצה מצומצמת יחסית של מטפלים זרים השוהים בישראל מעל 8 שנים, לתועלת הבלתי מבוטלת של ההסדר במישורי מדיניות ההגירה ועוד, כל אלו כפי שעמד לדבריו בית המשפט בעניין כן לזקן.
11. לנוכח האמור נדחה כאמור ערר המערערות, תוך שבית הדין קבע תקופת התארגנות של כחמישה חדשים, עד ליום 1.9.25. במסגרת הערר שהוגש, הוארך במסגרת החלטה מיום 25.8.25 צו ארעי כנגד הליכי אכיפה כלפי העובדת הזרה, ובכך הוארך למעשה צו זמני שניתן בעניין במסגרת הליך הערר שנוהל בבית הדין.

דיון

12. לאחר עיון בחומר שבפני, ודיון שנערך, אני מוצא לדחות את הערעור, וזאת בכפוף להארכה נוספת של תקופת המעבר שניתנה על ידי בית הדין לעזיבת העובדת הזרה את ישראל.

הועתק מנבו

המסגרת הנורמטיבית

13. ככל שהדברים נוגעים להסדר החוקי החל מכח חוק הכניסה לישראל, נראה שאין חולק בין הצדדים כי הוא אינו מאפשר היענות לבקשת המערערת. כניסתם של עובדים זרים לישראל מוסדרת באמצעות החוק. בהתאם לסעיף 3א(ב1) לחוק, מתאפשרת הארכת רישיונות ישיבה של עובדים זרים שסיימו העסקתם אצל מעביד קודם, וזאת בהתאם להמלצות ועדה הומניטארית. עם זאת, סעיף 3א(ב1)(1) קובע תנאי סף למתן רישיונות כאלו, ובהם זה הקבוע בסעיף קטן (ג), לפיו נדרש כי לא יעברו 8 שנים מיום כניסתו לישראל לראשונה של העובד הזר לעבודה בענף הסיעוד.
14. במקרה הנוכחי, וכמפורט לעיל, נכנסה העובדת הזרה לישראל בשנת 1999, ומכאן שבעת הגשת הבקשה נשוא הליך זה חלפו כבר כ- 25 שנה, דהיינו: למעלה מפי שלושה מהתקופה המקסימלית האפשרית לפי החוק, ותנאי הסף לפיכך אינו מתקיים, דבר שפירושו דחייה על הסף של הבקשה ההומניטארית שהוגשה, כפי שאכן נעשה.
15. ההוראה העוסקת בתנאי הסף קבועה בדבר חקיקה ראשי, ואינה מותירה שיקול דעת בעניין למשיבה (או לבית המשפט), ובמצב דברים זה אין עילה לבית משפט להתערב בפסק הדין שניתן, אשר ראה לדחות את הערר על החלטת המשיבה בעניין. כך נקבע לא אחת, ור' לכך, בין היתר, בר"מ 3821/24 פלונית נ' רשות אוכלוסין וההגירה (10.12.24) בו ציין בית המשפט כי:

"לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור, הגעתי – בלב כבד – למסקנה, כי אין מנוס מלהורות על דחייתן. זאת, בשים לב להוראותיו הברורות של סעיף 3א(ב1), אשר אינן מותירות כל פתח לבחינת בקשות הומניטריות הנסבות על העסקתם של עובדים זרים אצל מטופלים סיעודיים מבוגרים ושמשך שהייתם בישראל עולה על שמונה שנים. תנאי זה הוסף בתיקון לחוק באופן ששולל מראש את שיקול דעתו של שר הפנים בנושא …". [ההדגשה במקור].

ר' עוד, בין היתר, בר"מ 25352-08-24 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 9 (5.3.25); בר"מ 66206-09-25‏‏ פלוני נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 9 (21.10.25).

