משרד עורכי דין

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

רע"מ 32984-02-26 גוסב ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה – חיפה     תיק חיצוני: 3991-25

 

לפני	כבוד השופטת, סגנית הנשיא תמר נאות פרי
מבקשים		1. אולג גוסב 1. ויקטוריה גוסב
נגד
משיבים		רשות האוכלוסין וההגירה – חיפה

 

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים הדוחה בקשה לסעד זמני.

היות ורק לפני זמן קצר התבררה בפני בקשת רשות ערעור קודמת, במסגרת רע"מ 4193-01-26 (להלן: "הרע"מ הקודמת") יובא להלן הרקע מתוך הכתוב בבקשה הקודמת.

רקע –

1. המבקשת והמבקש נשואים זה לזה משנת 2019 (להלן: "המבקשים"). המבקשת הינה אזרחית ישראלית, והמבקש אזרח בלרוס.
2. הבקשה הראשונה – שני המבקשים הגישו בקשה ראשונה להסדרת מעמדו של המבקש בארץ בשנת 2019 (להלן: "הבקשה הראשונה"), מכוח נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (נוהל 5.2.0008, להלן: "נוהל נשואים"). בשלב הראשון, ניתן למבקש מעמד זמני מסוג ב/1, אך לאחר מכן, נדחתה הבקשה הראשונה בשל הליכים פליליים שהתנהלו נגד המבקש, וזאת עקב אלימות ותקיפה של אחד מהילדים הקטינים של המבקשת (מקשר קודם). ההחלטה לגבי דחיית הבקשה הראשונה ניתנה ביום 7.2021. המבקשים הגישו ערר לבית הדין לעררים בירושלים (ערר 3427-21) לגבי החלטה זו. ביום 29.9.2022 הערר נדחה, ונקבע כי על המבקש לצאת מהארץ בתוך 45 ימים. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים (עמ"נ ירושלים 39092-11-22) אשר נדחה, ביום 20.4.2023, ובית המשפט חזר על הקביעה ולפיה המבקש נדרש לצאת מישראל. גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (בר"מ 4420/23) נדחתה, וזאת ביום 16.6.2023. כל ההליכים סביב הבקשה הראשונה יכונו להלן: "ההליכים הקודמים".
3. ההליך הפלילי – בין לבין, החל ההליך הפלילי בעניינו של המבקש, הליך אשר התברר בבית המשפט השלום בחיפה במסגרת ת"פ 42219-10-21. הדיונים בהליך הפלילי החלו בפברואר 2022 והתקיימו כמה וכמה ישיבות בבית המשפט. בישיבה מיום 12.2023 הודה המבקש בעובדות כתב אישום מתוקן והורשע בהתאם. ביום 18.7.2024 נגזר דינו של המבקש ל-3 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות וענישה נלווית. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 26.8.2024, וסיים לרצותו ביום 15.12.2024.
4. הבקשה השנייה – לקראת סיומן של עבודות השירות, ביום 10.2024, המבקשים הגישו בקשה חדשה להסדרת מעמדו של המבקש בארץ מכוח נוהל נשואים (להלן: "הבקשה השנייה"). המשיבה דרשה מהמבקשים לשלוח מסמכים נוספים, התנהלו תכתובות בין ב"כ המבקשים לבין המשיבה לגבי המסמכים, וביום 29.6.2025 התקיים למבקשים ריאיון.
5. ביום 9.2025 ניתנה החלטה מטעם ראש צוות מרשם ומעמד של המשיבה לפיה הבקשה השנייה תיבחן רק לאחר שהמבקש יצא מהארץ, לאור סעיף ג.1.ד(3) לנוהל הטיפול בבקשות ועררים על החלטות לשכות ומטה לשכות רשות האוכלוסין וההגירה (נוהל 1.6.0001, להלן: "נוהל הבקשות הכללי"), המורה כי בקשתו של מי שהגיש בעבר בקשה והתקבל בעניינו פס"ד הדורש את יציאתו מהארץ, לא תטופל אלא לאחר יציאתו מהארץ. ביום 6.11.2025 נדחה ערר פנימי לגבי החלטה מעלה. המבקשים הגישו לבית הדין לעררים ערר על ההחלטה בערר הפנימי (ערר 3991-25, להלן: "הערר"). עיקר טענתם הייתה שהשהייה של המבקש בארץ לאחר ההליכים הקודמים נובעת מכך שהוא נדרש להישאר בארץ כחלק מניהול ההליך הפלילי ולצורך ביצוע עבודות השירות. כלומר, שלשיטת המבקשים, השהייה בארץ, למרות התוצאה של ההליכים הקודמים, לא מלמדת על עשיית דין עצמי או על כך שהמבקש לא מכבד את פסקי הדין שניתנו בעניינו, הכוללים הוראה המחייבת אותו לצאת מהארץ, אלא נבעה מהצורך לקיים החלטות שיפוטיות אחרות שניתנו במסגרת ההליך הפלילי (כגון חובתו להתייצב לדיונים בתיק הפלילי וחובתו לבצע את עבודות השירות). בנוסף, טענו המבקשים בערר כי הבקשה השנייה התבררה במשך שנה, הם התבקשו להעביר מסמכים ואף התקיים להם ריאיון, כלומר שהבקשה השנייה כבר החלה להתברר, ולא ניתן להורות על סילוקה על הסף מחמת אי יציאתו מהארץ של המבקש אחרי שנה של טיפול לגופה של בקשה. עוד טענו המבקשים בערר כי הם נשואים מזה שש שנים וכי יגרם להם נזק לו יאלץ המבקש לצאת את הארץ עוד טרם תתברר הבקשה השנייה לגופה וכי יש לבקשה השנייה סיכוי טוב להתקבל נוכח כנות הקשר. לכן, לשיטתם לא היה מקום לסלק על הסף את הבקשה השנייה, ובערר התבקש בית הדין הנכבד לדון בבקשה השנייה לגופה ולקבל אותה.
6. הבקשה למתן סעד זמני – בד בבד עם הגשת הערר, ביום 12.2025, הגישו המבקשים בקשה למתן צו ביניים וצו ארעי במעמד צד אחד. בבקשה זו (להלן: "הבקשה למתן צו ביניים"), התבקש בית הדין להורות על איסור נקיטת הליכי אכיפה והרחקה נגד המבקש עד מתן פסק דין בערר. ביום 15.12.2025 הוגשה תשובת המשיבה לבקשה למתן צו ביניים, ועיקרה הוא שהמשיבה מתנגדת למתן צו כפי שהתבקש. ביום 23.12.2025 ניתנה החלטתו הראשונה של בית הדין לעררים, כב' הדיין ד"ר יוסף ברדה, לאמור:

"בנסיבות העניין, ולאחר בחינת הבקשה ותגובת המשיבה בהתאם, נדחית הבקשה למתן צו ביניים, וזאת בשל סיכויי הערר הנמוכים – בשים לב להתנהלות העורר והחלטות שיפוטיות קודמות בעניינו, וכן מכיוון שלא נמצא כי ייגרם נזק בלתי הפיך באי מתן הצו"­

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916                                       (להלן: "ההחלטה הראשונה לגבי צו הביניים").

7. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לגבי ההחלטה הראשונה לגבי צו הביניים – וזאת במסגרת הרע"מ הקודמת.
8. המבקשים טענו במסגרת הרע"מ הקודמת כי בית הדין שגה כאשר לא נעתר לבקשה לאסור הליכי הרחקה עד אשר יושלם בירור הערר, שגה שעה שלא העניק את הסעד הזמני המבוקש עד הכרעה בערר, ומפורטות טענות באשר למאזן הנוחות ולסיכויי הערר.
9. נטען כי ההחלטה הראשונה לגבי צו הביניים לא מפורטת ולא ניתן לדעת על הנימוקים אשר בבסיס ההחלטה, בניגוד למצוות החוק ובניגוד למקובל.
10. עוד נטען כי יש "סתירה פנימית" בין עמדת המדינה, "בכובעה" כרשות האוכלוסין וההגירה, לפיה היה על המבקש לצאת מהארץ לאור ההליכים הקודמים, לבין עמדת המדינה "בכובעה" כמי שניהל נגד המבקש את ההליך הפלילי, אשר חייבה את המבקש להישאר בארץ לצורך ניהול ההליך וריצוי העונש – וזהו טעם לכך שיש לקבל את הערר. המבקשים אף חזרו שוב על טענתם כי כאשר הוגשה הבקשה השנייה היא לא נדחתה על הסף, אלא החל בירורה לגוף הבקשה, ובמשך שנה נוהלו שלבים בבירור (כולל ריאיון). נטען כי ככל שהמשיבה סברה שמן הראוי היה שלא לטפל בכלל בבקשה השנייה, מכוח סעיף ג.1.ד(3) לנוהל הבקשות הכללי, היה עליה לעשות זאת מיד כאשר הוגשה הבקשה השנייה, ולא להתחיל בפועל בטיפול בבקשה, ו"להיזכר פתאום" אחרי שנה, שהמבקש היה אמור לצאת מהארץ ולדחות את הבקשה על הסף – וכי זהו טעם נוסף לקבלת הערר.
11. בנוסף, נטען כי בכל מקרה הוראות נוהל הבקשות הכללי לא מחייבות להורות על יציאתו של המבקש מהארץ כתנאי "מוחלט" לבירור הבקשה השנייה, שכן בנוהל כתוב ש"ככלל" לא יטופלו בקשות של מי שבקשה קודמת שלו סורבה וקיים לגביו פסק דין המורה על יציאה מהארץ. קרי, שלא מדובר בתנאי סף "הרמטי", אלא במצב שבו יש שיקול דעת למשיבה והיא יכולה לברר את הבקשה השנייה גם אם המבקש נשאר בארץ, למרות ההליכים הקודמים, נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי.
12. טענה נוספת הייתה כי כב' הדיין לא התייחס בהחלטה הראשונה לגבי צו הביניים לסוגיית מאזן הנוחות, כפי שהיה עליו לעשות כאשר הוא דן בבקשה למתן סעד זמני. כב' הדיין כתב שלשיטתו סיכויי הערר נמוכים (ולא פירט מדוע) וכתב ש"לא ייגרם נזק בלתי הפיך" אם לא יינתן הצו. אלא שלשיטת המבקשים אין רלוונטיות לשאלה אם ייגרם נזק בלתי הפיך או שלא ייגרם נזק שכזה, והשאלה הרלוונטית הייתה צריכה להיות מאזן הנוחות, בה לא דן כב' הדיין כלל וכלל.
13. המבקשים סיימו בכך שהם נשואים מזה 6 וחצי שנים, המבקש נמצא בארץ תקופה של 6 וחצי שנים, הוא והמבקשת מהווים תא משפחתי בלעדי, היות שלמבקשת אין קרובי משפחה אחרים מלבד המבקש בשלב זה בחיים, והרחקתו מהארץ תגרום לו לנזק קשה, כמו גם לנזק למבקשת, אשר הינה אזרחית הארץ וזכאית לקיים חיי משפחה עם בחיר ליבה.
14. המשיבה התנגדה לבר"מ הקודמת וטענה כי אין מקום להעניק רשות ערעור על ההחלטה הראשונה לגבי צו הביניים, בהיותה מאוזנת ומתחייבת מהנתונים במקרה זה. המשיבה הדגישה כי המבקש היה אמור לצאת מהארץ בהתאם לפסק דין חלוט של בית המשפט העליון לאחר ההליכים הקודמים, שהפכו חלוטים. עוד נטען כי במהלך ניהול ההליכים הקודמים, שהיו הליכים מנהליים, היה ידוע שמתנהל גם ההליך הפלילי, ויש בהחלטות שהתקבלו במסגרת ההליכים הקודמים התייחסות לכך שמתנהל גם ההליך הפלילי "במקביל", ובכל זאת – ההליכים הקודמים הסתיימו בהחלטה של בית המשפט העליון הנכבד המחייבת את יציאתו של המבקש מהארץ. לכן, יש לדחות את הטענה לגבי "סתירה" בין ההליכים הקודמים בהיבט המנהלי לבין ההליך הפלילי, ו"השורה התחתונה" היא שפסק דינו של בית המשפט העליון קבע את שקבע, לאחר שנלקחו בחשבון כל הנתונים, והמשמעות שלו היא שהיה על המבקש לצאת מהארץ.
15. הועתק מנבועוד נטען כי בכל מקרה, ואף אם ניתן היה לסבור שהמבקש "חייב" להיות בארץ לריצוי עונשו, הרי שהיה עליו לצאת מהארץ מיד לאחר שסיים את ביצוע עבודות השירות, כלומר עוד בדצמבר 2024, לפני יותר משנה – והוא לא עשה כן.
16. עוד נטען כי כב' הדיין לא שגה בכך שקבע שסיכויי הערר נמוכים, שכן אמנם יש שיקול דעת לגבי השאלה אם לדחות בקשה על הסף אם לאו, כל עוד המבקש לא יוצא את הארץ, אך לא נפל כל פגם בדרך שבה הופעל שיקול הדעת במקרה זה.
17. בנוסף, המשיבה טענה כי בהחלטת כב' הדיין אמנם יש שימוש במונח "נזק בלתי הפיך" אלא שהכוונה הייתה לשקילת מאזן הנוחות, וניתן להבין בבירור מההחלטה שכב' הדיין כן נתן את דעתו לשני הרכיבים הרלוונטיים לעת בחינת בקשה למתן צו זמני, ומצא לנכון לאזן בין סיכויי הערר לבין השאלה לטובת מי נוטה מאזן הנוחות – וקבע שלא להיעתר לבקשה למתן צו זמני.
18. באשר לטענה ולפיה הבקשה השנייה למעשה כבר התבררה במשך שנה – טענה המשיבה כי לא כך יש לראות את פני הדברים. נטען כי המשיבה הפעילה את שיקול דעתה, בחרה לבקש מסמכים ואף בחרה לקיים ריאיון, בבחינת בירור "מקדים", על מנת לגבש נתונים לצורך קבלת תמונת מצב כוללת, ואין בכך כדי לשלול או למנוע מהמשיבה את האפשרות לתת החלטה אשר עולה בקנה אחד עם נוהל הבקשות הכללי, ואשר מחייבת את המבקש לצאת מהארץ טרם המשך בירור בקשתו, שעה שקיים פסק דין חלוט של בית המשפט העליון המחייב אותו לצאת מהארץ, ולאחר בחינת מכלול הנתונים.

