COSMOS OUSMAN נגד מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה

 

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
   
עמ"נ 52346-04-19 ousman נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול – מרכז שירות ומידע ארצי

 

 

לפני כבוד השופטת לימור ביבי

 

המערער: COSMOS OUSMAN

על-ידי באי-כוחו – עורכי-הדין מורן לוי ודניאל כפיר

 

נ  ג  ד

 

המשיבה: מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה

על-ידי באת-כוחה – עו"ד אלה גלילי סחר, פמת"א-אזרחי

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  2א(5)

 

 

 

 

פסק דין

 

לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (להלן:"חוק הכניסה לישראל") , בערר (ת"א) 5157-18 (כב' הדיינת באפי תם) מיום 18.4.19, במסגרתו נדחה ערר המערער על החלטת מנהל לשכת המשיבה לדחות על הסף את בקשת המערער לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, וזאת מבלי להעביר את הבקשה לדיון בוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

 

רקע עובדתי והליכים מנהליים קודמים:

  1. המערער הוא נתין גאנה, רווק ויליד 6.3.1986, אשר, על פי הצהרתו, הסתנן לישראל ברגל ביום 11.12.10, לאחר עצירת ביניים בסיני.

 

  1. ביום 25.7.11 נעצר המערער.

 

  1. ביום 26.7.11 נערך למערער שימוע, במסגרתו טען, בין היתר, כי יש לו בעיות פוליטיות בארצו. לאחר השימוע, הוצאו כנגד המערער צווי משמורת והרחקה, והוא שוחרר בכפוף להתייצבותו ביום 11.8.11 ביחידת המסתננים אצל המשיבה או ליציאתו מישראל.

 

  1. ביום 1.3.12 הגיש המערער בקשה לקבלת מקלט מדיני בארץ. ביום 14.3.12 ניתן למערער רישיון שהייה זמני בארץ לפי סעיף 2א(5) לחוק הכניסה לישראל, עד ליום 15.4.12. רישיון זה חודש מעת לעת וזאת עד ליום 5.1.17.

 

  1. לאחר שהתקיימו עם המערער הן ראיון מקדמי והן ראיון עומק ולאחר שהוכנה חוות דעת ביחס לבקשתו למקלט, ניתנה החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה ביום 30.11.16, במסגרתה אימץ המנכ"ל את המלצת יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים, והחליט לדחות את בקשת המערער לקבלת מקלט מדיני בישראל.

 

  1. ביום 8.1.17 הגיש המערער בקשה לעיון מחדש בהחלטה לדחות את בקשתו למקלט מדיני.

 

  1. ביום 19.1.17 נערכה חוות הדעת בבקשה לעיון מחדש והומלץ לדחות את הבקשה, מהטעם שהיא מהווה חזרה על טענות שנטענו זה מכבר בערכאה הראשונה. כן נקבע כי המערער לא נתן כל מענה המניח את הדעת לסתירות שנתגלו בגרסאותיו הקודמות. על רקע זה, ניתנה ביום 21.2.17 החלטה הדוחה את בקשת המערער לעיון מחדש.

 

  1. ביום 2.3.17 הגיש המערער ערר 1921-17 לבית הדין לעררים בירושלים, על החלטת המשיבה לסרב לבקשת המערער למקלט מדיני (להלן: "הערר הראשון").

 

ביום 2.1.18 התקיים דיון בערר הראשון, בו חזר בו המערער מטענותיו, ומשכך ניתן פסק דין הדוחה את הערר בבקשת המקלט, תוך שנקבע כי על המערער לצאת מישראל תוך 75 יום. אקדים ואציין כבר עתה, כי על הערר הראשון לא הגיש המערער ערעור והוא הפך לחלוט.

 

  1. ביום 14.3.18 הגיש המערער בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. הבקשה האמורה נדחתה על הסף על ידי המשיבה וזאת מהטעם שהבקשה התבססה בעיקרה על טיעונים (ביניהם טיעונים עובדתיים) זהים לטיעונים אשר הציג המערער בבקשותיו הקודמות, אשר כבר נדחו במסגרת בקשתו למעמד מכוח נוהל ייעודי אחר. עוד צוין בהחלטה האמורה, כי בעניינו של המערער קיימות אף עילות נוספות לדחיית בקשתו על הסף ובכללן העובדה שהמערער הסתנן לישראל, וכן כי העילה הנטענת בבקשתו כלל לא הוכחה.

 

  1. על החלטה זו הגיש המערער ביום 8.7.18 ערר פנימי, אשר נדחה בהחלטתו של מנהל לשכת המשיבה בראשון לציון. בהחלטתו של מנהל לשכת המשיבה בראשון לציון נקבע, כי יש לדחות את הערר הפנימי על הסף, וזאת בשל השיהוי הניכר אשר חל בהגשתו. נוסף על כך, ולמעלה מן הצורך, נבחן הערר הפנימי אף לגופו של עניין, ונקבע, כי בעניינו של המערער מתקיימות שלוש עילות לדחיית בקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים על הסף. עוד צוין, כי עסקינן במערער אשר עשה דין לעצמו ובחר להמשיך לשהות באופן חוקי בארץ וזאת על אף פסק הדין הראשון שניתן בעניינו, תוך שהגיש בקשה הומניטרית המבוססת על אותם טיעונים שכבר נבחנו על ידי המשיבה ונדחו זה מכבר.

 

  1. כנגד ההחלטה האמורה, הגיש המערער ערר לבית הדין לעררים – הוא הערר עליו נסוב ערעור זה.

 

פסק הדין של בית הדין לעררים והערעור לפני:

 

  1. בית הדין לעררים (להלן: "בית הדין") בפסק דינו מיום 18.4.19 (על ידי כב' הדיינת באפי תם) (להלן: "פסק הדין בערר השני") דחה את ערר המערער על החלטת המשיבה לדחות את הערר על הסף וקבע כי לא מצא בה פגם וכי היא אינה חורגת ממתחם הסבירות.

 

  1. בפסק דינו ציין בית הדין, כי הטעם ההומניטרי לו טוען המערער הוא כי הוא נרדף על ידי מכריו ומשפחתו מ"טעמים דתיים" וכי קיימת לו סכנת חיים בארץ מוצאו בשל המרת דתו. אלא, שטענות אלה זהות לטענות אשר הועלו על ידי המערער במסגרת בקשתו למקלט מדיני ונבחנו בהליך סדור שנסתיים בדחיית הבקשה על ידי הגורם המוסמך אצל המשיבה. לא זו אף זו, אלא שבהמשך, אף הועמדה ההחלטה האמורה לביקורת שיפוטית, בהליך שהתנהל בפני הערכאה המוסמכת לכך, ובסופו ניתן פסק דין שהפך חלוט.

 

  1. כמו כן, נקבע כי, מקריאת הנימוקים שעמדו ביסוד החלטת המשיבה בבקשה למתן מעמד מדיני, ניתן ללמוד כי אלו נסמכו בעיקרם על קביעות ששללו את המסכת העובדתית לה טען המערער, בשל היותה לא מהימנה. אותה מסכת עובדתית בדיוק עליה ביקש המערער להסתמך אף בבקשה האמורה.

 

  1. נוסף על כך, קבע בית הדין, כי משנמצאה זהות בין בקשת המערער לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים לבין בקשת המערער לקבלת מקלט מדיני, שלגביה קיים פסק דין חלוט, הרי שרשאית הייתה המשיבה לדחותה על הסף וזאת בהתאם להוראת סעיף ה.4.ד. לנוהל הבינמשרדי.

 

  1. למעלה מן הצורך, הבהיר בית הדין, כי אף במסמך שניתן על ידי כומר הכנסייה בה חבר המערער בישראל והוצא ביום 16.8.18 ולפיו המערער הינו נוצרי משנת 2010 – אשר הוגש לראשונה במסגרת הערר – אין כדי לשנות מן התוצאה.

 

  1. לאור כל המקובץ לעיל, דחה בית הדין את הערר והורה כי המערער יעזוב את הארץ עד ליום 30.4.19.

 

  1. כנגד פסק דינו זה של בית הדין מופנה הערעור שלפני.

 

עיקרי טענות המערער:

  1. לטענת המערער, שגה בית הדין כשלא הורה למשיבה לבחון מחדש את עניינו, וזאת לאור האישור על היותו נוצרי, המהווה ראיה מנהלית. כמו כן, שגה בית הדין כשלא הורה למשיבה לבחון את הבקשה על בסיס תשתית עובדתית מפורטת ורלוונטית.

 

  1. עוד נטען, כי נסיבות המקרה דנן, מעלות טעם הומניטרי מיוחד, הואיל והמערער נרדף במדינתו מטעמים דתיים וקיימת סכנה ממשית לחייו שם וכי שגה בית הדין כשלא בחן טענתו זו לגופה, אלא דחה את בקשת המערער על הסף.

 

  1. נוסף על כך, לטענת המערער, החלטת הרשות לדחות את בקשת המערער, חורגת ממתחם הסבירות והתקבלה בשרירות לב, תוך שלא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים וללא כל בחינה של הטעמים ההומניטריים בעניינו של המערער, וכי החלטה זו המהווה למעשה גזר דין מוות מבחינת המערער כתוצאה מגירושו מישראל.

 

  1. המערער מוסיף וטוען, כי שגה בין הדין כאשר לא הורה, במסגרת האיזונים שעליו לעשות בעת החלטתו, שאדם הזועק כי קיימת סכנת לחייו, יקבל הזדמנות אמיתית כסעד מן הצדק, בדמות האפשרות להוכיח את טענותיו ולו לפנים משורת הדין.

 

עיקרי טענות המשיבה:

  1. מנגד, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הערעור על הסף מחמת מעשה בית דין, שימוש לרעה בהליכי משפט, עשיית דין עצמי, חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב בהתנהלותו של המערער, אשר מכביר בבקשות והליכים משפטיים על מנת להאריך שהותו בארץ.

 

  1. כך וראשית, לטענתה, עסקינן במערער אשר קיים בעניינו פסק דין חלוט בערר הראשון. כן צוין, כי פסק הדין בערר הראשון ניתן לאחר שהמערער חזר בו מכל טענותיו, אשר הן זהות לחלוטין לטענות הנטענות במסגרת הערר השני – אשר על פסק הדין אשר ניתן בהקשר אליו הוגש הערעור דנן. לאור האמור, נטען כי לית מאן דפליג, שמדובר במעשה בית דין, בגינו דין טענות המערער להידחות על הסף.

 

  1. נוסף על כך, נטען כי דין הערעור להידחות אף לגופו של עניין, שכן עניינו של המערער נבחן לא אחת על ידי המשיבה ועל ידי בית הדין ואין לבית המשפט כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין, משלא נפל כל פגם בהחלטתו. בהקשר זה, הפנתה המשיבה תשומת לבו של בית המשפט לכך שנקודת המוצא היא שלמערער אין זכות לקבל מעמד חוקי בישראל וכי מתן מעמד בישראל אינו דבר של מה בכך, בהיותו מעניק זכויות ויוצר סטטוס, ובפרט כאשר מדובר במתן מעמד בדמות תושבות ארעית, קבע או אזרחות ישראלית.

 

  1. יתרה מכך, טוענת המשיבה, כי יש בכך שהמערער חזר בו מטענותיו לפיהן נשקפת לו סכנה בארצו והסכים לחזור לארצו לאחר תקופת התארגנות בארץ, כדי ללמד כי מדובר בטענות שווא שאין בהן ממש, וכעת מנוע המערער מלהעלות טענות אלו שוב במסגרת ההליך הנדון.

 

  1. זאת ועוד, לטענת המשיבה, המערער שב ועשה דין לעצמו, נשאר בארץ, על אף שבקשותיו נדחו והגיש בקשות נוספות באיחור, והכל על מנת להאריך שהותו בישראל. בהקשר זה הוסיפה המשיבה והדגישה כי המערער שוהה בישראל באופן בלתי חוקי במשך תקופה של למעלה משנתיים מאז פסק הדין הראשון שניתן בעניינו. בנסיבות אלו, טענה אף שהתנהלותו של המערער נגועה בחוסר תום לב, והיעדר ניקיון כפיים משווע, ועל כן,כי דין הערעור דחייה על הסף.

 

  1. כמו כן, הדגישה המשיבה, כי כל טענות המערער ולפיהן נשקפת לו סכנה בארצו עקב המרת דתו, נבחנו לעומק ונדחו על ידי גורמים מקצועיים ביחידה לטיפול במבקשי מקלט, אשר דחו את בקשתו וקבעו כי אין מניעה שישוב לארצו. משכך, נטען כי צדק בית הדין בקובעו שאין מקום לבחינה נוספת בפני הוועדה, אך בשל החלפת כותרת הבקשה וכן, הוסיפה המשיבה וטענה כי כל תוצאה אחרת תביא למצב אבסורדי לפיו נוהל הוועדה הבינמשרדית ישמש מסלול עוקף לכל נהלי המשיבה.

 

  1. באשר לטענת המערער ולפיה, שגה בית הדין הנכבד משלא הורה למשיבה לבחון מחדש את עניינו לאור האישור על היותו נוצרי, המהווה ראיה מנהלית – נטען שלא היה מקום לבחון את המסמך בהינתן שמדובר במסמך שצורף לראשונה במסגרת הערר השני לבית הדין. כמו כן, נטען שממילא בחן בית הדין בפסק הדין, למעלה מן הצורך, את הטענות לגבי המסמך, וקבע כי אין בו כדי לשנות את התוצאה, וזאת ממספר טעמים: כי המערער חזר בו מטענותיו בכל הנוגע לקיומה של סכנת חיים במדינת מוצאו; כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא הומצא מסמך זה קודם לכן, על אף שנטען כי המערער חבר בכנסייה בישראל מעת כניסתו לארץ; ולבסוף נקבע, כי אף אם נניח שהמערער אכן המיר את דתו לנצרות, הרי שממילא אין בכך כדי להקנות לו מעמד בישראל. זאת ועוד, לטענת המשיבה, אף ניתוק ממכריו ומבני משפחתו או שהייה ממושכת בישראל אינם מהווים, כשלעצמם, טעם מוצדק להסדרת מעמד המערער מטעמים הומניטריים.

 

  1. לאור האמור, טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות וכי יש לחייב את המערער בהוצאות המשיבה.

דיון והכרעה:

 

  1. כנקודת מוצא לדיון וטרם בחינת הטענות לגופן הנני מוצאת לציין כי בגדרו של הערעור לפני עותר המערער לביקורת שיפוטית על החלטת בית הדין לעררים, ביקורת אשר בהתאם לפסיקה תופעל רק במשורה ובצמצום רב וזאת, בהינתן שמדובר בביקורת על טריבונל שיפוטי מקצועי (ראו – בר"מ 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (27/8/15)). בשים לב להיקף הביקורת השיפוטית המוחל על פסקי דין של בית הדין לעררים, לאחר שעיינתי בכלל החומר שבתיק ובחנתי את טענות הצדדים כפי שהועלו בכתב ובדיון לפני, ועל רקע הפסיקה החלה על העניין, מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

 

  1. כך וראשית, הבקשה העומדת בלב הדיון לפני היא בקשת המערער לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. מעמד מסוג זה ניתן על ידי הוועדה הבינמשרדית בהתאם לנוהל 5.2.0022 שכותרתו "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (לעיל ולהלן: "נוהל הוועדה הבינמשרדית"), למי שאינו זכאי לכך לפי הנהלים הרגילים.

 

  1. בהתאם לנוהל, הוועדה אמונה על בחינת בקשות למעמד בישראל במקרים בהם שורת הדין אינה מזכה במעמד, אולם מתקיימים שיקולים הומניטריים כבדי משקל שיש בהם כדי להצדיק מתן מעמד כאמור. המנגנון והפרוצדורה הקבועים בנוהל הוועדה הבינמשרדית מבטיחים כי השיקולים ההומניטריים ייבחנו ראוי ומאוזן בפרספקטיבה רחבה ובפני ועדה השוקלת מגוון שיקולים מזוויות שונות.

 

  1. למניעת הצפת הוועדה הבינמשרדית באינספור בקשות שווא ולצורך סינון בקשות סרק שנועדו אך ורק להאריך שהותם של הזרים בישראל, נקבע בנוהל הוועדה הבינמשרדית, כי בהתקיים העילות המפורטות בסעיף ה.4. לנוהל הוועדה הבינמשרדית בבקשה המונחת בפני הוועדה, קיימת סמכות לגורמים המקצועיים בלשכה לדחות בקשה כזו על הסף. כך ובין היתר קובע סעיף ה.4.א.לנוהל כי ניתן לדחות בקשה על הסף (ללא העברה לראש הדסק וללא דיון לפני הוועדה), וזאת כאשר הבקשה "מבוססת על טיעונים זהים אשר כבר נדחו במסגרת דחיית בקשה למעמד מכוח נוהל ייעודי אחר".

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, שעל מנת שראש הדסק יעביר בקשה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, אין חובה לבסס סיכוי סביר לקבלתה, אולם על הבקשה להעלות "סיכוי מסוים" לקיומם של שיקולים הומניטריים מיוחדים וחריגים, שבכוחם להצדיק מתן מעמד בישראל למבקש (ראו עע"מ 2357/14 אסבורק נ' שר הפנים (19.3.15)).

 

  1. כפי העולה מהמפורט לעיל בהרחבה- בפסק הדין אשר ניתן בערר נשוא הערעור נקבע, כי בחינת הבקשה להסדרת מעמד העורר מטעמים הומניטריים מעלה, שהנימוקים אותם מעלה המערער זהים לנימוקים עליהם נסמכה הבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, אשר נדונה ונדחתה ודחייתה אושרה בפסק דין חלוט. בנסיבות אלו, הרי שאמנם חלה הוראת סעיף ה.4.א. לנוהל הבינמשרדי ולפיה ניתן לדחות הבקשה על הסף, הואיל והיא מבוססת על טיעונים זהים אשר נדחו כבר במסגרת בקשה מכוח נוהל ייעודי אחר.

 

  1. יתרה מכך, ממילא לא העלתה הבקשה נשוא הערעור אף "סיכוי מסוים" לקיומם של טעמים הומניטריים מיוחדים. ואפרט.

 

כפי העולה מהערעור ומצרופותיו – בראיונות שקוימו עם המערער לאחר בקשתו לקבלת מקלט מדיני בישראל, הוא טען מספר טענות, כדלקמן:

 

המערער נולד כמוסלמי בעיר "נאמסה" שבגאנה ובשנת 2010 לערך המיר את דתו לנצרות. בשל המרת דתו מאיסלאם לנצרות, חווה המערער איומים על חייו מצד בני משפחתו, בהם אביו, אמו, דודיו ואחיו. כמו כן, על רקע ההמרה הדתית שעבר החלה מתיחות דתית במקום מגוריו. עקב כך, לטענתו ביום 7.11.10 נשרפה הכנסייה אליה נהג ללכת על ידי הוריו ומוסלמים נוספים. באותה שריפה נפצעו שניים מחברי הכנסייה. כן טוען המערער, כי באותו יום  – 7.11.10 – נשרפה החנות בה עבד על ידי מוסלמים. מספר ימים לאחר מכן, ביום 10.11.10, נודע לו על ידי חברי הכנסייה, כי כנקמה על שריפת הכנסייה, נשרף המסגד של המוסלמים בעיר מגוריו. באותו היום עזב המערער את ארצו. לטענתו, הוא חושש לחזור לגאנה, שכן הוא מפחד כי יהרגו אותו על רקע סירובו להמיר את דתו בחזרה לאסלאם. נוסף על כך, ציין המערער, כי לא פנה אל הרשויות בארצו לשם קבלת הגנה, וכן כי לא ניסה להתגורר במקום אחר.

לטענתו, ביום 20.11.10 יצא ממדינתו לבורקינה פאסו, ומשם עבר למדינות נוספות שאינו יודע את שמן (שכן עבר ממדינה למדינה כשהוא מובל בתוך "קונטיינר") וכך הגיע ללוב. משם המשיך למצרים, שם שהה בסיני כשנה עד הגיעו לישראל ביום 11.12.11 (יצוין, כי במערכת המשיבה הצהיר כי נכנס לישראל ביום 11.12.10).

 

טענות אלה רובן ככולן, הועלו אף בבקשת המערער לעיון חוזר וכן בבקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. כאמור לעיל, בעת בחינת בקשת המערער למקלט מדיני, נערכו לו, על ידי המשיבה, ראיון מקדמי בסיסי וכן ראיון עומק, וכלל טענותיו האמורות נבחנו על ידי היחידה לטיפול במבקשי מקלט (RSD). בחוות הדעת שנערכה ביום 10.5.15 נקבע, כי גרסת המערער אינה מהימנה, וזאת, בין היתר, בשל הטעמים הבאים, שיפורטו בקצרה: כי לא ידע לציין ידע בסיסי ביותר בנוגע לדת הנוצרית; סתירות בנוגע לשנת המרת המערער את דתו (2010 או 2011); אי הזכרה בראיון המקדמי את שריפת המסגד והכנסייה וכן היעדר אזכור במקורות המידע על כך, בעוד שקיימים אזכורים בדבר שריפות אחרות של כנסיות שונות; השתייכותו השבטית של המערער והשפה אותה הוא דובר; סתירות באשר לתאריך בו הסתנן המערער לישראל; גרסת המערער כי הוא מהווה מטרה עבור הממשלה במדינתו, אשר לאחר התייעצות עם עורך דינו, חזר בו לגביה; עוד לא ציין בראיון הבסיסי כי בדרך לישראל עבר בניג'ר.

כמו כן, נקבע כי המערער לא הוכיח פחד מבוסס היטב, וזאת לרבות הואיל וחששו של המערער הוא מגורמים לא ממשלתיים ולא הוכח כי המדינה לא תוכל לספק לו הגנה (שכן כלל לא פנה למדינה בבקשה שתגן עליו); המערער לא ניסה להעתיק את מקום מגוריו למקום אחר בגאנה דוגמת אקרה; אי פניה בבקשת מקלט למדינות אחרות בהן עבר בדרך לישראל.

 

בהתחשב בכל האמור לעיל, הוחלט בשעתו לדחות את בקשת המערער לקבלת מקלט מדיני וכן את הבקשה לעיון חוזר באותו עניין.

 

  1. כאמור, כנגד הקביעות האמורות, הגיש המערער ערר שנדחה, וזאת לאחר שהמערער חזר בו מעררו. ודוקו, המערער, בהיותו מיוצג, לא מצא לנכון לערער על הערר הראשון. משכך, הערר הראשון הפך לחלוט.

 

  1. לאור האמור, ממילא אין בטענותיו של המערער, אשר כאמור נדחו כבר בפסק דין חלוט בערר הראשון, כדי להקים טעם הומניטרי מיוחד לקבלת מעמד בישראל.

בהקשר זה, נקבע בפסיקה, כי "משעה שהבקשה ההומניטרית מתבססת על הטענה בדבר סכנת חיים… ולאחר שהתברר כי טענה זו אינה מבוססת, נסתם עליה הגולל, בין אם מדובר בבקשת מקלט מדיני ובין אם מדובר בבקשת מעמד מטעמים הומניטריים. המהות היא הקובעת ולא הטרמינולוגיה שבאמצעותה בוחר המבקש לנסח את בקשתו" (דברי כב' השופט סובל בעת"מ 45125-07-13 Doumbia נ' משרד הפנים (28.7.13); עוד ראו: עמ"נ 25813-05-15 Maduka נ' משרד הפנים (28.3.16) ועמ"נ 19811-06-17 אופליה אפאו נ' משרד הפנים (3.1.18)).

 

  1. אציין כי אין בידי לקבל טענת ב"כ המערער ולפיה שגה בית הדין אשר לא קבע או בחן לגופו של עניין את טענת המערער כי קיימת סכנה ממשית לחייו וכן כי במסגרת האיזונים לא איפשר לו ולו כסעד מן הצדק להוכיח טענותיו בדבר סכנה לחייו וזאת, הואיל וטענה זו מתעלמת משלוש עובדות מהותיות:

ראשית, מהעובדה שהמערער בעצמו חזר בו בערר הראשון מטענותיו אלה ואף בחר לשוב לגאנה מרצונו (ראו סעיף 16 א לערר השני (אשר צורף להודעת הערעור וסומן ע/1)).

שנית, מהעובדה שבערר הראשון נדחו כל טענות המערער, ולרבות טענותיו לסכנת חיים.

ושלישית מכך, שבית הדין בפסק דינו נשוא הערעור, אף דחה מניה וביה את טענת המערער לפיה הוא נתון בסכנת חיים בכל רחבי גאנה, וקבע, כי ממקורות המידע שלפניו עולה כי בני הדת הנוצרים מהווים שיעור של 95% מהאוכלוסייה המתגוררת במחוז מגוריו של המערער בגאנה. זאת ועוד, נקבע כי המערער אינו חושש מגורמים מדינתיים, כי אם ממכריו ומבני משפחתו, ומשכך הוא יכול להסתייע בהגנת הרשויות בארצו (ראו סעיף 16 ג לפסק הדין).

 

  1. משלא הציג המערער כל טעם הומניטרי מיוחד אחר, למעט לאותן טענות אשר כבר נבחנו ונשללו בעבר בבקשתו הקודמת למקלט מדיני, הגעתי לכלל מסקנה, כי בקשת המערער לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים נדחתה בדין בהתבסס על הוראת סעיף ה.4.א. לנוהל הבינמשרדי ואף לא העלתה "סיכוי מסוים" לקבלתה. אשר על כן, לא נפל כל פגם המצדיק התערבות בפסק הדין אשר ניתן בערר ובמסגרתו נדחה הערר על החלטת המשיבה לדחות על הסף את בקשת המערער.

 

סוף דבר:

  1. נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.
  2. על המערער לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 1.9.19.
  3. המערער יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 3,000 ₪.

5129371

54678313ניתן היום,  י"ג תמוז תשע"ט, 16 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

 

 

 

5129371

54678313

לימור ביבי 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

 

סגירת תפריט