16. בענייננו, קיימת מכשלה נוספת בעניין העמידה בתנאי הסף שבחוק, שעניינה ההוראה לפיה את הבקשה ההומניטארית לפי סעיף 3א(ב1)(1) לחוק יש להגיש במועד בו טרם חלפו למעלה מ- 90 יום מיום סיום תקופת ההעסקה החוקית האחרונה של העובד הזר. לעניין הוראה זו קיים אמנם שיקול דעת מסויים לשר להאריכה, אך ספק אם זה המצב במקרה כפי שבענייננו בו הבקשה נשוא הליך זה הוגשה כחלוף קרוב ל- 3 שנים לאחר סיום ההעסקה.
17. לא בכדי מבקשות המערערות בנסיבות אלו, לתקוף את ההחלטה שניתנה במישורים אחרים, האחד – מישור מנהלי שעניינו אי החלת מדיניות אי אכיפה כלפי המערערות, וזאת הגם שאין מחלוקת כי העובדת הזרה אינה נופלת תחת הוראות אי האכיפה הכלליות שהוציאה המשיבה, שתחולתן לעת הזו מסוייגת כאמור לעובדים זרים השוהים בישראל עד 13 שנים, ומשכך אינה נוגעת לעובדת הזרה שבענייננו; והשנייה – הטענות החוקתיות שהעלו כנגד תנאי הסף שבחוק.
18. איני מוצא לקבל טענות אלו.

טעמי סף

19. כמפורט להלן, די למעשה בטעמי סף כדי לדחות את טענות המערערות. כפי המפורט לעיל, המערערות הגישו בקשה ראשונה להארכת האשרה של העובדת הזרה עוד ביום 20.2.22, וזו נדחתה כבר אז. המערערות לא תקפו החלטה זו, לא בטענה מנהלית ולא בטענה חוקתית; וזאת לא במסלול ערר הקבוע בדין, ולא בתקיפה ישירה כנגד החוק, ככל שזו אפשרית. במקום זאת, עשו המערערות דין לעצמן, והעובדת הזרה נותרה בישראל פרק זמן של כשלוש שנים נוספות עד הגשת בקשה נוספת.
20. לטענת המערערות, המשך שהותה של העובדת הזרה בישראל הגם שבקשתה נדחתה, נעשתה לנוכח מדיניות אי אכיפה שחלה אותה עת לאור משבר הקורונה, אשר נמשכה עד ליום 15.6.23. גם אם תמצי לומר כי כך היה המצב (ויוער כי הוראת הנוהל הרלבנטית לא הוצגה), לא בוססו לטעמי נסיבות המצדיקות פתיחה של ההחלטה הראשונה שניתנה ולא נתקפה, והיא עולה לפיכך בנסיבות העניין כדי מעשה עשוי, ואף לא את השיהוי שבהעלאת טענות המערערות, וכן חוסר ניקיון הכפיים הכרוך בשהות בישראל בלא היתר.
21. גם אם יאמר כי ניתן לפתוח החלטות רשות מחדש, וזאת לעת קיומו של מצב חדש או שינוי נסיבות, איני מוצא כי בוסס שכך ניתן היה לעשות במקרה זה. נראה כי המערערות מבססות את הגשת הבקשה השניה לאשרה, וזאת לאחר שזו הראשונה נדחתה עוד בפברואר 2022 ולא נתקפה, על העובדה שמעת שהעובדת הזרה החלה לעבוד אצל המערערת בלא אשרה כדין, כחלוף שלוש שנים של טיפול נפשה של המערערת נקשרה בה, באופן שיצר מצב חדש של קשר בל ינותק המצדיק לבחון שוב את בקשת האשרה.
22. למותר להסביר, כי הנטל לבסס נסיבות חדשות המצדיקות פתיחה של החלטה שניתנה חל על הטוען לכך, וכי על הנסיבות החדשות שנטען כי מצדיקות זאת – להיות משמעותיות (ר', למשל, עע"מ 4922/12 פלונים (חוף השנהב) נ' משרד הפנים (7.7.13) בפס' 25). הביסוס העובדתי נדרש ביתר שאת בנסיבות עניין זה, בהינתן שהנסיבות החדשות שנטען כי נוצרו, משמשות לשם העלאת טענות חוקתיות שנטען כי קמו רק לאחר חלוף תקופה. בנוגע לטענות חוקתיות הוסבר, למשל, בבג"ץ 8568/19 אני ואתה – מפלגת העם הישראלית נ' כנסת ישראל (22.1.20) ("עניין מפלגת העם"), כי: "… אין די בטענה כללית לפגיעה בזכויות חוקתיות כדי לבסס עתירה המבקשת לבטל הוראת חוק. הכרזה על בטלותו של חוק או חלק ממנו היא עניין רציני, ולא על נקלה יעשה כן בית המשפט… טענה לפגיעה חוקתית אינה יכולה להישמע בעלמא, אלא יש לבססה כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי קונקרטי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית…".
23. המערערות לא הביאו עם זאת תימוכין של ממש למצב העובדתי החדש שנוצר, בו לטענתן היקשרות המערערת לעובדת הזרה יצרה עילה חוקתית. בכלל זאת לא הובאה חוות דעת מקצועית כלשהי בדבר משמעות היקשרות המערערת לעובדת הזרה או הסיכון שבניתוק קשר זה, כל זאת באופן שאינו מאפשר גיוס כל עובדת אחרת. במצב דברים זה, לא בוססו למעשה תנאים לפתיחת ההחלטה הראשונה מחדש באמצעות הגשת בקשה חוזרת.
24. גם מבחינה מהותית, קיים קושי בטעון שינוי הנסיבות, וזאת מעת שנטען שהוא קם כחלוף 3 שנים מאז ניתנה ההחלטה הראשונה. אין חולק עם זאת שלכל הפחות תקופה של כשנה וחצי מתוך פרק זמן זה, שהתה העובדת הזרה אצל המערערת שלא כדין ובלא כל רישיון או מדיניות אי אכיפה שחלו לגביה. קיים קושי בקבלת טענה לשינוי הנסיבות המושתתת על תקופת שהות בלתי חוקית, דבר שפירושו שיש למעשה בפעולה הבלתי חוקית כשלעצמה, כדי להצדיק שינוי החלטה קודמת שכבר ניתנה.
25. 051293710האמור משליך גם על סוגיית השיהוי וניקיון הכפיים. בנוגע לשיהוי, הרי שאף אם ימצא לומר שחלה מדיניות אי אכיפה שאפשרה לעובדת הזרה לשהות בישראל עד יוני 2023, הרי שהמערערות לא נפנו אז להגיש את בקשתן השניה כאשר כאמור, ככל שימצא לומר שלאותה העת טרם התגבש שינוי נסיבות שהצדיק פניה כאמור, כי אז פירוש הדבר שאת "שינוי הנסיבות" רכשו המערערות באמצעות שהות בלתי חוקית בישראל של העובדת הזרה בישראל; ואילו ככל שהתגבשו כבר הנסיבות החדשות נכון לחודש יוני 2023, כי אז יש קושי בקבלת בקשה חוזרת שהוגשה בשיהוי כה רב לאחר מכן. יצויין לעניין זה, כי אין בטענה להעדר ייצוג משפטי, שהיא שלפי הנטען הביאה לשיהוי, כדי לבטל את נפקותו בנסיבות העניין.
26. 054678313גם היבט העדר ניקיון הכפיים אינו נרפא לנוכח תחולת הוראת אי האכיפה עד לחודש יוני 2023. כך משעה שלכל הפחות ממועד זה אין מחלוקת כי העובדת הזרה שוהה ומועסקת שלא כדין, כאשר כאמור הוראות אי אכיפה שחלו מאז, לא נגעו בה. משמעות הדברים, כי המערערות הגישו את הבקשה השנייה לאחר שהות שלא כדין ועשיית דין עצמי משך כשנה וחצי. די בחוסר ניקיון כפיים כזה לדחות את בקשתן. ר' לכך, למשל, עמ"נ (י-ם) 60986-01-20ANFIM PETRICA נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה (29.7.20); וכן בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים (11.4.07).
27. מהאמור עולה, כי אף אם נמצא היה לומר כי בוססו בענייננו קיומן של נסיבות חדשות שהצדיקו פתיחה מחדש של ההחלטה הראשונה, וכאמור הדבר לא בוסס, הרי שהשיהוי והעדר וחוסר ניקיון הכפיים כפי שבא לידי ביטוי בעשיית הדין העצמי, מקימים קושי בפתיחה מחדש של ההחלטה הראשונה. אם ימצא לומר אחרת, יצדיק ויעודד הדבר למעשה את עשיית הדין העצמי, וההשתהות בנקיטת פעולה, תוך שאלו משמשים לטענה כי נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות דיון חוזר בבקשה שנדחתה ולא נתקפה עוד בשנת 2022.