 

 

ההחלטה בבר"מ הקודמת –

19. ביום 1.2026 ניתנה החלטתי בבר"מ הקודמת. מצאתי כי אין מקום לקבל את הבקשה במובן זה שתינתן רשות ערעור והערעור יתקבל, ולא מצאתי לתת סעד זמני למניעת הליכי אכיפה או הרחקה כפי שהתבקשתי אז, ועם זאת – סברתי כי על כב' הדיין להשלים את החלטתו, הן בכל הנוגע למועד שבו על המבקש לצאת מהארץ והן בכל הנוגע למועדים לבירור הערר.
20. נימקתי כי מקדמית, ההלכה הפסוקה היא כי בית המשפט לא ימהר להתערב בהחלטות לגבי סעדי ביניים. אמנם הוראות החוק מאפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לגבי החלטות שעוסקות בבקשות למתן צו ביניים, נוכח מהות הבקשות וההשלכות של ההחלטות שמתקבלות (וזאת להבדיל מהחלטות ביניים אחרות של בית הדין לעררים, אשר לא ניתן להגיש לגביהן בקשות רשות ערעור "תוך כדי ניהול הערר", אלא רק ערעור בסוף ההליך לגבי פסק הדין). אלא, שגם בהינתן העובדה שהמחוקק קבע שניתן להגיש בקשת רשות ערעור בנושא צווי ביניים, יש להקפיד על ההלכות לגבי צמצום היקף ההתערבות (בר"מ 4632/17 נוואנקוו נ' משרד הפנים (7.6.2017); בר"מ 6952/17 בהראט נ' רשות האוכולוסין וההגירה (12.9.2017); בר"מ 456/22 הולודניק נ' רשות האוכלוסין וההגירה (18.1.2022); בר"מ 1343/22 ניקיפרובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה (9.3.2022); בר"מ 7012/23 צ'רניאבסקי נ' רשות האוכלוסין וההגירה (21.9.2023)).
21. לגבי סיכויי הערעור – כתבתי כי לא אוכל לומר ששוכנעתי שכב' בית הדין שגה בעמדתו לגבי סיכויי הערעור, אך לא ארצה להביע עמדה מפורטת מדי בשלב זה, שכן הערר לגופו עומד ותלוי. ברור כי במהלך הדיון בערר עצמו, ובפסק הדין שיינתן בערר – יהא צורך להתייחס ביתר פירוט לטענות של שני הצדדים לגבי השאלה מדוע לא מצא לנכון המבקש לקיים אחרי פסק הדין של בית המשפט העליון הנכבד מיד לאחר שסיים את עבודות השירות, והאם יש, או שאין, נפקות לכך שהבקשה השנייה לא נדחתה על הסף מיד לאחר הגשתה אלא שהתנהלו הליכים משלימים כולל ריאיון. לגבי השאלה השנייה, עוד הערתי כי יתכן והטיפול מטעם המשיבה בוצע לאור פסק הדין בבר"מ 2433-12-24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' בן עמנואל קובו (23.6.2025), ובכל מקרה יהא צורך בהמשך ההליכים להתייחס לפסק הדין בעניין קובו (והפניתי לערר ‏(‏בי"ד לעררים תל אביב-יפו‏)‏ 1248/25 קוניאשוילי נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏28.12.2025‏)‏‏; ערר ‏(‏בי"ד לעררים תל אביב-יפו‏)‏ 2590/25 חבה נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏( 30.9.2025‏);‏‏ ערר ‏(‏בי"ד לעררים תל אביב-יפו‏)‏ 3166/25 קומארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(29.9.2025‏)‏‏).
22. באשר למאזן הנוחות – כתבתי כי בהחלטתו של כב' הדיין אין התייחסות למבחן זה בתור "מאזן הנוחות", שכן ההתייחסות היא רק לנזק שעלול להיגרם למבקשים (שאינו בלתי הפיך). כלומר, שניתן לומר שההחלטה מתייחסת רק ל"צד אחד של המשוואה" ולא ל"מאזן" בין שני הנזקים האפשריים. הבהרתי כי טענת המבקשים היא כי בחינת "מאזן" הנוחת מחייבת לבדוק את הנזק האפשרי לשני הצדדים, זה מול זה, ואז לבצע את "האיזון" בין הנזקים או את האיזון לגבי "הנוחות" (או יותר נכון "אי הנוחות") מבחינת שני הצדדים, ולא רק מבחינת צד אחד. עם זאת, ציינתי כי אני מסכימה עם עמדת המשיבה ולפיה מהדברים שנכתבו ניתן להבין שהכוונה של כב' הדיין הייתה שהוא לא שוכנע שרכיב זה נוטה לטובתו של המבקש את הסעד הזמני.
23. עם זאת, כתבי שדומה שעסקינן בהחלטה חסרה ובנסיבות יש להשלים אותה. זאת היות שפסק הדין שניתן בשעתו בבית המשפט העליון חייב את המבקש לצאת מהארץ, אלא שהמועד שנקבע במסגרת ההליכים הקודמים חלף זה מכבר, והוא כבר אינו רלבנטי בשל ההליך הפלילי וסיום עבודות השירות. יש לקבוע מועד חדש, ויש אף לקבוע את המשך סדרי הדין לגבי הערר. זאת מכיוון שאם הערר צפוי להתברר בשבוע הקרוב – יש לכך השלכה על גורל הבקשה למתן סעד זמני "עד להכרעה בערר", וההיפך. לכן, יש לבחון שנית את הנתונים, להתייחס למימד הזמן, ולאורו – לתת החלטה משלימה, כולל האפשרות להורות על הפקדות אלו ואחרות.
24. לכן, התוצאה של הבר"מ הקודמת הייתה להשיב את הדיון בבקשה למתן סעד זמני לכב' הדיין – על מנת שייתן החלטה משלימה. עוד קבעתי כי לאחר שתינתן החלטה משלימה – יוכלו המבקשים להגיש בקשה חוזרת למתן סעד זמני, כולל להציע הפקדת ערובה – וכב' בית הדין יידרש לבקשה חוזרת זו, וכאשר טענות הצדדים שמורות להם (להלן: "ההחלטה בבר"מ הקודמת").

051293710ההחלטה החדשה –

25. 054678313על רקע המפורט מעלה, ניתנה ביום 3.2.2026 החלטתו המשלימה של בית הדין לעררים (להלן: "ההחלטה החדשה"). בהחלטה זו, דחה בית הדין בשנית את הבקשה למתן צו ביניים, הורה למבקש לצאת מישראל בתוך 7 ימים, וקבע דיון בערר לגופו ליום 13.4.2026.
26. בית הדין סקר את ההחלטות שניתנו בעניינו של המבקש, "עד" בית המשפט העליון, אשר בכולם נקבע כי עליו לצאת מהארץ – וזאת סביב בירור הבקשה הראשונה שהוגשה מטעם המבקשים (וראו את הפירוט מעלה). בהקשר זה, עוד הודגש כי בהחלטה של בית המשפט העליון אף הודגש כי ההליך הפלילי שהתנהל במקביל – נוגע ללב הבקשה לקבלת מעמד, נוכח האלימות שהפגין המבקש כלפי ילדי המבקשת, ואף מודגש ציטוט מההחלטה שניתנה על ידי כב' השופט ברק-ארז (סעיף 13 להחלטת בית המשפט העליון, סעיף 4 להחלטה החדשה) שם הודגש כי דחיית הבקשה הראשונה קשורה בין היתיר לכך שלא מדובר "במקרה טיפוסי", בו ההליך הפלילי נוגע לעבירות "חיצוניות", אלא שכאן – ההליך הפלילי קשור לילדים של המבקשת, שאיתם המבקש מתעתד לחיות לו תתקבל בקשתו.
27. ממשיך וקובע בית הדין הנכבד לגבי נושא סיכויי הערר – כי לאחר שסיים המבקש לרתות את עונש המאסר שנגזר עליו בעבודות שירות, היה עליו לבצע את פסק הדין של בית המשפט העליון, שכן פסק הדין נותר על כנו, למרות ובמקביל לביצוע עבודות השירות (אותן אכן היה צריך לבצע בארץ). לפיכך, נקבע כי לאור האמור מעלה, סיכויי הערר שהוגש נמוכים, ולכאורה לא נפל פגם בכך שהמשיבה עומדת על עמדתה כי על המבקש לצאת מהארץ – הסומכת על סעיף ג.1.ד(3) לנוהל הבקשות הכללי. בית הדין עוד מוסיף כי ההתנהלות של העורר, בכך שבחר להישאר בישראל ללא היתר, הינה בבחינת דין עצמי המעידה על חוסר תום לב, ואף היא מהווה תשתית איתנה לגבי כך שסיכויי הערר נמוכים, אגב הפנייה לבר"מ 4250/23 אוחנה נ' משרד הפנים (8.6.2023) ורע"מ 21775-02-25 זערב נ' רשות האוכלוסין וההגירה (10.2.2025). .
28. באשר למאזן הנוחות – כב' הדיין מתייחס לכך כי אל מול הנזק הציבורי שייגרם מהתעלמות ואי-כיבוד החלטות שיפוטיות של שלוש ערכאות, לא יגרם נזק משמעותי למבקשים מיציאת המבקש מהארץ בשלב הזה. אמנם, כך נפסק, המבקשים מנהלים תא משפחתי בלעדי והמבקשת זכאית לחיי משפחה עם המבקש, אולם כבר נפסק כי ניתן לנהל מערכת יחסים זוגית גם מרחוק, וודאי שלמשך תקופה מוגדרת וקצובה. אף נקבע כי הזכות לחיי משפחה הינה יחסית ואינה חזות הכל, ולמרות החשיבות של השמירה על שלמות התא המשפחתי יש משקל גם לשמירה על האינטרס הציבורי המגולם בכך שלמשיבה יש זכות לבקר ולפקח על הליכי הקניית הזכויות לבן זוג מכוח נוהל נשואים. אף נקבי כי בכל מקרה, אין בדחיית הבקשה למתן צו הביניים כדי לסתום את הגולל על ניהול ההליך, בפרט כאשר המבקשים מיוצגים, ואת המשך ההליך יוכל המבקש לנהל גם לאחר יציאתו מהארץ (עמ"נ 40788-07-24 בית לחם נ' רשות האוכלוסין וההגירה (22.8.2024); רע"מ 23175-06-25 גולימאמובה נ' רשות האוכלוסין וההגירה (10.6.2025)).
29. וכך, לסיום, הבקשה למתן צו ביניים נדחתה, נקצבו למבקש 7 ימים לצאת מהארץ (כלומר, שאם ההחלטה ניתנה ביום 2.2026, היה עליו לצאת עד יום 10.2.2026, ואף אם קיבל את ההחלטה רק ביום 4.2.2026, היה עליו לצאת עד יום 11.2.2026). בית הדין אף קבע כי המועד לשמיעת הערר יהיה ביום 13.4.2026, כי המבקשת תתייצב לדיון והמבקש יוכל להשתתף בהיוועדות חזותית.

בקשת רשות הערעור הנוכחית –

30. ביום 2.2026 המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור נוספת לגבי ההחלטה החדשה, היא הבקשה הנוכחית. בצד בקשת רשות הערעור הנוכחית, הוגשה גם בקשה לצו ארעי במעמד צד אחד, ובה התבקשתי למנוע הליכי אכיפה או הרחקה נגד המבקש עד מתן החלטה בבקשה הנוכחית. בהחלטתי מיום 10.2.2026 דחיתי את הבקשה לתת צו במעמד צד אחד, ציינתי כי הבקשה הוגשה ביום שבו היה אמור המבקש כבר לצאת מהארץ, וביקשתי את תשובת המשיבה.
31. תמצית טענות המבקשים – נטען כי ההחלטה החדשה ניתנה בניגוד להוראות של בית המשפט בהחלטה בבר"מ הקודמת, שכן בית הדין לא שקל באופן מהותי את "מימד הזמן" ואת המועדים שקבע בעצמו (יציאה תוך 7 ימים ודיון בערר ב-13.4.2026) כשיקול רלוונטי להכרעה בבקשה לסעד זמני.
32. עוד נטען כי ההחלטה החדשה מבוססת על שגגה עובדתית לפיה המבקש המשיך לשהות בישראל ללא היתר תקופה ממושכת לאחר סיום עונשו, בעוד שבפועל הבקשה השנייה להסדרת מעמד הוגשה תוך כדי ריצוי עבודות השירות. נטען כי שגגה זו הובילה למסקנות שגויות בדבר תום ליבו של המבקש ו"עשיית דין עצמי". המבקשים מדגישים כי בית הדין לא בחן את סמכותה של המשיבה לסטות מנוהליה, ולא התייחס לכך שהמשיבה טיפלה בפועל בבקשה במשך למעלה משנה למרות דרישת היציאה, ובכך יצרה הסתמכות. המבקשים חוזרים על הטענות שלהם באשר לסיכויי הערר כפי שעלו בכתבי טענות קודמים – ולא אחזור על הדברים.
33. בנוסף, טוענים המבקשים כי בית הדין לא דן במאזן הנוחות באופן מהותי, התעלם מנסיבותיהם האישיות והמורכבות של המבקשים (ניתוק קשר המבקשת ממשפחתה, המבקש כעוגן תמיכה יחיד), והתבסס על אמירות כלליות לגבי היכולת לנהל קשר מרחוק, למרות שהתקופה עלולה להיות בלתי מוגדרת וארוכה.
34. לבסוף, המבקשים מבקשים להדגיש כי ההחלטה מיום 3.2.2026 נמסרה לבא כוחם רק ביום 4.2.2026, ולכן מניין 7 הימים ליציאה מסתיים ב-11.2.2026, מה גם שמועד הגשת הבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, אשר הוגשה כמתואר מעלה ביום 10.2.2026, נבע מאילוצים אישיים הקשורים בבאת כוחם של המבקשים (אשר מוזכרים במסמכים, ומפאת צנעת הפרט אין למנותם במסגרת החלטה זו).
35. תמצית טענות המשיבה – נטען כי אין להתערב בהחלטה החדשה, ובמיוחד שעה שבית הדין אכן התייחס בהחלטה החדשה ל"מימד הזמן" כפי שצוין בהחלטה בבר"מ הקודמת, בכך שקבע דיון ליום 13.4.2026 (בעוד פחות מחודשיים), והורה על יציאת המבקש מהארץ תוך 7 ימים. נטען כי קביעה זו משקפת את ההבנה שאם הדיון אינו "בשבוע הקרוב", אזי שעל המבקש לצאת מישראל, תוך מתן האפשרות לניהול הערר כפי שפורט בהחלטה החדשה.
36. המשיבה דוחה את טענות המבקשים בדבר שגגה עובדתית, ומדגישה כי ההחלטה החדשה מבוססת על כך שהמבקש הפר באופן שיטתי החלטות שיפוטיות רבות של שלוש ערכאות שונות, והמשיך לשהות בישראל שלא כדין גם לאחר סיום עבודות השירות, ובכך עשה "דין לעצמו". המשיבה מדגישה כי הגשת בקשה להסדרת מעמד או ניהול הליך משפטי אינם מקנים זכות שהייה בישראל בהיעדר רישיון או צו עיכוב ביצוע.
37. גם המשיבה חוזרת על הטענות שכבר הובאו מטעמה, ואין צורך לחזור, כגון טענתה כי סיכויי הערר נמוכים, והיא אף מציינת כי בהחלטה בבר"מ הקודמת לא התערבתי בקביעת בית הדין בעניין סיכויי הערר, וחוזרת גם על הטיעון לגבי מאזן הנוחות.
38. לגבי המועדים – נטען כי ההחלטה החדשה ניתנה ביום 3.2.2026, כלומר שהיה על המבקש לצאת את הארץ עד ליום 10.2.2026, וכי הבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד הוגשה ביום האחרון, בניסיון להאריך את שהותו שלא כדין של המבקש בישראל.

דיון והכרעה –

39. לאחר עיון בטענות הצדדים – לא שוכנעתי לתת רשות לערער על ההחלטה החדשה. ואנמק.
40. המשוכה הראשונה של המבקשים לעבור היא המשוכה הנובעת מההלכה לפיה בתי המשפט נוטים שלא להתערב בהחלטות שניתנו לגבי סעדים זמניים על ידי הערכאה קמא, קל וחומר – ערכאה מיוחדת-מקצועית כגון בית הדין לעררים. אפנה לפסיקה המובאת בסעיף 20 מעלה, ופסיקה דומה. קיימת כמובן האפשרות להגיש ערעור על החלטות ביניים לגבי סעדים זמניים, אך עצם האפשרות הקבוע בחוק אינה מלמדת על הרחבת היקף ההתערבות. במקרה זה, לא הודגמו טעמים מיוחדים להתערב בשיקול הדעת של בית הדין – אשר הופעל (למעשה פעמיים), לאחר שקילת טענות הצדדים המפורטות.
41. בהקשר זה עוד אעיר כי לא ניתן לקבל את טענת המבקשים כי בית הדין פעל בניגוד לאמור בהחלטה בבר"מ הקודמת. בהחלטה הקודמת התבקש בית הדין לבחון מתי ניתן לקבוע את הדיון בערר עצמו, מתי הוא סבור שעל המבקש לצאת את הארץ, ולאזן בין טענות הצדדים, גם (אך לא רק) לאור מה שכונה "מימד הזמן". בהחלטה החדשה יש התייחסות לאמור: המועדים נקבעו והאיזון בוצע. ניתן כמובן לבקש לתקוף את האיזון, קרי – לטעון שבית הדין הנכבד ביצע איזון לא ראוי, אך לא היה מקום לטעון כי ההחלטה החדשה "מתעלמת" מההחלטה בבר"מ הקודמת.
42. לכן, המבקשים לא עברו את המשוכה הראשונה.
43. אף אם נניח שכן, המשוכה השנייה שעל המבקשים לצלוח היא לשכנע את בית המשפט כי נפלו טעויות באופן שבו נשקלו טענות הצדדים על ידי בית הדין – באספקלריה של סעדי ביניים.
44. כידוע, מתן סעד זמני למשך תקופת ניהול הליך ערעורי מותנה בקיומה של "מקבילית כוחות" בין סיכויי הערעור או הערר לבין מאזן הנוחות (עע"מ 8646/21 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏18.1.2022‏)‏‏), כאשר מעמד בכורה יש למאזן הנוחות. בהתאם, ככל שסיכויי ההליך גבוהים יותר, כך ניתן להקל בדרישה למאזן נוחות הנוטה לטובת המבקש, ולהיפך.
45. באשר לסיכויי הערר – שוב, לא ארצה לקבוע מסמרות באשר לסיכויים המדויקים של הערר, אך יש לזכור כי הערר סב סביב השאלה – אם היה מקום להורות על דחיית הבקשה השנייה על הסף או שהיה צורך לתת בה החלטה לגופה. המבקשים טענו וטוענים כי לא היה מקום לסילוק על הסף, וכי ממילא מה שהיה הוא לא סילוק "על הסף" היות שהבקשה התבררה לגופה במשך כשנה. המשיבה – מנגד – סבורה כי כן היה מקום לסלק את הבקשה על הסף, וכי הבירור שכבר התבצע, נועד לסייע בגיבוש הנתונים והוא לא שולל את האפשרות ליישם את הוראות נוהל הבקשות הכללי. כלומר, שהערר לא דן בבקשה השנייה לגופה, אלא "רק" בשאלה אם יש לתת בה החלטה לגופה עתה, או רק אחרי יציאתו של המבקש מהארץ. כשאלו הם פני הדברים, ומבלי להמעיט מהטענות שיש למבקשים – לא אוכל לומר שסיכויי הערר "עד כדי כך טובים" שיש מקום להתערב בהחלטת בית הדין.
46. בית הדין נתן משקל מיוחד לכך שקיימות בעניינו של המבקש החלטות שיפוטיות קודמות של שלוש ערכאות, לרבות בית המשפט העליון, אשר הורו לו לצאת מישראל, ולא אוכל לומר שעל פניה בולטת טעות בכך שיוחס משקל לנתון זה. המבקשים טוענים כי אין לייחס למבקש חוסר תום לב שכן עוד לפני שהוא סיים לבצע את עבודות השירות הוגשה הבקשה השנייה. במילים אחרות, הטענה היא שאין לייחס לו עשיית דין עצמית, שכן במועד סיום עבודות השירות הוא כבר היה "תחת המטריה" של הבקשה השנייה, ובית הדין הנכבד טעה מבחינה עובדתית לגבי נושא זה וטעות עובדתית זו גרמה (או תרמה) להחלטתו השגויה בבקשה למתן צו ביניים. אלא שלא כך הם פני הדברים. שכן, אף אם מבחינה עובדתית הבקשה השנייה אכן הוגשה לפני סיום עבודות השירות, עצם הגשת הבקשה אינה מקנה את הזכות לשהות בארץ – לא בכלל, ולא למי שיש נגדו פסק דין של בית המשפט העליון. מקובלים עלי בהקשר זה טענות המשיבה בסעיף 23 לתשובה, שם פורט כי עצם הגשת הבקשה השנייה להסדרת המעמד, או אף ניהול הליכים משפטיים עוקבים, אינם מקנים כשלעצמם זכות שהייה בישראל בהיעדר רישיון או צו המאפשר את השהייה. המבקשים לא הראו שמאז שהסתיימו עבודות השירות יש בסיס חוקי לשהיית המבקש בארץ, וברור כי לא ניתן להסתפק בכך שהוגשה הבקשה השנייה. אפנה בהקשר זה גם לפסק הדין שמובא בסעיף 27 לתשובת המשיבה, עמ"נ 54592-07-23 גודט נ' משרד הפנים (20.8.2023), שם צוין כי יש לדחות את טענת המבקשים שם כי לא ניתן לנקוט הליכי אכיפה או הרחקה ממועד הגשת בקשה להסדרת מעמד ועד מתן החלטה בבקשה, ולא ניתן לקבל את העמדה כי "מרגע שמוגשת בקשה … נוצרת מעין חסינות מהרחקה מישראל".
47. ויובהר – לגופה של מחלוקת, לשני הצדדים טענות שיהא צורך לברר, ואני בטוחה שפסק הדין שיינתן בערר יתייחס לטענות השונות.
48. לעניין מאזן הנוחות – אף כאן, לא מצאתי כי הוא נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים באופן המצדיק התערבות בהחלטה החדשה של בית הדין.
49. המבקשים הציגו נסיבות אישיות כגון מצבה המורכב של המבקשת, שתלויה במבקש, לאחר ניתוקה ממשפחתה. הדברים לא פורטו, אך יתכן שמהתיאור יש ללמוד שלכאורה לפחות, המבקשת כבר לא בקשר עם אותם ילדים אשר נגדם המבקש הפעיל אלימות, נשוא ההליך הפלילי המוזכר מעלה. המבקשים גם טענות כי במצב זה, הפרדה בין בני זוג טומנת בחובה קושי רב ופגיעה בזכות של המבקשת לחיי משפחה.
50. לשיטתי, גם בהינתן האמור – אין לומר שבית הדין שגה. בהחלטה החדשה נומק כי כל הטענות הובאו בחשבון, אך הזכות של המבקשת לחיי משפחה אינה זכות מוחלטת, כי לא הוכח נזק של ממש, כי נקבע לא אחת שניתן לנהל קשר זוגי גם מרחוק, וודאי לתקופה מוגדרת, כי הדיון בערר קבוע בעוד כחודשיים, וכי ממול קיים נזק משמעותי למשיבה ככל שלא יבוצעו החלטותיה לגבי החובה לצאת מהארץ ויפגע האינטרס הציבורי בשמירה על שלטון החוק ואכיפת החלטות שיפוטיות. טענות המבקשים בדבר הסתמכות על התנהלות המשיבה שטיפלה בבקשה למרות דרישת היציאה, וכן הטענות בדבר אילוצים אישיים של באת כוחם, נשמעו, אך אין בהן כדי להטות את הכף באופן חד משמעי למתן צו ביניים, וראו כי המבקשים אף לא הציעו להפקיד ערובות אלו או אחרות (כפי שמוזכר בסעיף 23 להחלטה בבר"מ הקודמת).
51. בהקשר זה אבקש להפנות לפסיקה הבאה: עע"מ 906/24 סולובייב נ' רשות האוכלוסין וההגירה (6.5.2025), לאמור:

"[…] בעולם דהיום, המצבים שבהם בני זוג מתגוררים במדינות שונות אינם כה נדירים, ומתרחשים גם כאשר קיים קשר זוגי ומשפחתי כן ביניהם. כך למשל, כאשר משפחה בוחרת להגר בעקבות מלחמה בארץ מגוריה, אולם אחד מבני הזוג נדרש להישאר מאחור בשל גיוס חובה או מחויבות אחרת – אין זה מתקבל על הדעת לקבוע שהמרחק בין בני הזוג במצב דברים זה, אף אם הוא נמשך לאורך זמן, מעיד על כך שהם אינם מקיימים חיי זוגיות כנים. בהקשר שונה לחלוטין, כיום אף אין זה חריג כאשר בן זוג אחד עובר להתגורר במדינה אחרת לשם מימוש של הזדמנות מקצועית או לצורך רכישת השכלה, בעוד השני נותר בארץ מולדתו. אכן, במקרים אלה מוכרים מצבים של מפגשים מעת לעת, זה אצל זו, אולם כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תדירותם של ביקורים כאלה יכולה להיות מושפעת מנסיבות כלכליות, בריאותיות או אף נסיבות גאו-פוליטיות. רשויות ההגירה של מדינת ישראל, שבה עובדים מהגרי עבודה רבים אשר אינם רואים את בני זוגם ובני משפחה קרובים אחרים, לא אחת במשך שנים רבות, מכירות בעצמן מצב דברים זה. הנה כי כן, מגמת הגלובליזציה של שוק העבודה מייצרת מודלים שונים של חיי נישואין וזוגיות מבלי שיתעורר ספק לגבי כנותם. מטבע הדברים אלה דוגמאות בלבד, ואין בהן כדי למצות את המגוון הרחב של נסיבות החיים שבהן בני זוג עשויים להתגורר בנפרד".

עע"מ 8646/21 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏18.1.2022‏)‏‏ –

"בענייננו, מאזן הנוחות מטה את הכף באופן מובהק לעבר דחיית הבקשה, שכן המבקשים כלל לא פרטו בבקשה מהו הנזק שצפוי להיגרם להם אם בקשתם תידחה. צער הפרידה מבני המשפחה בישראל אותו ציינו המבקשים, אינו יכול, כשלעצמו, להצדיק היענות לבקשה, בעיקר מאחר שככל שיתקבל ערעורם, הרי שמדובר בפרידה זמנית בלבד".

עע"מ 2199/22  אליאקסנדר נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 10 (11.4.2022) –

"כפי שנקבע לא אחת, "ההשקפה המקובלת בקרב שופטיו של בית משפט זה היא כי ניתן להמשיך ולנהל את ההליכים המשפטיים כאשר מי שמבקש להסדיר את מעמדו בישראל שוהה בארץ מוצאו" (עע"ם 3432/13 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (13.5.2013); עע"ם 3431/13 קבאסאג נ' משרד הפנים (14.5.2013); עע"ם 8345/12 פלונית נ' בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (20.11.2012)). נראה אפוא, כי הנזק הדיוני הנטען, איננו 'קשה ביותר'; רחוק מכך. ממילא, לא קמה עילה להתערבותנו. מעבר לכך, למבקשים לא יגרם נזק בלתי הפיך אם לא ינתן להם הסעד הזמני המבוקש, שכן אם דרכם בערעור תצלח, יוכלו לשוב בעתיד לישראל (ראו: עע"ם 3342/20 נוביצקי נ' משרד הפנים (21.7.2020); עע"ם 3299/16 דינר נ' משרד הפנים (29.5.2016))."

ראו בנוסף את בר"מ 58/17 מירנדה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 11 (4.1.2017), אף שם נפסק כי הרחקה מישראל לא תגרום לנזק בלתי הפיך, מעבר למגבלות הכרוכות בעצם ההרחקה, וראו בנוסף את עע"מ 8496/10 גבטינו נ' משרד הפנים, פסקה 6 (20.1.2011), לאמור:

"באשר למאזן הנוחות אציין, כי אין לעצם החזרת אדם למדינתו משום גרימת נזק בלתי הפיך המצדיק את הישארותו בארץ, שכן אם יזכה בערעורו יוכל לשוב לארץ (עע"מ 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה (8.3.2010); (עע"מ 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (29.7.2004)). … יתרה מכך, אף אם תידרש המבקשת בעתיד להגיע לארץ לצורך השלמת ההליך, הרי שתוכל להיכנס בדרכים המקובלות ואין בכך כדי להצדיק צו שימנע את הרחקתה."

52. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.
53. נוכח מסקנתי מעלה – אין צורך להידרש לשאלה אם הבקשה הנוכחית הוגשה ביום שבו היה על המבקש לצאת את הארץ או יום לפני כן.
54. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪.

ככל שהסכום הופקד – יש להעבירו לידי המשיבה מתוך הסכום שהופקד.

ככל שלא הופקד – יש לשלמו בתוך 30 יום.

 

 

ניתנה היום, ג' אדר תשפ"ו, 20 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.

 

 

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה