משרד עורכי דין

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עמ"נ 7933-02-26 פורשמידט ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה

 

בפני	כבוד השופטת תמר נאות פרי, ס. הנשיא
מערערים		1. דוד פורשמידט 1. לטישיה מאסקארינאס
נגד
משיבים		רשות האוכלוסין וההגירה – חיפה

 

 

החלטה

 

בקשה למתן צו ביניים במסגרת ערעור מינהלי שהוגש לגבי פסק דין והחלטה של בית הדין לעררים.

הצדדים וההליך –

1. בתיק זה מתברר ערעור מנהלי מטעם מר דוד פורשמידט (אזרח ישראלי, יליד 1954, להלן: "המערער") וגב' לטישה מאסקרינאס (נתינת הודו, ילידת 1961, להלן: "המערערת", וביחד "המערערים") נגד רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "המשיבה").
2. המערערים מבקשים לבטל פסק דין והחלטה שדחו בקשות לטיפול בהסדרת מעמדה של המערערת בישראל עד לאחר יציאתה מהארץ.
3. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשת המערערים למתן צו ביניים שימנע את הרחקתה של המערערת מישראל עד להכרעה בערעור.

רקע –

4. המערערת נכנסה לישראל לראשונה ביום 14.12.2010. כניסתה הייתה עם אשרת עבודה מסוג ב/1 בענף הסיעוד, ואשרת השהייה שלה הוארכה מעת לעת, עד ליום 20.11.2018. במהלך תקופה זו, היא יצאה מישראל וחזרה אליה פעמיים. ביום 5.1.2018 נפטרה מעסיקתה האחרונה של המערערת. לאחר מועד זה, ולאחר שתוקף אשרתה פג, המשיכה המערערת לשהות בישראל שלא כדין.
5. ביום 31.12.2018 הגישה המערערת בקשה להסדרת מעמד בטענה לקיום קשר זוגי עם בנה של מעסיקתה האחרונה. באותה עת, הבן היה נשוי לאישה אחרת. באותו יום, נמסרה למערערת רשימת מסמכים נדרשים לצורך בחינת הבקשה, אותם הייתה צריכה למסור תוך 45 ימים. המסמכים המבוקשים לא הומצאו על ידי המערערת, ועל כן הבקשה נסגרה ביום 8.4.2019.
6. ביום 16.12.2019 הגישה המערערת בקשה למקלט מדיני ביחידת הטיפול במבקשי מקלט. ביום 27.2.2020 נערך למערערת ריאיון במסגרת בקשתה, ובו נשאלה מדוע הגישה את בקשתה בשיהוי ניכר של תשע שנים מיום כניסתה לישראל, ומתי תוכל לשוב למדינתה. ביום 5.3.2020, לאחר בחינת טענותיה, ניתנה החלטה מטעם המשיבה הדוחה את בקשת המקלט על הסף בשל שיהוי בהגשתה, ובשים לב לכך שלא הוכיחה כי צפויה לה סכנה במדינת מוצאה.
7. ביום 1.4.2020 הוגש ערר (מס' 2078-20) על החלטת המשיבה לדחות את בקשת המקלט המדיני. ביום 21.6.2021 ניתן פסק דין בערר, המורה על דחייתו. נפסק כי על המערערת לצאת מישראל לאלתר, ולא יאוחר מ-7 ימים, וכי כל בקשה נוספת לקבלת מעמד בישראל שתוגש מטעמה, לא תיבחן אלא לאחר יציאתה מן הארץ, אגב חיובה בהוצאות בסך 4,000 ₪ (להלן: "פסק הדין הראשון"). למרות פסק הדין הראשון שהפך חלוט, המערערת המשיכה לשהות בישראל, ואף לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה.
8. יותר משנתיים לאחר מכן, המערער נישא למערערת, וזאת ביום 23.8.2023 בנישואי יוטה. המערערים טוענים כי הם מקיימים קשר זוגי יציב ומשמעותי מזה כשש שנים, מנהלים משק בית משותף וחיים תחת קורת גג אחת. עוד נטען כי המערער סובל מנכות נפשית ופיזית קשה, והוא אף מפנה לחוות דעת רפואית שניתנה בראשית 2025 על ידי מומחה בתחום הנפשי, הקובעת כי המערער סובל מ"בעיות נפשיות קשות", לרבות הפרעות שינה, הפרעות בתפיסה, מחשבות שווא של יחס והשפעה ודיכאון משני. מצב זה, לטענתם, מחייב נוכחות והשגחה, אותן מספקת המערערת, המהווה עבורו משענת יחידה.
9. ביום 1.10.2023 פנו המערערים אל המשיבה בבקשה להסדרת מעמדה של המערערת מכוח נישואיהם. ביום 18.12.2023 ניתנה החלטת המשיבה הדוחה את הבקשה, תוך הפניה לפסק הדין הראשון בעניינה של המערערת המורה על יציאתה מן הארץ.
10. ביום 29.12.2023 הוגש ערר פנימי מטעם המערערים על החלטת המשיבה. ביום 30.1.2024 ניתנה החלטת מנהלת לשכת המשיבה בחיפה בערר הפנימי, אשר דחתה אותו.
11. על החלטה זו הוגש ערר (מס' 1495-24) בפני בית הדין לעררים, בד בבד עם הגשת בקשה למתן צו ביניים. בשלב הראשון ניתן צו ביניים בתנאים. במסגרת הליך הערר האמור, הגישה המשיבה בקשה לסילוק הערר על הסף וביטול צו הביניים.
12. ביום 31.3.2024 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים, אשר קיבל את בקשת המשיבה לסילוק הערר על הסף. בית הדין קבע כי המערערת נדרשה לצאת מישראל בתוך 7 ימים על פי פסק דין הראשון, אך לא עשתה כן ולא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה, ועל כן יש לקבל את עמדת המשיבה כי על המערערת לצאת מישראל ורק לאחר מכן תיבחן הבקשה להסדרת המעמד (להלן: "פסק הדין השני").
13. על פסק הדין השני של בית הדין הנכבד לעררים הוגש ערעור מינהלי קודם (במסגרת תיק עמ"נ 35211-05-24, להלן "העמ"נ הקודם"). ביום 9.6.2024 התקיים דיון בעמ"נ הקודם, במהלכו הצהירו המערערים כי החליטו לשים קץ לקשר הנישואין. הם אף ביקשו לחזור בהם מהערעור ולתת למערערת ארכה לצורך הסדרת התרת הנישואין. בנסיבות אלו, ניתן פסק דינו של בית המשפט, לפיו הערעור נדחה, הרחקת המערערת מהארץ תעוכב עד ליום 10.7.2024, ובתוך פרק זמן זה, יהיה על המערערים לקדם את הליך התרת הנישואין ולהגיש בקשה מתאימה לגורם המנהלי (להלן: "פסק הדין בעמ"נ הקודם").
14. אלא, שעל אף האמור בפסק הדין בעמ"נ הקודם, המערערים לא פעלו להתרת הנישואין, וחלף זאת, ביום 2.7.2024, פנו המערערים אל המשיבה בבקשה נוספת להסדרת מעמדה של המערערת (להלן: "הבקשה להסדרת מעמד"), מכוח נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי, מספר 5.2.0008 (להלן: "הנוהל").
15. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 16.9.2024 ניתנה החלטת ראש צוות אשרות לפיה המערערת נדרשת לקיים את פסקי הדין הראשון, השני ופסק הדין בעמ"נ הקודם, עליה לצאת מישראל, ורק לאחר צאתה מהארץ תיבחן הבקשה להסדרת מעמד.
16. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 1.10.2024 הוגש ערר פנימי על החלטת המשיבה. ביום 4.5.2025 ניתנה החלטת המשיבה בערר הפנימי, לפיה נוכח התעלמותה של המערערת מהחלטות מינהליות ושיפוטיות בעניינה המורות על יציאתה מן הארץ, לא נמצא מקום לחרוג מנהלי הרשות ולבחון את בקשתה להסדרת מעמד, וכי עליה לצאת מישראל ללא שיהוי.
17. על החלטת הדחייה בערר הפנימי הנ"ל הוגש ערר שלישי לבית הדין לעררים (מס' 2470-25) ולצידו בקשה למתן צו ביניים. ביום 17.6.2025 הוגשה מטעם המשיבה בקשה לסילוק הערר על הסף.
18. ביום 21.1.2026 ניתן פסק דין על ידי בית הדין לעררים (להלן: "פסק הדין השלישי"), המוחק את הערר על הסף. בית הדין קיבל את טענת המשיבה כי המערערים לא הגישו תגובה לבקש לסילוק על הסף במועד, ומעבר לכך, התנהלותם נגועה בחוסר ניקיון כפיים בשל אי יציאת המערערת מהארץ.
19. ביום 22.1.2026 הגישו המערערים לבית הדין "בקשה בהולה לביטול פסק דין", בה הבהירו כי הם כן הגישו תשובה כנדרש, והמשיבה טעתה כאשר טענה שהם לא הגישו תשובה. כמו כן, הפנו המערערים לפסק הדין שניתן בבר"מ 2433-12-24 רשות האוכלוסין וההגירה נ' קובו (23.6.2025) (להלן: "עניין קובו"), טענו כי לאור פסק דין זה – היה מקום לדחות את הבקשה לסילוק הערר על הסף, והעלו טענות נוספות לגבי פסק הדין השלישי.
20. ביום 22.1.2026 דחה בית הדין לעררים את הבקשה לביטול פסק הדין השלישי, תוך שהוא קובע כי המערערת הפרה פעם אחר פעם פסקי דין וכי עליה לצאת מישראל בטרם תידון בקשתה (להלן: "ההחלטה").
21. פסק הדין השלישי (מיום 21.1.2026) וההחלטה הדוחה את הבקשה לבטל את פסק הדין השלישי (מיום 22.1.2026) – הם העומדים לבחינה במסגרת הערעור המנהלי הנוכחי בפני.

הבקשה למתן צו ביניים –

22. כמצוין מעלה, במצורף לערעור הנוכחי, הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים למניעת נקיטת אמצעי אכיפה והרחקה נגד המערערת עד תום בירור הערעור.
23. ביום 3.2.2026 ניתן צו ארעי למניעת הליכי אכיפה או הרחקה כלפי המערערת, עד מתן החלטה אחרת (להלן: "הצו הארעי"), וביום 24.2.2026 התקיים בפניי דיון בבקשה למתן צו ביניים.
24. 051293710הועתק מנבובתום הדיון הארכתי את תוקפו של הצו הארעי שניתן ביום 3.2.2026 עד שתתקבל החלטה בבקשה למתן צו ביניים.

054678313תמצית טענות המערערים בבקשה ובדיון –

25. המערערים טוענים כי פסק הדין השלישי וההחלטה שגויים עובדתית ומשפטית, וסיכויי הערעור גבוהים. לטענתם, פסק הדין השלישי נשען על קביעה שגויה לפיה המערערים לא הגישו תגובה לבקשה לסילוק על הסף "במשך למעלה מחצי שנה", בעוד שתגובתם הוגשה במועד. נטען כי סילוק הערר על הסף, על יסוד טענה דיונית שגויה, מבלי לדון בטענות המהותיות לגופן, מהווה פגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות ועיוות דין חמור.
26. עוד נטען כי בית הדין לעררים שגה בקביעתו כי אי-יציאתה של המערערת מישראל מהווה חסם מוחלט לבחינת הבקשה להסדרת מעמד. המערערים מדגישים כי מדיניות משרד הפנים הדורשת את יציאת בן הזוג הזר מהארץ כתנאי לבחינת בקשה להסדרת מעמד, היא מדיניות גורפת ובלתי מידתית, הנוגדת את פסיקת בית המשפט העליון, לרבות בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999) (להלן: "עניין סטמקה"), עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד סא(1) 211 (2006) (להלן: "עניין אורן"), ועניין קובו. נטען כי הלכות אלו קובעות כי אין לגרש בן זוג זר השוהה בישראל שלא כדין בטרם נבחנה כנות הקשר הזוגי, אלא אם מתעורר חשש ממשי לפיקטיביות. לטענתם, התנהלותם נבעה מנסיבות חיים משתנות ומהיווצרות תא משפחתי אמיתי חדש עם אזרח ישראלי חולה, וכי היה על הרשות לפעול לבדיקת כנות קשר תחילה.
27. המערערים טוענים עוד כי החלטת המשיבים לגרש את המערערת מהארץ פוגעת פגיעה קשה בזכות היסוד שלהם לנהל חיי משפחה ולקיים את ביתם בישראל, זכות המקבלת משנה תוקף במקרה של אזרחים ותיקים. בית הדין התעלם לחלוטין מנסיבותיהם האישיות החריגות של המערערים: גילם המתקדם (המערער בן 72, המערערת בת 65) ומצבו הרפואי הקשה של המערער (הסובל מנכות נפשית ופיזית קשה). נטען כי החלטה המורה על פירוק התא המשפחתי בנסיבות אלו, ובמיוחד בעיצומה של מלחמה, לוקה בחוסר סבירות קיצוני ואינה עומדת במבחן המידתיות.
28. המערערים גורסים כי בית הדין לעררים שגה בכך שלא הפעיל שיקול דעת בסבירות ובמידתיות, אלא פעל "באופן אוטומטי", תוך היצמדות לנהלים "יבשים" של "סילוק על הסף", ומבלי שנבחנה המהות – קרי, האם מדובר בזוגיות אמת.
29. לגבי מאזן הנוחות – הוסיפו וטענו המערערים כי היה על המשיבה ועל בית הדין לעררים לבחון את האמצעי הפוגעני פחות, ובנסיבות – התועלת הציבורית (אם קיימת) פחותה באופן משמעותי מהנזק הממשי והמיידי שיגרם למערערים לו תגורש המערערת עוד טרם בירור הערעור לגופו, ואם לא ינתן צו ביניים – הלכה למעשה הדבר לא יאפשר לקבל את הערעור, והערעור עצמו ירוקן מתוכן.
30. במסגרתו הדיון, ב"כ המערערים אף ציין כי הופקדו בעבר מטעם המערערים 5,000 ₪ בבית הדין לעררים במסגרת בקשה קודמת למתן צו ביניים, והוא הביע את נכונות המערערים לבצע הפקדה בסך 10,000 ₪, אשר תכלול את הסכום של 2,000 ₪ שעל המערערים להפקיד במסגרת הערעור המינהלי להבטחת הוצאות המשיבה (להלן: "הפיקדון"), ועוד 8,000 ₪ כערבות להבטחת יציאתה של המערערת מהארץ למקרה והערעור ידחה.

תמצית טענות המשיבה בתשובתה בכתב ובמהלך הדיון –

31. המשיבה פתחה בטענה מקדמית לפיה לא היה מקום בכלל לדון בבקשה למתן צו ביניים (וקל וחומר שאין מקום לברר את הערעור), שכן ב"כ המערערים לא המציא את הערעור למשיבה כדין, הפיקדון לא הופקד במועד פתיחת ההליך ואף לא הוגשה בקשה מסודרת לפטור מההפקדה או לדחות את מועד ההפקדה.
32. לגבי סיכויי הערעור – המשיבה טענה כי הסיכויים נמוכים, אם בכלל – נוכח "ההיסטוריה הארוכה" של אי-הציות מצד המערערת לפסקי הדין החלוטים בעיניינה, כפי שתואר בהרחבה מעלה. המשיבה ביקשה להדגיש כי למרות שלושה פסקי דין שניתנו לגבי המערערת, היא המשיכה לשהות בישראל שלא כדין במשך שנים, ואף לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה.
33. כמו כן, המשיבה ביקשה להפנות לכך כי במסגרת העמ"נ הקודם, המערערים הטעו את בית המשפט המחוזי, שעה שטענו שהם רוצים לסיים את הקשר ולפעול להתרת קשר הנישואין, וביקשו אורכה לשם כך – ובפועל, במקום לפעול להתרת הקשר, הוגשה הבקשה הנוכחית להסדרת המעמד, כמה ימים לפני שהגיע המועד שבו היה על המערערת לצאת מהארץ. נטען כי התנהלות זו מצטרפת לתמונה הכללית, והיא – שהמערערת עושה דין לעצמה ומתעלמת באופן שיטתי מהחלטות שיפוטיות, אגב ניצול לרעה של הליכים משפטיים. עמדת המשיבה היא כי בית המשפט לא ייתן סעד למי שנוקט בהתנהלות כגון זו.
34. עוד נטען כי נוהל טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה, מספר 1.6.0001, קובע במפורש כי כאשר קיים פסק דין המורה על יציאה מישראל, בקשה חדשה לא תיבחן ולא תטופל אלא לאחר היציאה מהארץ, והוראה זו חלה על המערערת. כך, שלא נפל כל פגם בכך שהערר סולק על הסף, ובמיוחד בנסיבות המצטברות במקרה זה, וזאת אף בהינתן פסקי הדין בעניין סטמקה ועניין אורן. המשיבה אף דוחה את טענות המערערים לגבי עניין קובו, ומבהירה כי פסיקות מאוחרות יותר הבהירו כי פסק הדין בעניין קובו לא יצר הלכה מחייבת לבחינת כנות הקשר לפני יציאה מהארץ, כאשר קיים פסק דין חלוט המורה על יציאה מהארץ. במהלך הדיון, המשיבה אף עדכנה כי לאחר פסק הדין בעניין קובו, נוהל 5.2.0008 עודכן ותוקן – וגם הגרסה המתוקנת קובעת כי בקשות כגון אלו שבהן עסקינן, כאשר יש פסק דין קודם המחייב את המבקש לצאת מהארץ, לא תטופלנה אלא לאחר שהמבקש יצא מהארץ, למעט חריגים מיוחדים.
35. לגבי מאזן הנוחות – נטען כי יש משקל מכריע לאינטרס הציבורי בקיומם של פסק דין, וכי מנגד – ועם כל הכבוד – הזכות לזוגיות או לחיי משפחה אינה מוחלטת, ונסוגה למול החובה לכבד פסקי דין ולאכוף אותם. המשיבה טענה כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתה, היות שלמערערת או למערער לא ייגרם כל נזק משמעותי מיציאתה מהארץ של המערערת בשלב זה – ובקשתה תיבחן על ידי המשיבה לאחר שתצא מישראל, ובמיוחד שעה שהיא מיוצגת על ידי בא כוחה. עוד נטען כי טענות המערערים לנזק בלתי הפיך או סכנת חיים למערער, לו ייפרד מהמערערת, הינן טענות בעלמא, ללא פירוט מספק, ונשענות על מסמך רפואי כללי שהוגש לראשונה בשלב זה ולא עמד בפני המשיבה, כך שהמערערים לא עמדו בנטל ההוכחה לגבי נזק בלתי הפיך או נזק המטה את מאזן הנוחות לטובתם.
36. לגבי הסכום שנטען שהופקד מטעם המערערים בהליכים קודמים – נטען כי אכן הופקדו 5,000 ₪ בשלב מסוים – אך הם חולטו.

דיון והכרעה –

37. מצאתי לקבל את הבקשה למתן צו ביניים במקרה זה, נוכח כמה שיקולים עיקריים.
38. ראשית, אנו מצויים במצב מלחמה, שהחלה לאחר שהתקיים הדיון במעמד הצדדים. לא ברור לי כיצד יכולה המערערת לצאת כעת מהארץ, לא ברור מתי ואיך תוכל לחזור, ולא ברור אם יש למצב המלחמה השלכות לגבי המערער. סבורני כי הנסיבות המיוחדות של מצב המלחמה משפיעות ישירות על מאזן הנוחות בכגון דא, וזהו שיקול מרכזי להיעתר לבקשה למתן צו ביניים בתיק זה, נכון לעכשיו, בנסיבות המיוחדות שנוצרו – וללא שיש בכך כדי להוות תקדים למקרים אחרים.
39. שנית, סיכויי הערעור במקרה זה מורכבים מאשר במקרים אחרים. זאת היות שבמהלך הדיון עדכנה ב"כ המשיבה כי הנוהל בו עסקינן, 5.2.0008, תוקן ביום 5.2.2026 (להלן: "התיקון לנוהל"). קרי, שהתיקון לנוהל בוצע אחרי מתן פסק הדין השלישי וההחלטה נשואי הערעור, ואף אחרי הגשת הערעור. הנוהל המתוקן לא הוגש לעיוני, אך ברי כי במסגרת הדיון בערעור יהא צורך לשקול את המשמעות של התיקון ויהא מקום לאפשר לצדדים טיעון משלים נרחב לגבי התיקון והשלכותיו, ככל שקיימות (וכאשר אני יוצאת מנקודת הנחה שהיות שהתיקון בוצע אחרי פסק הדין בעניין קובו, יש גם חשיבות לזיקה שבין פסק הדין בעניין קובו לבין התיקון). דיון נרחב זה, בסיטואציה המיוחדת כפי שקיימת בתיק, שעה שפסק הדין השלישי וההחלטה התקבלו לפני התיקון לנוהל ועתה אנו מצויים אחרי התיקון – מביאה אותי למסקנה שמן הראוי שהדיון המקיף לא יהיה חלק מהדיון בבקשה למתן צו ביניים. האמור מחייב את המסקנה כי מבחן "סיכויי הערעור" מורכב מאשר בתיקים קודמים ודומים, ויש לבחון את הסוגיות במסגרת הדיון בערעור עצמו ולא לקבוע מסמרות, ולו לכאורה, בשלב זה של הדיון בבקשה למתן צו ביניים, כאשר יש שיקולים לכאן ולכאן.
40. שלישית, הצדדים הפנו לפסקי דין שניתנו לאחרונה, אחרי פסק הדין בעניין קובו ולפני התיקון לנוהל – אשר ערעורים לגביהם תלויים ועומדים בבית המשפט העליון הנכבד. מעיון בהחלטות הביניים שניתנו על ידי בית המשפט העליון ניתן להבין שגם שם אוזכר התיקון לנוהל, ואני סבורה כי לתוצאת ההליכים שם עשויה להיות השלכה על הדיון כאן; ולכל הפחות, יהא להציג את ההחלטות שהתקבלו שם ולאפשר טיעון משלים (והכוונה לעמ"נ 14493-10-25 חבה נ' שר הפנים (19.10.2025) ובעקבותיו בר"מ 61508-10-25 חבה נ' שר הפנים (טרם הוכרע), ועמ"נ 14614-10-25 פנחס נ' שר הפנים (20.10.2025) ולאחריו בר"מ 6936-11-25 פנחס נ' שר הפנים (טרם הוכרע)).
41. רביעית, בסעיף 16 להודעת הערר שהגישו המערערים לבית הדין לעררים (עמ' 23 להודעת הערעור) הם מפנים למקרה, שלדעתם נסיבותיו דומות, ושם ניתן צו ביניים בכפוף להפקדת ערבות בסך 50,000 ₪. המערערים טוענים כי יש להקיש מאותו המקרה ו"להשוות את עניינם" להחלטה שם. משמע, שהמערערים מוכנים להפקיד ערבויות בסכום משמעותי להבטחת יציאתה של המערערת מהארץ לו ידחה הערעור. במהלך הדיון שהתקיים בפני התייחסתי לנושא זה. המשיבה טענה כי לא תוכל להסכים למתן צו ביניים בכל תנאי שהוא, והמערערים מנגד הציעו ערבות של 8,000 ₪ (אשר תצטרף לפיקדון). סבורני כי הערבות חייבת להיות בסכום משמעותי הרבה יותר – אך אם נחזור לשאלה אם יש מקום לתת צו ביניים, הנכונות לבצע הפקדה בסכום משמעותי מהווה אף היא שיקול.

סיכום –

42. לאור האמור במצטבר, הבקשה למתן צו ביניים מתקבלת, ואני מורה כדלקמן:
43. המערערים יפקידו בקופת בית המשפט את הפיקדון להבטחת הוצאות המשיבה שהיה עליהם להפקיד בעת פתיחת ההליך, בסך 2,000 ₪, עד יום ראשון, 15.3.2026 בשעה 10:00. ככל שהסכום לא יופקד, אורה על מחיקת הערעור ללא התראה או הודעה מקדימה. המדובר בסכום שהיה צורך להפקיד עוד במועד הגשת ההליך ויש לראות בחומרה את העובדה שהסכום לא הופקד בעת פתיחת ההליך, לא התבקשה כל בקשה לגביו, והוא גם לא הופקד אחרי הדיון שהתקיים.
44. המערערים יפקידו בקופת בית המשפט 28,000 ₪ כערבות להבטחת יציאתה של המערערת מהארץ למקרה והערעור ידחה, וזאת עד יום חמישי, 19.3.2026 בשעה 10:00 (להלן: "הערבות").
45. המשך תוקפו של הצו הארעי וכניסתו לתוקף של צו הביניים מותנים בהפקדת הערבות. ככל שלא תופקד הערבות במלואה במועד – יבוטל הצו הארעי ולא ינתן צו ביניים, ללא התראה או הודעה מקדימה. ככל שהערבות תופקד – יישאר בתוקפו הצו הארעי שניתן לגבי אי נקיטת הליכי אכיפה או הרחקה נגד המערערת – ויהפוך לצו ביניים עד מתן פסק דין בערעור או עד מתן החלטה אחרת.
46. המשיבה תגיש תשובה לערעור עד יום 10.5.2026.
47. אני קובעת דיון בערעור ליום 27.5.2026 בשעה 13:00.

 

ניתנה היום, כ"א אדר תשפ"ו, 10 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.

 

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה