חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952

חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998: סע'  1, 9

חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958

פסק דין

שני הליכים אשר אוחדו לצורך הדיון וההכרעה בהם – הראשון, עמ"נ 27628-01-26 (להלן: "הערעור") והשני בזמן – עת"מ 32433-02-26 (להלן: "העתירה").

כללי –

1. הערעור נסוב על פסק דינו של בית הדין לעררים בחיפה בתיק ערר 3389-25 (להלן: "הערר" ו-"פסק הדין"), אשר דחה על הסף ערר שהוגש בגין אי-מענה לבקשות להסדרת מעמד לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952;

העתירה הוגשה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע"), ועניינה בקשה לקבלת מידע ומסמכים מרשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "המשיבה").

2. המערערים-העותרים הם גב' אולגה סלאבינה, אזרחית רוסיה ילידת 1973 (להלן: "המערערת") ומר יעקב זילברמן, אזרח ישראלי יליד 1954 (להלן: "המערער" ויחד: "המערערים"). הערעור מופנה כלפי המשיבה, והעתירה מופנית כלפי המשיבה, ראש צוות בלשכה האזורית של המשיבה בחדרה (להלן: "ראש הצוות") ומנהלת תחום חופש המידע במטה המשיבה (להלן: "הממונה על חופש המידע").
3. שני ההליכים נסבים על בקשות המערערים להסדיר את מעמדה של המערערת בישראל כבת זוגו של המערער, אזרח ישראלי. אין מנוס אלא לתאר את מהלך האירועים לאורך השנים.

השתלשלות האירועים הרלבנטיים לגבי הערעור –

4. המערערים הכירו בשנת 2013 והחל משנת 2020 קיימו קשר זוגי מתמשך במשך שנים.
5. המערערת נכנסה לישראל לראשונה ביום 3.5.2014 ברישיון ביקור מסוג ב/2 (להלן: "אשרת תייר"), ויצאה מן הארץ ביום 13.5.2014. בין השנים 2014-2018 נכנסה המערערת לישראל שבע פעמים נוספות, בכל פעם באמצעות אשרת תייר.
6. ביום 27.2.2020 נכנסה המערערת פעם נוספת לישראל באמצעות אשרת תייר, אשר הונפקה לה בנתב"ג לתקופה של 90 ימים. זמן קצר לאחר מכן, ביום 18.3.2020 הוכרז בישראל מצב חירום בעקבות התפרצות נגיף הקורונה, אשר השפיע על פעילות רשויות המדינה ועל אפשרויות היציאה והכניסה לישראל, והמערערת נשארה לשהות בישראל.
7. ביום 30.7.2020 פנו המערערים לראשונה למשיבה והגישו בקשה להסדרת מעמדה של המערערת מכוח נוהל 5.2.0009 – נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין (להלן: "נוהל ידועים בציבור") בלשכת המשיבה בחדרה (להלן: "הבקשה משנת 2020"). במסגרת הטיפול בבקשה נדרשו המערערים להמציא מסמכים שונים. ביום 21.9.2020 הבקשה נדחתה מן הטעם שלא הומצאו כלל המסמכים שנדרשו על ידי המשיבה. ביום 19.10.2020 הוגש ערר פנימי, אשר נדחה.
8. המערערים פנו שוב למשיבה, וביום 9.2.2021 הותר להם להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמד לפי נוהל ידועים בציבור, ולפנים משורת הדין הותרה הגשת הבקשה החדשה אף ללא יציאת המערערת מישראל. ביום 20.7.2021 הוגשה בקשה נוספת להסדרת מעמד המערערת מכוח נוהל ידועים בציבור (על גבי טופס בקשה לרישיון ישיבה, אש/3, להלן: "הבקשה משנת 2021"). ביום 24.11.2021 נערך למערערים ריאיון לבחינת כנות הקשר הזוגי (להלן: "הריאיון הראשון"). ביום 28.11.2021, נדחתה הבקשה ונדרשה יציאתה של המערערת מישראל, עקב התרשמות שלילית מכנות הקשר ואי-הצגת הוכחות משכנעות לניהול משק בית משותף.
9. המערערים הגישו שוב ערר פנימי, והמשיבה בחנה בשנית את עניינם. ביום 10.3.2022 הוחלט לאשר למערערת רישיון שהייה ועבודה מסוג ב/1 (להלן: "רישיון השהייה") לתקופה של שישה חודשים, בכפוף להצגת ראיות נוספות להוכחת כנות הקשר בינה לבין המערער. לפי המסמכים, המערערים הגישו עוד בקשה למתן אשרת כניסה לגבי המערערת ביום 10.7.2022 (להלן: "הבקשה משנת 2022"). רישיון השהייה הוארך ביום 8.8.2022 בהארכה מרוכזת עד ליום 11.1.2023.
10. במהלך שנת 2022 הגישו המערערים בקשה להזמנת בנה של המערערת לביקור בארץ. הבקשה סורבה, ערר שהוגש נדחה – ואין צורך להרחיב.
11. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 16.3.2023 הגישו המערערים בקשה להארכת רישיון ישיבה לגבי המערערת (טופס אש/3, להלן: "הבקשה משנת 2023"). בהמשך לכך, ביום 18.6.2023 נערך למערערים ראיון נוסף לבחינת כנות הקשר (להלן: "הריאיון השני").
12. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 12.10.2023, כמה ימים אחרי היום הנורא – 7.10.2023, בטרם מתן ההחלטה בבקשה משנת 2023 – יצאו המערערים מישראל ובא כוחם דאז, עו"ד גיא דוד, הודיע למשיבה באתר המקוון, הודעה בזו הלשון (להלן: "הודעת ב"כ המערערים"):

"הריני לעדכן כי לאור המצב מרשי שבנדון החליטו לצאת מישראל. שימו לב כי מרשתי לא יכולה לקבל רי-אנטרי ויזה מאחר שהלשכות סגורות. אנו נהיה עימכם בקשר סמוך למועד חזרתם לישראל".

13. לשיטת המשיבה – בהתאם להודעת ב"כ המערערים הנ"ל נסגר הטיפול בבקשת המערערים שהייתה פתוחה באותה העת, קרי – הבקשה משנת 2023 (וראו אף את דברי ב"כ המשיבים בדיון, עמ' 2 שורה 20). לשיטת המערערים – לא כך היה, ולא כך היה צריך להיות, ונשוב לנושא בהמשך.
14. ביום 3.12.2023 שבו המערערים לישראל, והמערערת נכנסה באמצעות אשרת תייר.
15. ביום 25.1.2024 נישאו השניים ב"נישואי יוטה".
16. ביום 15.4.2024 פנה המערער ללשכת המשיבה בבקשה לרשום את הנישואין של בני הזוג, והוא התבקש להמציא תעודת מצב אישי קודם של המערערת לצורך הליך רישום נישואיהם.
17. ביום 9.5.2024 התייצבו המערערים בלשכת המשיבה. אין תיעוד לגבי מה שהתבקש ומה שנאמר באותו מפגש. המשיבה בטיעוניה כתבה כי באותו מועד, התקיימה שיחה טלפונית בנוכחות המערער עם בא כוחו דאז, עו"ד גיא דוד, והוסבר לו כי על המערערים לעדכן תחילה את מצבם האישי לנשואים ואז להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדה של המערערת, לפי נוהל 5.2.0008, שהינו נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (להלן: "נוהל נשואים"), שכן עתה מצבם השתנה והם בני זוג נשואים. המערערים לא מכחישים את הטיעון.
18. ביום 7.10.2024 התייצבו המערערים פעם נוספת בלשכת המשיבה, הציגו תעודת נישואין מקורית ומאומתת ותעודת מצב אישי קודם של המערערת. גם לגבי ביקור זה אין תיעוד מסודר, ולא ברור מה עלה בגורל הבקשה לשינוי סטטוס ורישום הנישואין. לטענת המערערים, הם ביקשו לדעת כיצד עליהם להמשיך בטיפול בהסדרת מעמדה של המערערת ונמסר להם כי יישלח אליהם זימון להמשך טיפול ולהגשת בקשה להסבת ההליך מהליך לפי "נוהל ידועים בציבור" להליך לפי "נוהל נשואים". שוב, אין בפני מסמך שממנו ניתן להבין בדיוק מה התבקש ומה נאמר.
19. ביום 11.11.2024 פנו המערערים אל המשיבה, באמצעות בא כוח חדש, עו"ד חיים צברי, והודיעו על החלפת ייצוג. לטענת המשיבה, ביום 13.11.2024 אישרה המשיבה את קבלת הודעת החלפת הייצוג, ובמסגרת המענה הוסבר לבא כוחם החדש של המערערים כי עליהם להגיש בקשה מקוונת בהתאם ל"נוהל נשואים".
20. המערערים טוענים כי ביום 12.12.2024 הגיע המערער ללשכת המשיבה בליווי אדם בשם מיכאל יליקובסקי, בניסיון לברר כיצד לקדם את הטיפול. לשיטת המערערים – במעמד זה המערער ביקש להגיש בקשה להסבת הבקשה הקיימת להסדרת המעמד של המערערת מ"נוהל ידועים בציבור" ל"נוהל נשואים". המערערים טוענים כי ביום זה הם הגישו בקשה, המכונה מטעמם "בקשת ההסבה", שהוכנה על ידי בא כוחם דאז (צורף כנספח מע/5, עמ' 34 להודעת הערעור, להלן: "הבקשה משנת 2024" או "בקשת ההסבה"). בבקשה זו (אשר העתק ממנה צורף לתיק) נכתב כי מדובר בבקשה להסב הליך שמנוהל לפי נוהל 5.2.0009 (נוהל ידועים בציבור), בהתאם לסעיף ה.4.ו(3) שבו, לנוהל 5.2.20008 (נוהל נשואים), ובסעיף 6 מצוטט סעיף ה.4.ו(3), לאמור:

הועתק מנבו"ישראלי ומוזמנת או ישראלית ומוזמן המצויים בהליך מדורג מכוח חיים משותפים בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זו של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (נוהל 5.2.0009) ונישאים במהלך ההליך, רשאים לאחר נישואיהם להגיש בקשה בהתאם לנוהל זה, ולהסב את ההליך המדורג להליך מדורג של בני זוג נשואים, ללא גביית תשלום אגרה נוסף ובכפוף לעמידתם בהוראות נוהל זה".

21. עוד בבקשה זו ביקשו המערערים למסור בידיהם טופס זימון לריאיון כנות הקשר, ולאחר מכן, להעניק למערערת אשרה א/5 לפי נוהל 5.2.0023. בסעיף 1 לבקשה נכתב כי המערערים נישאו זל"ז ביום 25.1.2024 ועומדים להתחיל בהליך הסדרת מעמד בהתאם לנוהל נשואים (סעיף 1), ובסוף הבקשה יש שוב הבהרה כי מדובר בבקשה להסבה (סעיף 19).
22. לשיטת המשיבה – במעמד זה הוסבר למערער ולמלווה כי יש להגיש בקשה חדשה בהתאם ל"נוהל נישואים".
23. ביום 1.7.2025 פנו המערערים באמצעות בא כוחם דאז, בדוא"ל ללשכה המשפטית של המשיבה בבקשה בהולה למתן החלטה בבקשה למתן אשרת שהייה ועבודה למערערת. במכתב הם מבקשים שתינתן החלטה בבקשה להארכת אשרה ב/1 למערערת (להלן: "הבקשה משנת 2025"). לשיטתם, הבקשה הוגשה במסגרת ההליך המדורג שמתנהל לגבי המערערת מכוח נוהל ידועים בציבור (נספח מע/3 לערעור, עמ' 25). לשיטת המשיבה (למרות שאין תיעוד לכך), באותו היום נמסר למערערים כי "אין בקשות שממתינות לטיפול".
24. ביום 17.9.2025 הגישו המערערים את הערר בתיק ערר 3389-25 במסגרתו טענו כי המשיבה נמנעת ממתן החלטה בבקשותיהם להסדרת מעמד ולהארכת רישיונה של המערערת. הערר מנוסח בצורה מסורבלת, אך בסעיף 3 יש התייחסות לבקשה משנת 2023 (הבקשה להארכת רישיון הישיבה), ובסעיף 4 יש התייחסות לבקשה משנת 2024 (בקשת ההסבה), ולמרות שיש טעויות בתאריכים שמוזכרים בערר, ניתן להבין שהערר עוסק באי-מענה לשתי ההחלטות מעלה. בהמשך, בסעיף 5 לערר, מפורטות "ההחלטות שעליהן מוגש הערר", ושם מצוין כי הערר עוסק באי מתן מענה לבקשה משנת 2023 וגם ל"סירוב הלשכה להסב הליך מנוהל 5.2.0009 לנוהל 5.2.0008" מעל תשעה חודשים. מכאן, שהערר מופנה גם לכך שלא ניתן מענה לבקשה להסבת ההליך, קרי, הבקשה משנת 2024. יוער כי הערר מנוסח באופן שמקשה עד מאוד לברור את הטענות, אך עמדת המערערים לפיה הם הגישו בקשה להסבה מופיעה גם בסעיפים 8 פסקה 2, 22, 25, 26 ו-54.
25. לצד הערר הוגשה בקשה למתן צו ביניים שימנע את הרחקתה של המערערת מישראל עד להכרעה בהליך.
26. ביום 21.9.2025 נעתר בית הדין לעררים לבקשה באופן חלקי ונתן צו ארעי המעכב את הליכי ההרחקה נגד המערערת עד להחלטה אחרת, בכפוף להפקדת ערבות.
27. ביום 19.10.2025 הגישה המשיבה התנגדות לבקשה למתן צו ביניים. במסגרת מסמך זה ציינה ב"כ המשיבה כי המערערת שוהה בישראל משנת 2023 ללא אשרה בתוקף, היות והבקשה משנת 2023 (מיום 16.3.2023) נסגרה בעקבות הודעת ב"כ המערערים (מיום 12.10.2023), לגבי כך שהמערערים עזבו את הארץ (וראו את הנוסח המלא של ההודעה כמצוטט מעלה).
28. ביום 21.10.2025 הגישה המשיבה בקשה לסילוק הערר על הסף (להלן: "בקשת הסילוק על הסף"). עמדת המשיבה הייתה כי עניינו של הערר הוא באי מתן מענה לבקשה מיום 12.12.2024 (הבקשה משנת 2024). המשיבה מפרטת את הבקשות וההחלטות שניתנו בעבר בעניינה של המערערת, משנת 2021 ואילך. בסעיף 9 מוזכרת הודעת ב"כ המערערים מיום 12.10.2023, והוסבר כי אחרי ששבו המערערים לארץ, לא הייתה כל פנייה למשיבה עד אפריל 2024. בהמשך בקשת הסילוק על הסף מתוארות הפניות במהלך 2024, אחרי נישואי יוטה של המערערים, והמשיבה חוזרת על עמדתה כי בכמה הזדמנויות הוסבר למערערים כי לאחר הנישואים – עליהם להגיש בקשה חדשה מכוח נוהל נשואים ולאחר מכן יקבע להם מועד לריאיון. בסעיף 15 לבקשת הסילוק על הסף נכתב כי –

"בניגוד לכתב הערר לא הוגשה למשיבה כל בקשה ואף לא צורף אישור מסירה/שליחה של הבקשה הנטענת ל"הארכת רישיון ב/1" ומשכך אין כל מקום להגשת ערר שעניינו באי מתן מענה על פנייה שכלל לא הוגשה למשיבה".

29. בסעיף 17 למסמך זה מצוין כי בקשת המערערים לפי נוהל ידועים בציבור "נסגרה זה מכבר", אם כי לא מוסבר מתי היא נסגרה בדיוק. עוד נכתב כי היות שהבקשה נסגרה, והיות שלמערערת אין אישור שהייה משנת 2023, אין מקום לבקש להאריך אשרה (שכן אין אשרה שניתן להאריך ואין בקשה להסדרת מעמד אשר במסגרתה אפשר להאריך אשרה שכזו). בסעיף 18 לבקשת הסילוק על הסף, נכתב בנוסף כך:

"אף אם היה הליך פתוח בעניינם של העוררים, מכוח נוהל 5.2.0009, ומשהעוררים נישאו זה לזו, הרי שעל פי סעיף ה.4.ו(3) לנוהל 5.2.0008 – מבקשים המצויים בהליך מדורג מכוח חיים משותפים בהתאם לנוהל 5.2.0009 ונישאים במהלך ההליך, רשאים לאחר נישואיהם להגיש בקשה בהתאם לנוהל 5.2.0008 ולהסב את ההליך המדורג להליך של בני זוג נשואים. קרי, אף אם הייתה בקשה פתוחה בעניינם של העוררים, הרי שהה עליהם להגיש בקשה בהתאם לנוהל 5.2.0008 ולהסב את ההליך".

30. ביום 28.10.2025 המערערים הגישו את עמדתם לגבי כך שאין מקום לסלק את הערר על הסף, הבהירו כי הערר מוגש לגבי אי מתן מענה לגבי כמה בקשות ולא רק לגבי הבקשה משנת 2024, טענו שהם כן הגישו בקשה להסבת ההליך, וביקשו, שוב, שיינתן סעד זמני.
31. ביום 12.11.2025 קבע בית הדין לעררים כך:

"משמדובר בערר שעניינו אי מתן מענה הרי שיש ליתן בידי הרשות המינהלית הסיפק לבחון עניינם של העוררים ומשכך אינני מוצא מקום ליתן סעד זמני משכאמור עניינם של העוררים טרם נבחן".

32. ביום 14.11.2026 הגישו המערערים שוב בקשה שלא לסלק את הערר על הסף, וטענו כי הערר מתייחס לשלוש החלטות שבהן לא ניתן מענה (ולא רק החלטה אחת), כדלקמן: אי מתן מענה לבקשה משנת 2023 (הבקשה להארכת רישיון ישיבה), אי מתן מענה לבקשה משנת 2024 (בקשת ההסבה) ואי מתן מענה לבקשה משנת 2025 (בקשה להארכת אשרה). בהתייחס לטענה של המשיבה כי הבקשה משנת 2023 נסגרה בעקבות הודעתו של ב"כ המערערים, נטען כי לא היה מקום לסגור את התיק או את הבקשה בגלל אותה הודעה, ואף צורף מכתב מטעמו של בא כוחם דאז של המערערים (אשר כתב את ההודעה בשנת 2023) ולפיה הוא לא ביקש לסגור את הבקשה, כי הוא רק הודיע שהמערערים יצאו מהארץ ושהם "יהיו בקשר" כאשר יחזרו, וכי סגירה של בקשה וסגירה של תיק חייבת להיות בהחלטה מסודרת שתישלח למבקש הרלבנטי על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו (מכתב מיום 10.11.2025, עמ' 219 להודעת הערעור).
33. ביום 25.11.2025 ניתן פסק הדין בערר (הוא פסק הדין נשוא הערעור), המורה כדלקמן:

"משלפני המשיבה לא מונחת כל בקשה מטעם העוררים הרי שאין מקום לטענה בדבר אי מענה, עליה נסוב הערר. משכך, דין הערר סילוק על הסף וכמובן שאין מקום ליתן כל סעד".

34. לאחר פסק הדין, ביום 15.12.2025 הגישו המערערים בקשה בהולה להבהרה, אולם זו נדחתה ביום 1.1.2026.
35. לאור האמור, ביום 7.1.2026 הוגש ערעור מנהלי על פסק הדין של בית הדין לעררים, הוא ההליך שלפניי.

נתונים נוספים הקשורים לעתירה –

36. לגבי העתירה, מכוח חוק חופש המידע, נוסיף עוד כי מיום 11.11.2024 ועד ליום 21.1.2026, המערערים הגישו מספר בקשות לקבלת מסמכים מתיקם האישי מכוח חוק חופש המידע.
37. ביום 12.12.2024 התייצבו המערערים בלשכת המשיבה וביקשו לקבל לידם את מלוא המסמכים מתיקם האישי, ובאותו מעמד נמסרו להם על ידי מנהל הלשכה פרוטוקולי הריאיון הראשון והשני וההחלטה שניתנה ביום 10.3.2022 במסגרתה אושר למערערת רישיון השהייה.
38. ביום 13.3.2025 פנה בא כוח המערערים, עו"ד צברי, באופן מקוון ליחידה לחופש המידע בטענה שהלשכה מסרבת להעביר לידיו מסמכים מתיקם האישי של המערערים. ביום 18.3.2025, מנהלת תחום חופש מידע במשיבה פנתה ללשכת המשיבה בחדרה בעניין זה, והלשכה השיבה כי היא אינה מסרבת להמציא למערערים את המסמכים, אלא שבא כוח המערערים לא הגיש בקשה מסודרת ולא פירט את המסמכים המבוקשים.
39. ביום 20.3.2025, הועברה תשובת הלשכה לבא כוח המערערים, לצד הודעה שלפיה הועבר להם "החומר הרלוונטי כפי שנתבקש". ביום 19.4.2025, פנה בא כוח המערערים פעם נוספת למנהלת תחום חופש מידע, וביקש לקבל את כלל ההחלטות על בקשות ועררים פנימיים משנים 2024 ו-2025, פרוטוקולי ראיונות משנים 2022-2024, והעתקי מסמכים שצורפו והוקלטו במערכת הממוחשבת.
40. ביום 30.6.2025, שלחה ראש צוות אשרות בלשכת המשיבה בחדרה, אל עו"ד צברי, את החומרים שביקשו המערערים לקבל מתיק הבקשה, כולל פירוט של כל החומרים הקיימים, למעט תרשומות פנימיות. ביום 1.7.2025 פנו המערערים פעם נוספת וציינו כי לשיטתם יש מסמכים נוספים שנמצאים במערכת ואשר לא נמסרו לעיונם. בתגובה, ביום 2.7.2025 שלחה הגב' מלי דודיאן, מנהלת תחום חופש מידע במשיבה, הודעת דוא"ל אל בא כוח המערערים לפיו, לאחר בדיקה, כלל המסמכים הרלוונטיים שניתן למוסרם הועברו אליו.
41. 051293710ביום 20.1.2026, העבירו המערערים פנייה נוספת לקבלת אותם מסמכים מכוח חוק חופש המידע, וכן ביקשו לקבל רשימת המסמכים שנרשמו במערכת להשלמה במסגרת הערעור. ביום 21.1.2026, נשלחה לבא כוח המערערים הודעת דוא"ל שהשיבה כי עניינם של המערערים נדון "במסגרת הליך משפטי" ואין מקום לבירור טענות מכוח חוק חופש המידע במקביל מול הלשכה.
42. 054678313לאור האמור, ביום 9.2.2026 הוגשה העתירה כנגד החלטות הרשות ממועדים שונים, בטענה לסירוב למסור מסמכים מתיקם האישי.
43. עד כאן סקירת האירועים.

תמצית טענות המערערים בערעור –

44. טענות המערערים מתמקדות בהתנהלות בלתי מידתית ובלתי סבירה של המשיבה, אשר לטענתם נוגדת החלטות שיפוטיות והוראות פנימיות. הם טוענים כי לא הוצג כל טעם מיוחד המצדיק שרשרת סטיות מינהליות זו. לטענתם, בית הדין שגה כאשר חרג מסמכותו ונתן פסק דין במקום החלטה סופית, ולא התייחס לעובדה שקיימות כמה בקשות מטעם המערערים המונחות על שולחן המשיבה למעלה מ-90 יום ללא מענה, בניגוד לנוהל נוהל טיפול בבקשות ובעררים ולחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958.
45. המערערים טוענים כי בית הדין התעלם מהפרות פרוצדורליות והסתרת עובדות מהותיות על ידי המשיבה. עוד נטען כי הגדרת סמכויות עובדי המשיבה ואופן מתן המענה ומסירת ההחלטות אינם מספיק ברורים, דבר שהוביל לפרשנויות שונות ואי התנהלות תקינה, בניגוד ללשכות אחרות. המערערים מדגישים כי נוהל נשואים ונוהל ידועים בציבור קובעים במפורש כי סירוב לבקשה צריך להיות מנומק ובכתב, עם ציון זכות ערר.
46. המערערים מפרטים עוד את הטיעונים לגבי הבקשה משנת 2023 (שלשיטתם עדיין פתוחה); לגבי הבקשה משנת 2024 להסבת ההליך (לגביה נטען כי לאחר שהם הציגו תעודת נישואין קבילה לא היה זה בסמכותה של נציגת הלשכה לסרב להסבת ההליך וכי בכל מקרה היה עליה למסור להם את נימוקי הסירוב בכתב); ולגבי הבקשה משנת 2025 (להארכה האשרה).
47. הסעדים המבוקשים בערעור (בסעיף 11) הם לבטל את פסק הדין של כב' בית הדין לעררים; לדון ולתת החלטות בבקשה משנת 2023, בבקשה משנת 2024 ובבקשה משנת 2025; להאריך את האשרה של המערערת מסוג ב/1 מכוח נוהל ידועים בציבור עד אשר תוכרע בקשת המערערים מכוח נוהל נשואים; לדון בבקשה להסבת ההליך תוך פירוט סעדים שמבוקשים בנוגע לחישוב האגרה; לזמן את המערערים לריאיון כנות הקשר; לאשר הגשת מסמכים אלו ואחרים מטעם המערערים; ו"לקזז" את משך הזמן שעבר מאז המערערים נישאו מפרק הזמן הקבוע על פי נוהל נשואים עד הסדרה סופית של המעמד (ככל שהריאיון לגבי כנות הקשר יהיה "חיובי"). עוד התבקש בית המשפט להורות על שינוי ועדכון נוהל כללי 1.6.0001 בנוגע להגשת בקשות מקוונות (להלן: "הנוהל הכללי").

תמצית תשובת המשיבה לערעור –

48. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור, מכיוון שהמערערים לא הצליחו להצביע על פגמים משפטיים המצדיקים התערבות בפסק דינו של בית הדין, שקיבל את בקשתה לסילוק הערר על הסף.
49. המשיבה מפרטת כי המערערת שהתה בישראל ללא רישיון תקף החל מיום 11.1.2023, ולאחר מכן הבקשה משנת 2023 נסגרה לבקשתם של המערערים עצמם, המגולמת בהודעת ב"כ המערערים, עת יצאו מהארץ, במהלך חודש אוקטובר 2023.
50. לאחר מכן, כאשר המערערים חזרו לארץ, המערערת נכנסה באשרת תייר (ביום 3.12.2023), וכאשר המערערים ביקשו שוב להגיש בקשות, היה זה לאחר הנישואים שלהם ואז הובהר להם, לנציגים שסייעו להם ולבאי כוחם עורכי הדין, פעמים רבות, שלאחר נישואיהם, עליהם להגיש בקשה חדשה מכוח נוהל נשואים, שהוא הנוהל הרלוונטי למצבם. אלא, שהמערערים בחרו שלא לפעול לפי הנחיות אלה ולא הגישו בקשת לפי הנוהל "המתאים", וזאת כאשר רישיון השהייה הקודם של המערערת פג זה מכבר, והבקשה שהוגשה לפני שנים מכוח נוהל ידועים בציבור אינה רלוונטית עוד.
51. לכן, לשיטת המשיבה, לא הייתה בפניה כל בקשה "פתוחה" מטעם המערערים שלא טופלה, ולא היה מקום לטענתם בדבר "אי מתן מענה".
52. המשיבה דוחה את טענת המערערים לפגם בסמכות בית הדין בכותרת "פסק דין" במקום "החלטה סופית", וקובעת כי אין בכך כדי לשנות ממהות ההחלטה.
53. עוד מתבקש בית המשפט לדחות את הטיעון לגבי הנוהל הכללי.

תמצית טענות המערערים בעתירה מכוח חוק חופש המידע –

54. המערערים טוענים כי המשיבה הפרה באופן בוטה ומתמשך את הוראות חוק חופש המידע, בכך שלא מסרה החלטה כדין בבקשותיהם במשך תקופה העולה בהרבה על המועדים הקבועים בחוק. לטענתם, חרף חלוף למעלה מ-120 ימים ממועד הגשת הבקשות, לא נמסרה להם החלטת סירוב מנומקת, לא נשלחה הודעת הארכה כדין, ולא הועבר לידיהם מלוא המידע והמסמכים המצויים בתיקם האישי. בכך לטענתם, הפרה המשיבה את חובותיה הסטטוטוריות, את חובת ההגינות המנהלית ואת חובת השקיפות המוטלת עליה כרשות ציבורית.
55. המערערים טוענים כי המשיבה הסתפקה במענים חלקיים וכלליים, אשר אינם עומדים בדרישות הדין ואינם מאפשרים להבין אילו מסמכים מוחזקים בידי הרשות, אילו מסמכים נמסרו בפועל, ואילו מסמכים נמנעה המשיבה מלמסור. לטענתם, התנהלות זו באה לידי ביטוי בכך שלא נמסרה להם רשימת מסמכים מתוך תיקם האישי, ולא הובהר מה נמסר ומה נותר בידי המשיבה.
56. המערערים טוענים כי המשיבה עשתה שימוש בעילות סירוב שאינן מוכרות בדין, כגון טענת המשיבה כי "הליך תלוי ועומד" מהווה חריג המאפשר שלא למסור מידע מכוח חוק חופש המידע.
57. עוד נטען כי הסירוב למסירת רשומה של כלל המסמכים שבתיק פוגע בליבת הזכות למידע. שכן, ללא רשומה לא ניתן לדעת מה מוחזק על ידי הרשות, להגיש ערר באופן אפקטיבי, ולאפשר ביקורת שיפוטית ממשית על החלטות המשיבה. עוד לשיטת המערערים, התנהלות זו יוצרת עמימות ומחלוקות עובדתיות באשר להיקף החומר שנמסר ולחומר שנמנע מהם.
58. המערערים מבקשים מבית המשפט להורות למשיבים למסור להם את תיקם האישי במלואו, כולל רשימות מסמכים, החלטות, תרשומות פנימיות ופרוטוקולים. לחילופין, הם דורשים החלטה מנומקת בכתב לגבי כל מסמך בנפרד, המציינת את סעיפי החוק המצדיקים אי-מסירה.

תמצית תשובת המשיבות לעתירה –

59. נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת שיהוי ניכר בהעלאת הטענות, וכן לגופה. לטענת המשיבות כלל המסמכים הרלוונטיים למערערים הועברו אליהם זה מכבר, בכמה הזדמנויות שונות, ואין עוד "החלטות" בעניינם שלא הועברו אליהם.
60. נטען כי המשיבה טיפלה בבקשת המערערים מכוח חוק חופש המידע באופן רציני ויסודי, והעבירה להם מענה מלא, לרבות כלל המסמכים המבוקשים שניתן למוסרם. בין המסמכים שנמסרו ביום 30.6.2025 נכללו מכתבי דרישה, טפסי בקשה לרישיון ישיבה, מכתבי תשובה לערר פנימי, פרוטוקולי ראיונות, חוזה שכירות ומכתבי המלצה. אף צוין כי בדיקה נוספת שנעשתה ביום 2.7.2025 אישרה כי כל המסמכים המבוקשים שניתן למסרם הועברו למערערים.
61. עוד נטען כי בהתאם לסעיף 9 לחוק חופש המידע, לא חלה חובה למסור מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות, חוות דעת, טיוטות, עצה או המלצה שניתנו לצורך קבלת החלטה.
62. באשר לדרישת המערערים לקבלת החלטה כתובה לגבי כך שהבקשה משנת 2023 נסגרה – המשיבות חוזרות על עמדת המשיבה כי התיק נסגר בעקבות ההודעה של ב"כ המערערים מיום 12.10.2023. לגבי הדרישה לקבל החלטה כתובה לגבי סגירת הבקשה משנת 2024 – נטען כי אין "החלטת סגירה" כי אין בכלל בקשה שנפתחה, שכן המערערים לא פתחו בהליך ולא הגישו בקשה בשנת 2024, וכי בכל מקרה היה עליהם להגיש בקשה לפי נוהל נשואים. המשיבות אף מפנות לכך כי גם בית הדין לעררים קבע בפסק דינו כי "לא קיימת בקשה פתוחה שלא טופלה".

טענות הצדדים בדיון –

63. בעיקרם של דברים, ב"כ הצדדים חזרו על הטענות שכבר פורטו מעלה.
64. ב"כ המערערים ביקשה להוסיף כי הטיפול מטעמם של באי כוחם הקודמים של המערערים היה "מצער מאוד, לא מקצועי" (עמ' 3, שורה 4). היא עוד הוסיפה כי המערערים אכן שמעו והבינו שהמשיבה סבורה שעליהם להגיש בקשה חדשה מכוח נוהל נשואים, אבל הם ביקשו להסב את הבקשה הקודמת, שהייתה עדיין פתוחה, מכוח נוהל ידועים בציבור, שכן יש כמה הבדלים מהותיים בין מצב שבו מסבים בקשה קיימת לבין מצב בו הם ידרשו להגיש בקשה חדשה, לרבות בנוגע לכמות המסמכים שהם יצטרכו להגיש מחדש (ואשר השגתם תהיה קשה ביותר שכן חלקם אמור להגיע מרוסיה), ובנוגע ללוחות הזמנים עד להשלמת התהליך המדורג. עוד הם ביקשו להדגיש כי לשיטתם הבקשה משנת 2023 מעולם לא נסגרה, ובמסגרתה הוגשה בקשה להארכה השהייה, וככל שהבקשה עדיין פתוחה, לא יהיה מקום לזקוף לחובת המערערת את הטענה כי היא שוהה בארץ משנת 2023 "שלא כדין". הם מדגישים שוב כי לא ניתן היה לסגור את הבקשה משנת 2023 רק על בסיס ההודעה של ב"כ המערערים, וכי לפיה הנהלים של המשיבה עצמה – סגירה של תיק וביטול בקשה או ביטול אשרה, חייבת להיות רק לאחר הליך מסודר שכולל זכות טיעון ומאפשר הגשת ערר פנימי. הם עוד הדגישו כי במהלך שנת 2024 "נתיב" ביצעו בדיקות לגבי מצבה של המערערת (לצורך בדיקת שינוי הסטטוס לאחר נישואי יוטה) ואף המליצו ביום 7.7.2024 לקבל את הבקשה לשינוי סטטוס, והדבר מלמד על כך שהיה "תיק", היו בקשות בתיק, והתיק היה "פעיל".
65. ב"כ המשיבה ביקשה להתייחס לנושא של "נתיב" וציינה כי בשלב מסוים "נתיב" כתבו שהמערערים לא משתפים פעולה.
66. במהלך הדיון נעשה ניסיון להביא את הצדדים להבנות, במובן זה שתוגש בקשה חדשה לפי נוהל נשואים, אך הצדדים יגיעו להסכמות לגבי המסמכים שצריך להגיש (כך שככל שיש מסמכים שלא קיימים כיום בידי המערערים, ניתן יהיה להתחיל בטיפול בבקשה ולהשלים אותם בהמשך) וכך גם יגיעו להסכמה לגבי מועד לקביעת ריאיון לבחינת כנות הקשר (מועד מוקדם), מועד למתן החלטה בבקשה (מועד קצוב) ואף הוצע כי לאחר שתתקבל הבקשה לפי נוהל נשואים (ככל שתתקבל), ניתן יהיה להגיש בקשה "לקיצור לוחות הזמנים", כך שחלק מהתקופה שבמהלכה המערערת כבר הייתה בהליך המדורג לפי נוהל ידועים בציבור, תילקח בחשבון ו"תנוכה" מפרקי הזמן הנדרשים להשלמת ההליך לפי נוהל נשואים.
67. למרבית הצער – לא הצלחתי להביא את הצדדים לכדי הסכמות, ולכן אין מנוס אלא להכריע בטענות בערעור ובעתירה.

דיון והכרעה –

68. לאחר שקילת טענות הצדדים, מסקנתי כי דין הערעור המנהלי להתקבל בחלקו, במובן זה שפסק הדין יבוטל והתיק יושב לדיון בערר לגופו בפני כב' בית הדין, ודין העתירה המנהלית להידחות.

העתירה המינהלית –

69. נתחיל דווקא בעתירה המינהלית, שכן ההכרעה לגביה פשוטה.
70. אין חולק לגבי זכותם של המערערים לקבל מידע לגבי התיק שמתנהל בעניינם, וזכות זו כלל לא חייבת למצוא תימוכין בחוק חופש המידע, אלא יונקת מהחובה הבסיסית של הרשות להציג בפני האזרח מסמכים שקשורים לבקשות שהגיש והחלטות שניתנו לגביו (גם אם תחת מגבלות מסוימות).
71. מחד, יתכן והתייעצויות פנימיות או תכתובות אישיות פנימיות לא צריכות להיחשף בפני האזרח; ומנגד, העובדה שמתנהל הליך משפטי זה או אחר למול הרשות בוודאי שאינו מצדיק אי חשיפת מידע (ואולי ההיפך). הצדדים הרחיבו בטיעונים לגבי השיקולים לכאן ולכאן לגבי הסוגיות מעלה אלא שאין צורך להכריע בדבר, שכן לא בכך העיקר.
72. זאת, מכיוון שבמקרה זה, המשיבה השיבה בכתב לפניית המערערים, צירפה למכתבה את כל המסמכים שיש בידה והצהירה (במכתב, בכתבי בית הדין ובדיון) כי אין יותר ממה שהועבר.
73. במקרה זה, כאשר הרשות טוענת כי העבירה את כל המסמכים שבידה ואין עוד מסמכים, וכאשר המערערים לא הניחו תשתית לסברה שהצהרת המשיבה אינה אמת, יש להסתפק בכך.
74. סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע כי זכותו של כל אדם לקבל מידע חלה ביחס ל"מידע המצוי בידי הרשות". אין בחוק הוראה המטילה על הרשות חובה ליצור מידע חדש, לערוך מסמכים שאינם קיימים, לשחזר חומר שאינו מצוי עוד בתיק, או להפיק תוצרים שלא נשמרו מלכתחילה (עת"מ ‏(‏מינהליים י-ם‏)‏ 3479-02-11 גולאני נ' המשרד לביטחון פנים, פסקה 8 ‏(‏30.1.2012‏)‏‏; עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה, פסקה 12 ‏(‏3.11.2015‏)).
75. בנוסף, ההנחה היא כי הצהרתה של המשיבה בדבר היקף החומר המצוי בידיה היא נכונה, אלא אם הונחה תשתית ראייתית ממשית לסתור את ההצהרה (דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 16 ‏(‏17.12.2019‏); עת"מ ‏(‏מינהליים י-ם‏)‏ 39500-02-23 מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 27 ‏(‏28.12.2023‏)).
76. המשיבה הצהירה במפורש, הן בתשובתה לעתירה (סעיף 47), והן באמצעות מנהלת תחום חופש המידע (סעיפים 39, 50), כי כלל המסמכים הרלוונטיים והניתנים למסירה מתיקם האישי של המערערים הועברו לידיהם. הצהרה זו, שנתמכת בתצהיר עובד ציבור (סעיף 64), ממצה את חובתה הסטטוטורית של המשיבה, ובהיעדר ראיה קונקרטית לסתור, יש לקבלה.
77. המערערים מעלים טענות לגבי כך שלדעתם צריכים להיות עוד מסמכים, או שסביר להניח שיש עוד מסמכים, או שהמשיבה מנסה להסתיר עוד מסמכים וכו' – אלא שלא שוכנעתי שיש ניסיון הסתרה, ובכל מקרה – ככל שהעתירה סומכת על הוראות חוק חופש המידע, ושעה שניתן מענה לפנייה וצורפו כל המסמכים שכן קיימים, העתירה באה לכדי מיצוי.
78. יתרה מכך. הערעור של המערערים סומך על הטענה "הכללית" אשר שזורה לאורך כל כתב הערעור לגבי כך שאין החלטות של המשיבה בבקשות שהם הגישו, אין תיעוד לגבי סגירת התיק בשנת 2023, ואין התייחסות בכתב לפניות שלהם. לכן, העמדת של המשיבה לגבי כך שאין ברשותה "יותר" מסמכים מאשר המסמכים שהועברו – דווקא עולה בקנה אחד עם הטיעון "הבסיסי" של המערערים.
79. משכך, העתירה נדחית, ולאור האמור אין צורך לדון בטענת המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר או כי תכליתה שימוש בחוסר תום לב בהוראות חוק חופש המידע.

הערעור המנהלי –

80. הארכתי עד מאוד בתיאור השתלשלות האירועים בפתח פסק הדין, היות והמסקנה מהסקירה הארוכה היא כי יש קושי של ממש בפסק הדין הקצר של בית הדין הנכבד לעררים.
81. פסק הדין למעשה מקבל את הבקשה לסילוק על הסף, וקובע כי לא היה מקום להגיש ערר לגבי "אי מענה" שכן "לא היה על מה לענות".
82. סבורני כי כב' בית הדין לא דייק בקביעתו, המאמצת את הבקשה לסילוק על הסף, אשר אף היא לא מדויקת – ובכל מקרה – ברור שהשאלות העולות במקרה זה מורכבות הרבה יותר, והיה צריך לקיים דיון מעמיק בסוגיות שעל הפרק.
83. ראשית, הבקשה לסילוק על הסף (שהתקבלה), מתייחסת רק לבקשה משנת 2024, אלא שבהודעת הערר ובבקשות הנוספות שהגישו המערערים הודגש כי הערר מתייחס גם לבקשה משנת 2023 ולבקשה משנת 2025. כבר בכך יש לשיטתי קושי של ממש, עם כל הכבוד. אני ערה לכך שהמסמכים שהוגשו מטעם המערערים ארוכים, כוללים טיעונים שחלקם מיותר, מסורבלים בחלקים ודומה כי לעיתים "מרוב עצים לא רואים את היער", אך עדיין – היה ברור שבערר יש התייחסות לכמה בקשות שלגביהן לא ניתן מענה אליבא דגרסת המערערים, ולא רק אחת.
84. שנית, עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם במועד הגשת הערר הבקשה משנת 2023 הייתה עדיין "פתוחה" והצריכה התייחסות (כפי שגורסים המערערים), שמא היא "נסגרה" עקב הודעת ב"כ המערערים מאוקטובר 2023 (כפי שגורסת המשיבה). מדובר בשאלה לא פשוטה, שכן נדרש בירור מעמיק יותר לגבי השאלה האם ניתן היה לראות בהודעת ב"כ המערערים משום בקשה לסגור את הבקשה משנת 2023. קריאת הנוסח המדויק של ההודעה שלו, וקריאת המכתב שהוא כתב לבקשת המערערים בנובמבר 2025 (ואשר צורף לבקשה שהם הגישו לכב' הדיין) מעוררת סימני שאלה לגבי כוונתו. זאת ועוד. יתכן וניתן היה לסגור את הבקשה משנת 2023 גם ללא שעורך הדין ביקש זאת מפורשות, אך בכל מקרה – חייבת הייתה להיות החלטה לגבי הסגירה, ולמצער – רישום בתיק לגבי כך שהבקשה נסגרה. למערערים שורה של טענות לגבי הנהלים הרלבנטיים לגבי סגירת בקשות, הודעה על סגירה וכו', ובין היתר הם טוענים כי חייב להיות תיעוד ורישום של "הסגירה", ורישום שכזה לא קיים (וראו את שנכתב מעלה בנוגע לעתירה לגבי המסמכים).
85. כך, שה"שורה התחתונה" היא שאין כל אינדיקציה בתיק לכך שהבקשה משנת 2023 אכן נסגרה, מטעם מי, על סמך מה, ומתי. בבקשה לסילוק על הסף אין טיעון מספק לגבי נושא זה, ואני מזכירה שוב כי הבקשה לסילוק על הסף מתמקדת בכך שיש רק בקשה אחת שלגביה נטען שאין בה מענה – והיא הבקשה משנת 2024, ולכן – אין בבקשה לסילוק על הסך טיעון ממצה לגבי הבקשה משנת 2023, למרות שבערר המערערים טענו שגם הבקשה משנת 2023 "מחכה למענה".
86. לכן, פסק הדין, שקיבל את הבקשה לסילוק על הסף, לא כולל התייחסות למחלוקת לגבי הבקשה משנת 2023, ויש צורך להשלים אותו, ולו לגבי הסוגיות מעלה (ואין בכוונתי לעשות זאת בשלב הערעור, טרם בית הדין לעררים, שהוא הגוף המקצועי, ייתן את דעתו לסוגיות).
87. שלישית, גם לגבי הבקשה משנת 2024, דומה כי לא היה מדויק לומר כי "אין בקשה פתוחה", שכן המערערים הגישו בקשה להסב את ההליך מכוח נוהל ידועים בציבור לנוהל נשואים. אפשר היה לקבל החלטה שאי אפשר להסב הליך שכבר לא קיים (ובעצם "לחזור" לכך שההליך לפי נוהל ידועים בציבור נסגר בשנת 2023 עקב הודעת ב"כ המערערים), אבל צריך היה לקבל החלטה מסודרת שכזו – והיא מעולם לא ניתנה (מבלי שאביע עמדה אם זו החלטה "נכונה" או לא). כלומר, שהייתה בקשה שהוגשה בשנת 2024 וכללה במפורש בקשה לרישום המערערים כנשואים וכלל בקשה להסבה, והיה צריך לקבל לגביה החלטה – לקבלה או לדחותה – בהתאם לשיקול דעתה של המשיבה.
88. טרם נמשיך בדיון, ולשלמות התמונה, באשר לבקשות להסבת הליך, אפנה לערר ‏(‏בי"ד לעררים ירושלים‏)‏ 4374/19 קופולוביץ נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏27.2.2020‏)‏‏ שם נקבע כי אין לקבל את הטענה לפיה יש "הסבה אוטומטית" לפי נוהל נשואים, לגבי בקשות קודמות לפי נוהל ידועים בציבור, אגב הפניה לסעיף ה.8.ג לנוהל נשואים אשר קובע בפרוטרוט את דרך ההסבה מהליך להליך, לרבות הדרישה להגשת בקשה חדשה והמשך ההליכים במקרים אלה.
89. עוד ראו את ערר ‏(‏בי"ד לעררים ירושלים‏)‏ 1245/25 נתן נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(7.4.2025‏)‏‏ – שם דובר בבני זוג שהחלו הליך מדורג, אשר הופסק, ואז נישאו – ונקבע כי עליהם להגיש בקשה חדשה בשל "שינוי נסיבות" בדמות הצגת תעודת הנישואין, ועם זאת נקבע כי ככל שתוגש בקשה כאמור – היא תיבחן ב"הליך מקוצר" כאילו התקבלה החלטה לפי הסעיף בנוהל המורה על קיצור מחצית התקופה, כך שזו תעמוד על שנתיים בלבד, ועוד נקבע כי לבת הזוג שם תינתן אשרה מסוג א/5 עם מועד הגשת הבקשה (כפי שהוסכם בדיון שם).
90. פסק דין נוסף רלבנטי הינו בר"מ 7332/21 רשות האוכלוסין וההגירה נ' ביטון ‏(1.11.2021‏) המתייחס לסיטואציה דומה בה הוגשה בקשה להסבת הליך מנוהל ידועים בציבור לנוהל נשואים.
91. בנוסף ראו את עת"מ ‏(‏מינהליים י-ם‏)‏ 42031-10-13 אלקובי נ' שר הפנים ‏(7.8.2014‏), שם נפסק במקרה שנסיבותיו דומות כי ‏‏"בנוהל בני זוג נשואים ונוהל חיים משותפים בחינת טיב הקשר בין בני הזוג נעשית על-יסוד קריטריונים זהים. עם זאת, קיימים הבדלים בין שני הנהלים בנוגע לפרק הזמן שבמהלכו נבדק הקשר, המעמד שזוכה לו בן הזוג הזר בתקופה זו והתוצאה הסופית. במקרה הנדון, כל עוד העותרים אינם מגישים בקשה חדשה להעניק לעותרת מעמד בישראל מכוח נוהל בני זוג נשואים, הרי שההליך המדורג בו פתחו, לפי נוהל חיים משותפים – נמשך."
92. גם בעמ"נ (מינהליים ת"א) 64427-06-24 פרילוק נ' רשות האוכלוסין וההגירה (12.1.2026) דובר על סיטואציה בה בקשתם של בני הזוג הוסבה מבקשה לפי נוהל ידועים בציבור לבקשה למעמד לפי נוהל נשואים (אם כי לגבי התוצאה הסופית של אותו פסק דין קיים ערעור בבית המשפט העליון שטרם הוכרע – בר"מ 47220-04-26).
93. רביעית, גם הבקשה משנת 2025 לא טופלה והיא מוזכרת בערר. מדובר בבקשה שנשלחה בדוא"ל, ואם זו לא הדרך להגיש את הבקשה – צריך היה להודיע לב"כ המערערים שהבקשה לא מתקבלת לטיפול כי היא לא הוגשה כראוי. אלא שלא כך היה, וגם לגבי בקשה זו אין כל תיעוד, קל וחומר – החלטה.
94. לכן, אני סבורה כי הקביעה של כב' בית הדין בפסק דינו כי לפני המשיבה לא מונחת כל בקשה "פתוחה" מטעם המערערים שיש לתת לגבי מענה, היא קביעה מוקשית ויש לאפשר לצדדים למצות את הטיעון במסגרת דיון בערר עצמו לגבי המחלוקות, ולא היה מקום לסלק את הערר על הסף.
95. בהתאם – התוצאה היא שאני מבטלת את פסק הדין של בית הדין, ומשיבה את הדיון לבית הדין לעררים על מנת שידון בערר לגופו, לאחר שהצדדים ישלימו את הטיעון.
96. עם זאת, ולמרות האמור – אני מפצירה במערערים לשקול שנית את ההצעה שעלתה בדיון, לגבי הגשת בקשה "חדשה" לפי נוהל נשואים, ובמסגרתה לבקש התחשבות או הקלות או כל בקשה אחרת מבחינת המסמכים, המועדים הרלבנטיים, פרקי הזמן בהתאם לנוהל וכו'. על פניו, נראה שזהו המסלול הארוך יותר, אך יתכן והוא יהיה הקצר יותר בטווח הארוך, הוא יחסוך את המשך בירור הערר, יחסוך הליכים משפטיים אפשריים נוספים אחרי ההכרעה בערר וכו', וכאשר בינתיים הזמן "ממשיך ללכת".
97. אני בטוחה שככל שבאת כוחם של המערערים תבקש לקיים שיחה עם נציגי המשיבה על מנת לקדם מהלך שכזה, ניתן יהיה "לחזור" למתווה שהוצע מטעם בית המשפט במהלך הדיון.
98. אני עדיין סבורה שהגשת בקשה "חדשה", מכוח נוהל נשואים, שתהיה מותאמת לנסיבות המיוחדות של התיק, וכאשר ברור שמזה יותר משנתיים מדובר כבר בבני זוג נשואים, וכאשר ברקע הדברים השתלשלות האירועים מעלה (ואין צורך לחזור על הדברים) – היא הפתרון המתאים. אני מאמינה שניתן יהיה להגיע להבנות, ולו לפנים משורת הדין, על מנת לאזן בין מכלול האינטרסים. לא עלה בידינו להגיע להבנות בדיון (ואולי חבל שהדבר לא נעשה עוד בשנת 2024 או 2025); אך לא מאוחר מדי, וככל שהצדדים יסברו שבית המשפט יכול לסייע גם בשלב מאוחר זה, אחרי מתן פסק הדין – יתכן ואוכל לעשות כן.
99. טרם סיום אוסיף כי לא מצאתי כל צורך לדון בטענות הכלליות של המערערים לגבי הנוהל הכללי ולגבי דרישתם לשנות את הנוהל (דבר שאינו בסמכותי, כמובן). זו גם עמדתי באשר לטענת המערערים כי בית הדין לעררים חרג מסמכותו בכך שנתן "פסק דין" במקום "החלטה סופית".

סוף דבר –

100. הערעור המינהלי בתיק 27628-01-26 מתקבל בחלקו במובן זה שאני מבטלת את פסק הדין של בית הדין לעררים ומורה על השבת הדיון לבית הדין, כאשר טענות הצדדים שמורות להם. העתירה המינהלית בתיק 34233-02-26 נדחית. נוכח העובדה שהליך אחד התקבל בחלקו והליך שני נדחה – אין צו להוצאות.

ניתן היום,  כ"ד סיוון תשפ"ו, 09 יוני 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה