קבלת זכאות לאזרחות בהתאם לחוק השבות אינה גורפת לכל יהודי ויש להוכיח כי אין מדובר בנין של יהודי וזאת לאחר הוכחות יהדות מפורשת. מדובר על מטאריה מאוד סבוכה ומורכבת וכדאי להתייעץ עם עורך דין לענייני אזרחות מכוח יהדות, בטרם הגשת הבקשה.
מי נחשב ״יהודי״ על פי חוק השבות
הגדרת "יהודי" הקבועה בסעיף 4ב לחוק השבות מוחלת הן ביחס לחוק השבות והן ביחס לחוק המרשם – אף אחד מחוקים אלו אינו כולל פירוט באשר לדרך ומידת ההוכחה הנדרשת לגביה, ולמעשה אין במסגרתם כל מענה לשאלה על סמך מה תוכר יהדותו של הטוען כי נולד לאם יהודייה, כאמור ברישת ההגדרה. בתקנות השבות, התשט"ז-1956 מלמד כי גם בגדריהן לא קיימת תשובה ברורה לכך, שכן כל שצוין בהן הוא כי לפי דרישת השר, אדם המבקש אשרת עולה או תעודת עולה ימסור פרטים נוספים על אלה שבטופס בקשתו וכן "ימציא ראיות לאימות הפרטים" (תקנה 4 לתקנות השבות).
יהודי על פי בית המשפט
הפסיקה אשר נדרשה לסוגיה זו, קבעה כי יש להחיל ביחס לשאלת מידת ההוכחה הדרושה בגדרי סעיף 4ב לחוק השבות את הכלל הרגיל של המשפט המינהלי, שלפיו ההחלטה תתבסס על הבאת ראיות מינהליות, שהינן בעיקרן ראיות אשר אדם סביר ורשות סבירה היו מוצאים בהן משקל וערך הוכחתי מספקים בהתאם לנסיבות המקרה (פרשת מקסימוב, בעמ' 928; בג"צ 842/16 אבבה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 10 לפסק דינו של השופט גרוסקופף (פורסם בנבו, 13.8.2018)). כן הובהר, כי כמות וטיב הראיות אשר ידרשו להוכחת העמידה בהגדרת סעיף 4ב לחוק השבות אינם בגדר נתון קבוע ומובנה מראש, וכי הן עשויות להשתנות בהתאם למקרה המסוים לנסיבותיו. ברם, ההנחה היא כי ראיות שמשרד הפנים נוהג לקבלן ברגיל, ייחשבו כמוכיחות זכאות לכאורה.
סעיף 4 לחוק השבות
שכאמור הגדרת "יהודי" בסעיף 4ב לחוק השבות מוחלת הן ביחס לחוק זה והן לצרכי חוק המרשם, הרף הראייתי שיידרש לשם צליחת משוכת ההוכחה הנדרשת במסגרתה – שונה בין השניים. כפי שאפרט להלן, אין די בעובדה שמדובר בהגדרה זהה כאשר לפנינו שני דברי חקיקה הנבדלים זה מזה באופן ממשי – במהותם, בתכליתם ובזכויות המוענקות על-ידם – כאשר להבדלים אלו נפקות על פרשנותה הראייתית ויישומה בפועל של ההגדרה במסגרתו של כל אחד מהם.
- חוק השבות כורך בגדריו זכויות של ממש, בהעניקו ליהודי את הזכות לעלות לישראל (ס' 1 לחוק השבות), לקבל תעודת עולה (ס' 3(א) לחוק השבות) וכן זכאות לאזרחות מכוח שבות (ס' 2(א) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952; בג"צ 2859/99 מקרינה נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 721, 732 (2004) (להלן: "פרשת מקרינה"); פרשת מקסימוב, בעמ' 928). חוק זה הוכר בפסיקה כבעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה, בהיותו חוק המהווה את בסיס מהותה של מדינת ישראל, בגלמו את הקשר שבין העם היהודי למולדתו, וכן נוכח הזכויות המשמעותיות המוענקות לפרט בגדריו.
בבג"צ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים, פס' 18 להחלטתו של השופט ברק (פורסם בנבו, 31.5.2004):"חוק השבות הוא אחד מהחשובים שבחוקיה של ישראל, אם לא החשוב שבהם. אף שאין הוא "חוק-יסוד" בצורתו הוא בוודאי חוק יסודי במהותו….. זהו מפתח הכניסה למדינת ישראל, המהווה ביטוי מרכזי להיותה לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית….. הוא מהווה "אבן התשתית החוקתית למהותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי"
בשונה מכך, חוק המרשם, נושא התובענה דנן, אינו טומן בחובו הענקה של זכויות כלשהן, ועצם הרישום במרשם נקבע כחסר משמעות משפטית מוצהרת בחיי המעשה וכבעל אופי מוגבל בלבד (ע"א 8573/08 אורנן נ' משרד הפנים, פס' 14 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 2.10.2013) (להלן: "פרשת אורנן"); בג"צ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2), 721, 745 (2002) (להלן: "פרשת נעמת"). מבין הנתונים המופיעים במרשם, הכירה הפסיקה בסעיפי הדת והלאום באופן פרטני כבעלי נפקות מעשית מצומצמת, תוך דחייה מפורשת של טענות בדבר הסתמכות רשויות המדינה בפועל על המידע הקיים בסעיפים אלו וקביעה כי האמור בהם תחום ומוגבל אך לעצם הרישום במרשם, ואף איננו מהווה משום ראייה לכאורה (פרשת נעמת, בעמ' 745; בג"צ 6539/03 גולדמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 385, 395 (2004) (להלן: "פרשת גולדמן")). בית המשפט שב והדגיש כי הרישום במרשם נועד לצרכים טכניים בלבד, של איגוד חומר סטטיסטי (פרשת אורנן, בפס' 13; פרשת מקרינה, בעמ' 733-734; פרשת נעמת, בעמ' 745; פרשת גולדמן, בעמ' 395), וכי עצם פעולת הרישום היא פרוצדוראלית ואיננה מגבשת זכויות מהותיות כלשהן.
בין חוק השבות לחוק המרשם קיימים אפוא הבדלים מהותיים ושורשיים, המשליכים בין היתר, על הרף הראייתי הנדרש בעת יישומה של הגדרת סעיף 4ב לחוק השבות במסגרתו של כל אחד מהם, הגם שמדובר בהגדרה זהה בשני החוקים. כתוצאה מכך, ביחס לקביעה כי הגדרת "יהודי" הוכחה לצורך רישום לפי חוק המרשם תידרשנה ראיות בעוצמה נמוכה יותר, אשר נגזרות מאופיו של חוק זה ומתכליתו, בעוד שעבור הכרה ביהדותו לפי חוק השבות יהא צורך בהבאת ראיות שעוצמתן גבוהה .
עורך דין לעליה ואזרחות
כתוצאה מהעדר זהות זו בין מידת ההוכחה הדרושה בכל אחד מדברי החקיקה, הרי שלא מן הנמנע כי ייווצרו מצבים בהם יופיע פלוני במרשם כבעל דת ולאום יהודיים, ובה בעת לא ייחשב כיהודי לצרכי חוק השבות והמענה הראייתי לעמידה בהגדרת "יהודי" בסעיף 4ב לחוק השבות, קרי, האם הובאה מידה מספקת של ראיות מינהליות להוכחתה, משתנה בעוצמתו כתלות בדבר החקיקה הנבחן. ולפיכך יש לבחון האם יש בראיות המסוימות לעמוד במידת ההוכחה הדרושה להגדרת סעיף 4ב לחוק השבות, לשם רישומם כבעלי דת ולאום יהודיים במרשם.
ניתן לקבוע פגישת ייעוץ עם עורך דין הגירה ממשרדנו ללא עלות משפטית בה נבחן את זכאותם למעמד לפי חוק השבות