העדר עילה להתערבות בקביעות החלטת בית הדין לגופם של דברים

28. גם אם נתעלם מטענות הסף, איני מוצא כי קמה בנסיבות העניין עילה להתערב בהחלטת בית הדין לפיה לא בוסס טעם מנהלי להחיל על המערערות מדיניות אי אכיפה. בית הדין הסביר כי מדיניות אי האכיפה בה נוקטת המשיבה הינה זמנית, ואינה חלה על עובדים השוהים למעלה מ- 13 שנים, שזו תקופה שיש לה עיגון בחוק (ר' סעיף 3א(ב1)(1א)).
29. איני סבור כי קמה עילה להתערב בשיקול הדעת המנהלי בעניין זה, שלא מצא להאריך בנסיבות אלו את התקופה מעבר ל- 13 שנים, ואף אינו רואה לקבוע חריגים פרטניים בעניין זה. המשיבה הסבירה בהקשר זה, כי הוראות אי האכיפה, שהינן תולדה של אירועים משבריים, נקבעו תוך הפעלת שיקול דעת המאזן בין צרכי ציבור המטופלים במצב מסוג זה, ובין צורך למנוע השתקעות של עובדים זרים בישראל. העובדה כי משיקולים מערכתיים, הנוגעים לתקופות חירום, דוגמת נגיף קורונה או מצב חירום מלחמתי מצאה המשיבה לקבוע הוראות חריגות רוחביות בעניין אי אכיפה, אין פירושה כי קמה משכך חובה על המשיבה לבחון בקשות אי אכיפה גם באופן פרטני.
30. אין גם לומר במצב דברים זה, כי מעת שנקבעה מגבלה בהוראות האמורות, שהועמדה מתוך איזון על שהות 13 שנה מעת הכניסה הראשונה, ובאופן המתכתב עם התקופה שבסעיף 3א(ב1)(1א) שבחוק, על המשיבה להסיר כל מגבלת תקופה, ולאפשר גם למי שמצויה היתה לעת הגשת הבקשה כ- 25 שנה בישראל, ושוהה כאן גם שלא כדין, ליהנות ממדיניות אי האכיפה.
31. לא ניתן לטעמי לומר, כי בהחלטה שלא לחרוג מהמדיניות הכללית שהותוותה, המשיבה חורגת ממתחם סבירות המצדיק התערבות בשיקול דעתה. כך לא כל שכן, אל מול מצב בו קיים סעיף חוק מפורש המסדיר את מסגרת הזמן לשהות עובדים זרים בישראל, והעובדת הזרה חורגת ממנו. דרישתה כי ישקל פרטנית בעניינה אם לאכוף את הפרת החוק על ידיה אינה מעוגנת בדבר, וכפי שמציינת המשיבה אם ניתן באמצעות הוראת אי אכיפה להאריך את מגבלת תנאי הסף הקבועה בחוק, מביא הדבר למעשה לריקונו מתוכן.
32. יתירה מכך: כמוסבר על ידי המשיבה, מטרתו של תנאי הסף היתה לאפשר למשיבה סינון יעיל של בקשות אשרות המוגשות אליה, באופן שאיים להקריס את פעילותה. אם יאמר, כי חרף קביעת תנאי הסף על המשיבה לשקול פרטנית אם להפעיל מדיניות אי אכיפה בנוגע לכל עובד זר, יקים הדבר מחדש את הקושי עליו בא תנאי הסף להתגבר, ואין לומר כי בלתי סביר מצד המשיבה לא לאפשר זאת.
33. בכל הנוגע לטענה החוקתית שמעלות המערערות בעניין תנאי הסף שנקבע בחוק, הרי שכמוסבר לעיל, העלאת טענה חוקתית מחייבת מידה מרובה של רצינות. נקבע עוד, כי טענה בדבר אי חוקתיות של חוק "… נבחנת בזהירות ותוך ריסון… היא מחייבת איפוק שיפוטי ניכר" (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר (24.9.97)). בענייננו, לא רק שכפי המוסבר לעיל לא בוססו במקרה זה נסיבות המצדיקות פתיחה מחדש של ההחלטה הראשונה שניתנה, אלא שהמערערות אף לא מיהרו כאמור להעלות את טענותיהן בעניין, ואף לא הקפידו לנהוג בניקיון כפיים.
34. בשים לב למידת הריסון והאיפוק הנדרשים טרם נפנית ערכאה שיפוטית לבטל חוק וזאת גם בהליך תקיפה עקיפה, די לטעמי בכך בנסיבות העניין על מנת שטענות המערערות לא יבוררו לגופן אפילו היה נקבע כי המסלול שננקט לשם כך הינו המתאים.
35. בשים לב לכך, וכן בהינתן כי כמפורט להלן ממילא גם לגופם של דברים לא ביססו המערערות כי יש להתערב בקביעת בית הדין כי לא קיימת עילת פסילה חוקתית, איני רואה צורך להכריע אגב הליך זה בשאלה אם ההליך שננקט לתקיפת ההסדר הקבוע בחוק בעניין תנאי הסף של שהות עד 8 שנים, הינו נאות מבחינה פרוצדוראלית. בעניין זה הצביע כל צד על טעמיו שלו. המערערות טענו כי לנוכח פסק דין של בית המשפט העליון בבג"ץ 1237/19 ליפשיץ נ' הכנסת (20.2.19) ("עניין ליפשיץ"), היה על בית הדין להידרש לשאלת חוקתיות תנאי הסף לגופה, וההליך שננקט על ידן היה לפיכך ההליך הנכון מבחינה דיונית. לתמיכה בכך הן הפנו, בין היתר, למקרים בהם ראה בית משפט להחזיר ערעורים בפניו לבית הדין לעררים לשם קיום דיון בטענה האמורה. ר' עמ"נ 73353-10-21 רוטמן ואח' נ' משרד הפנים (27.2.22), ועמ"נ 6940-05-24 פלונית נ' משרד הפנים ירושלים (23.5.24).
36. המשיבה חלקה על האמור, כשלשיטתה לא נפלה טעות בקביעת בית הדין כי לא היה מקום לדון בכך בעניין שבפניו. נטען, כי צדק בית הדין בקביעה כי טענות המערערות בעניין מהווה למעשה תקיפה ישירה של החוק באשר הן משמשות כעילת הערר שהוגש, ולא כמגן מפני תביעה, ומטרתן ביטול ההוראה החוקית.
37. כן נטען לאבחונים שיש לערוך לפסק הדין בעניין ליפשיץ, ובהם כי באותו עניין הוגשה העתירה לתקיפת הוראה חוקית (אחרת מזו שבענייננו, כך לפי הנטען), וזאת טרם שמוצה אפיק הערר בבית הדין הקבוע על פי דין. בית משפט הצביע בעניין ליפשיץ על כך כי מן הראוי במקרה מסוג זה למצות אפיק זה קודם לתקיפת החוק, באשר יתכן שיהיה בטענות אינדיבידואליות או כאלו שאינן דווקא חוקתיות, בכדי לייתר את בירור העילה החוקתית. בענייננו עם זאת, משהוגש הליך אינדיבידואלי והתברר כי אין קיימת עילה פרטנית המאפשרת להיעתר לבקשת המערערות לקבלת אשרה, הרי שאת הסוגיה החוקתית הכללית אין לברר בבית הדין.
38. עוד נטען, כי בעת שנדון עניין ליפשיץ טרם בשלו הלכות וניסיון ביישום ההוראה החוקית, והיה מקום לפיכך "בעת הזאת" כפי שצויין באותו מקרה, כי הנושאים ילובנו קודם לכן בהליכים פרטניים. לא כך כיום, כאשר ההסדר החוקי קיים כבר מזה שנים לא מעטות, ניתנו בו החלטות מרובות (מן הסתם מאות), ומשכך ככל שמבקשים לתקוף אותו לגופו ברמה החוקתית, בשלה העת לעשות כן בהליך תקיפה ישירה; כך ודאי מעת שמוצה ההליך העררי הקבוע בדין.
39. כאמור, בנסיבות העניין איני רואה צורך להכריע בשאלת האפיק הדיוני הנאות. יצויין עם זאת, כי לטענת המשיבה, עמדה לפיה בהליכים מסוג אין מקום להישען על טענות חוקתיות, מבטאת את עמדתם של מותבים אחרים, וזאת כעולה לדבריה מכך שבמקרים דומים ראו הם להמליץ שלא לעמוד על טענות אלו. ר' לכך, למשל, עמ"נ 45398-09-23 מיטשניק ואח' נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (8.1.24) והחלטות אחרות אליהן הוא מפנה.
40. נראה עוד, כי עמדה מסוג זה, עולה בקנה אחד גם עם הגישה לפיה "מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני… יש להימנע מבירור העניין במסגרת תקיפה עקיפה" (ע"א 4291/17 אלפריח נ' עיריית חיפה (3.6.19) בפס' 15 לפסק דין השופט מזוז). כן ר' בעע"מ 2966-19 HUMAN RIGHTS WATCH נ'  שר הפנים (5.11.19) בפס' 10-13 לפסק דין השופט הנדל.
41. כאמור, הגם כל זאת בית הדין דן מעל הצורך לשיטתו, גם בטענות החוקתיות שהעלו המערערות, ומצא כי הן לא ביססו אף לגופם של דברים כי תנאי הסף הקבוע בחוק אינו חוקתי. לאור האמור, ומעל הצורך אציין, כי לא מצאתי שהמערערות ביססו עילה להתערב בקביעה זו.
42. כפי שהוסבר בין היתר, בעניין מפלגת העם דרישה לבטל חוק מטעמים חוקתיים, הינה עניין רציני, ולא על נקל ינקט על ידי בית המשפט. בין היתר, הוא אינו יכולה לפיכך להישמע בעלמא, ומחייב ביסוס כדבעי, תוך הנחת תשתית עובדתית מתאימה וניתוח חוקתי של השלבים השונים של הביקורת החוקתית.
43. תוך יישום עקרונות אלו, די משכך לציין כי המערערות אינן תוקפות כאמור בעניינו באופן כללי את תנאי הסף שבחוק, וכזאת למעשה גם לא אפשרי, שהרי לו רצו הן לעשות את זאת, היה עליהן לעורר טענות אלו לאחר שהתקבלה ההחלטה הראשונה, אותה בחרו הן שלא לתקוף.
44. טענתן החוקתית של המערערות מתמקדת משכך בטעון לפיו מעת שנקשר כבר קשר בין המטפל הזר לבין המטופל, אין מקום לתנאי גורף המחייב לנתק קשר זה ולא לקבל בקשה להארכת אשרה, בעילה כי אין מתקיים תנאי הסף. לטענתן הוראה מסוג זה, המביאה לניתוק קשר המביא לסכנת חיים של ממש של המטופל פוגעת בשלומו, בריאותו, רווחתו וכבודו האנושי, וככזו אינה חוקתית.
45. עם זאת, עיון בערר שהוגש מלמד כאמור, כי כל תשתית לא הובאה לכך כי ניתוק קשר בנסיבות מסוג זה מביא לסכנת חיים או סיכון אחר כלשהו, ובאילו נסיבות קורה הדבר. יתר על כן: בהינתן כי מדובר בהליך תקיפה שנטען כי הוא בגדר הליך תקיפה עקיפה, הנוגעת למטופל קונקרטי, ביסוס כאמור נדרש בנוגע למערערת והעובדת הזרה שבענייננו, שהרי זו מהותה של התקיפה העקיפה הנטענת. אם אין מבוסס הדבר בנוגע למערערת שבענייננו, מה טעם גם יש לדון בפסילתו החוקתית של ההסדר שבחוק. אלא שכל תשתית לטעון כזה בעניינה של המערערת, והעובדת הזרה, לא הובאה, דבר המחזק במובן זה את קביעת בית הדין בהחלטתו, ולפיה הטענות החוקתיות שהועלו היוו למעשה ניסיון תקיפה ישירה של החוק.
46. בעניין הקשר שבין המערערת לעובדת הזרה, הובא על ידי המערערות מכתב מאת המערערת 3 שצורף ערר. אלא שקשה לראות במכתב מסוג זה לבדו, הבא מפי בעל דין, ביסוס ראייתי נדרש לתקיפת הסדר ברמה חוקתית, דבר שכאמור מחייב ביסוס וקיום תשתית עובדתית רצינית ומעוגנת כדבעי. יתר על כן: עיון במכתב מעלה כי כלל לא נטען במסגרתו לקיומה של סכנת חיים כאמור או אף לפגיעה הנגרמת מעצם ניתוק הקשר. אין גם לראות דברים שנאמרו על ידי המערערת 3, כשהם עומדים לבדם, כמקימים את התשתית הראייתית הנדרשת בהינתן אופי התקיפה.
47. בדומה, המסמכים הרפואיים הלא רבים שצורפו לערר, עוסקים במצבה הפיזי בריאותי של המערערת, ולא בשאלת יחסה עם העובדת הזרה, או השפעת ניתוקה מעובדת ספציפית זו. באמירה סתמית אחת, שלא באה מפי מומחה או על דרך חוות דעת, צויין כי חידוש האשרה נדרש "למנוע נזק נפשי ופיזי", אך גם אמירה זו לא קושרה לכך שמתחייב קשר עם העובדת הזרה הספציפית, והיא גם לא פורטה או הוסברה.
48. לא הובאו גם בעניין זה חוות דעת מקצועית העוסקת ביחסי המערערת עם העובדת הזרה, ושאלת השפעת ניתוקה ממנה, או אסמכתא אחרת בעלת תוקף. זאת לא באופן כללי, ולבטח לא באופן קונקרטי כמתחייב מאופי התקיפה הנטען. כאמור, לא פורטו גם ניסיונות כלשהם שכשלו להעסקת עובד זר אחר, ואף לא נטען כלל נעשו ניסיונות כאלו, כך שלא ניתן אף ללמוד מתוך מהלך המציאות על השפעה מסוג זה, וזאת ככל שדי בראיה מסוג זה. מנגד, המשיבה הסבירה בדיון שבפני, כי נכון לעת הזו קיימים כ- 1,900 עובדים זרים פנויים בישראל בתחום הסיעוד.
49. יצויין עוד, כי גם את העובדה שנבצר מהמערערת להעסיק עובדת זרה עם רישיון כבר בשנת 2022, באופן שימנע את המצב אליו לטענתה היא נכלאה עת נוצר לה קשר בל ינותק עם עובדת חסרת רישיון, המערערת לא ביססה. כלל לא נטען כי נעשה ניסיון איתור כזה על ידה. קיים קושי בטעון לאי חוקתיות חוק המונע המשך העסקת עובד בלתי חוקי, עת בפועל לא בוסס כי נמנעה יכולת להעסיק עובד חוקי. כמוסבר גם על ידי בית הדין אין עצם קיומן של הוראות אי אכיפה מלמד על העדר אפשרות לאתר עובדת זרה בעלת אשרה.
50. בית הדין קבע משכך כי לא בוססה תשתית עובדתית בפניו כי עצם ניתוק הקשר יביא לפגיעה, וזאת להבדיל מהצורך שאינו במחלוקת כי למערערת יהיה סיוע של עובד(ת), שזהו דבר שאינו נמנע ממנה. בהיות בית הדין הערכאה הדיונית העוסקת בדבר, איני מוצא בנסיבות אלו כי יש מקום להתערב בקביעתו; ומעת שהבסיס העובדתי לטענה החוקתית – אשר בשים לב לרצינות הטענה נדרש כאמור להיות משמעותי ומעוגן כדבעי, לא בוסס – איני מוצא גם כי יש מקום להתערב בקביעתו לפיה דין הטעון החוקתי להידחות וזאת ככל שיש לדון בו במסגרת הליך תקיפה עקיפה.
51. האמור משליך גם על יתר הטעון החוקתי שמעלות המערערות. שהרי גם אם קיימת פגיעה חוקתית, ואיני קובע כי כך הדבר, אין הדבר מהווה סוף פסוק. על מנת להביא לפסילת ההוראה החוקית מטעם כזה, יש להראות כי הפגיעה נעשתה לתכלית שאינה ראויה ובמידה העולה על הנדרש. ר', למשל, בג"ץ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.12) בפס' 24 לפסק דין הנשיאה ביניש.
52. בענייננו, בית הדין ניתח בהרחבה את סוגיות התכלית והמידתיות, וכפי שצויין כבר לעיל קבע בניתוחו כי ההסדר שבחוק נעשה לתכלית ראויה והינו מידתי. המערערות לא מתמודדות עם הנמקת בית הדין, אלא מלינות על כך שהוא לשיטתן לא התמקד בפגיעה חוקתית שעניינה הזכות לחיים. אך בכך הן מתעלמות מכך שהן מצידן כלל כאמור לא ביססו כי פגיעה כזו מתקיימת בנסיבות העניין, ואף לא כי ככל שקיימת (מה שלא בוסס), לא ניתן היה למנוע אותה מלכתחילה על דרך איתור עובדת בעלת רישיון.
53. די באמור על מנת לקבוע כי לא נמצא כאמור מקום להתערב בקביעת בית הדין לפיה לא בוססו במקרה זה טענות הפסילה החוקתיות. כך נעשה גם במקרים דומים, ר' למשל בבג"ץ 18967-04-25 אורלי בן שבת נ' רשות האוכלוסין וההגירה (29.4.25) בו התבקש לתקוף את חוקתיות החוק בהליך תקיפה ישירה, וההליך נדחה על אתר עת מצא בית המשפט כי הטענות שהובאו בפניו נוסחו "… באופן כוללני, בחוסר בהירות ומבלי להצביע על כלל חוקתי שמכוחו ניתן לפסול את חוק הכניסה לישראל", וכן כי באותו מקרה העותרות לא פעלו "… להניח תשתית עובדתית נאותה".

תקופת התארגנות

54. בהינתן כי איני מוצא מקום להתערב בהחלטת בית הדין, על הפרק נותרה רק הסוגייה האם יש לקבוע פרק זמן התארגנות עבור העובדת הזרה, ואם כן – מה משכו. עיון בפסיקה במקרים דומים מלמד, כי גם מקום בו לא עסקו בתי משפט בטענות חוקתיות, מצאו הם במקרים קשים וחריגים, לאפשר תקופות מעבר לא מבוטלות לעתים. אלו נעות, כך נראה, בין תקופת מספר חדשים (ר', למשל, עמ"נ 51451-12-24 (12.5.25) בו הועמדה התקופה על 90 יום), לבין תקופה של עד כשנתיים (ר', למשל, עניין מיטשניק). בכל הנוגע למשיבה, היא הביעה עמדה לפיה על תקופת המעבר במקרה זה לא לעלות על 3 חדשים.
55. כפי שנעשה במקרים אחרים מסוג תיק זה, ובהם כאלו בהם הועלו טענות חוקתיות כפי שהועלה בהליך זה, בוצע ניסיון בעת הדיון שנערך בפני לראות אם ניתן להגיע להסכמות בעניין תקופת המעבר שתחול, או אופן קביעתה, באופן שייתר גם צורך בהכרעה שיפוטית. המערערות הביעו עם זאת עמדה לפיה יהא אשר יהא האופן בו תיקבע תקופת המעבר, זו אינה יכולה להיות מוגבלת בזמן. הגם הנסיבות האנושיות הלא פשוטות של מקרה זו, להסדר מסוג זה לא ניתן למרבית הצער להגיע, הואיל ויש בדבר כדי לרוקן מתוכן בדרך עקיפה את הוראות הדין.
56. יתר על כן: מבלי ליצור מדרג בעניין טיב המקרים הקשים מסוג זה המגיעים בפני בית המשפט, ולמרבית הצער, אלו הינם ברובם קשים עד מאוד, ולא בכדי אף בית המשפט העליון ציין בהחלטותיו בעניין זה כי "בלב כבד" הוא נאלץ ליתן תוקף לתנאי הסף שבחוק, וגם הביע תקוותו כי המחוקק ימצא דרך לסייע במקרים מסוג זה – לא נראה כי ניתן לנקוט מדיניות בלתי שוויונית בין מקרים מסוג זה, כאשר יהיו מי שיזכו לפטור מתנאי הסף שבחוק, ויהיו מי שלא.
57. בהחלטה בנוגע למשך תקופת ההתארגנות אני מוצא עם זאת לנכון להביא בחשבון את הנסיבות האישיות וההומניטריות המיוחדות של המערערת, המתקרבת כאמור לגיל 99, נמצאת לבדה בישראל, והינה סיעודית ובמצב רפואי מורכב, כאשר כנטען לעת הזו היא אף אינה רואה. גם אם לא בוסס במקרה דנן כי הדבר מקים תשתית לפסילה חוקתית, ניתן להבין קיומו של קושי בגיל מופלג כזה לאתר מטפל סיעודי חלופי שיוכל לספק את הטיפול המסור והמותאם לצרכיה הספציפיים של המערערת, על תקופת ההסתגלות הנדרשת במצב כזה והזמן הנדרש לשם כך.
58. תקופת ההתארגנות נועדה בנסיבות אלו לאפשר למערערת לנסות גם ולאתר בתוך פרק הזמן האמור מטפל חלופי מתאים.
59. בשים לב לאמור, אך גם תוך הבאה בחשבון כי מאז הוגשה העתירה חלף כבר פרק זמן של כשנה, המהווה כשלעצמו תקופת מעבר ארוכה, וכן לטווחי הזמן הקיימים בפסיקה בעניין תקופות התארגנות, אני מוצא לקבוע תקופת התארגנות עד ליום 31.3.27. האמור לא מהווה תקדים למקרים אחרים, והוא משקף איזון ייחודי למקרה הנוכחי, המכיר במגבלות החוקיות אך גם בצורך לאפשר מעבר הדרגתי ואנושי במקרים בהם מדובר באוכלוסייה פגיעה במיוחד, ובכך למזער את הפגיעה באיכות חייה ובבריאותה של המערערת.

 

 

סוף דבר

60. לאור האמור והמפורט הצו הארעי שניתן בתיק זה ימשיך לעמוד עד למועד הנקוב בסעיף 59 לעיל. בכפוף לכך, נדחה הערעור.
61. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. העירבון שהופקד יוחזר למערערות באמצעות באי-כוחם.

 

ניתן היום, י' אייר תשפ"ו, 27 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה