סעיף 3 בחוק הוראת השעה קובע כלל גורף ששר הפנים לא יעניק לתושב האזור אזרחות או רישיון לישיבה בישראל. סעיף 9 בחוק הואת השעה ("היתר מיוחד") מהווה חריג לכלל, ומאפשר הענקת אזרחות או רישיון ישיבה אם שוכנע כי התושב מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
עת"מ 10638-11-25 חלף ואח' נ' משרד הפנים ואח'

 

לפני כבוד השופט נמרוד פלקס

 
 

העותרים

  

1. מונה חלף

2. היא חמדאן

3. עיסא חלף

4. דינה חלף

ע"י ב"כ עוה"ד יוסף בן יאיר
 

נגד

 
המשיבה מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה

ע"י ב"כ עוה"ד לירן בן עמי

מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

 

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב-2022: סע'  3, 9

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952

 

פסק דין

 

  1. האם קמה עילה שבדין להתערבות בהחלטת המשיבה מיום 15.12.2024, שסירבה להאריך את רישיון הישיבה מסוג א/5 של העותרים מכח הוראת סעיף 9 בחוק הכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב – 2022 (להלן – "חוק הוראת השעה"), ובהחלטתה מיום 10.6.2025, שדחתה את עררם הפנימי, תוך קביעה כי לא נמצא שמרכז חייהם של העותרים בישראל? זו השאלה המונחת לפתחי.

 

  1. ביסוד העתירה העובדות הבאות. העותרים כולם תושבי האזור, קיבלו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מיום 15.9.2010, אשר הוארך מעת לעת עד ליום 8.3.2024. רישיון זה, ניתן לעותרים כחריג בשל היותם בני משפחתו של מר סאמי חלף, אשר הוכר כזכאי לטיפול המנהלה הביטחונית לסיוע.

 

  1. ביום 8.3.2024 הגישו העותרים בקשה להארכת תוקף רישיונם ללשכת רשות האוכלוסין בפתח תקווה. במסגרת הבקשה, צורפו תצהירי העותרת מס' 1 (מונא חלף) ובן זוגה של העותרת מס' 2 (חאלד חמדאן), בהם נטען כי העותרות מס' 1, 2 ומס' 4 (דינא חלף) (ולתקופת מה אף העותר מס' 3 – עיסא חלף), מתגוררים בשכונת ראס אלעמוד במזרח ירושלים בביתו של מר חאלד חמדאן. במהלך בחינת הבקשה, נערך ריאיון לעותרת מס' 1 (מונא חלף) ולעותרת מס' 2 (היא חמדאן) ביום 10.3.2024, בו עמדו על הטענה בדבר מגוריהן בראס אלעמוד. בעקבות הצהרות אלו, ניתנה הנחיה להעביר את הטיפול בעניינם ללשכת המשיבה במזרח ירושלים, בהתאם לנוהל הקובע כי בקשות אשרות ואזרחות תוגשנה בלשכת מנהל אוכלוסין שבאזור מגורי מבקש המעמד (נספח 6 לתגובת המשיבה).

 

  1. ביום 8.4.2024 ערכה המשיבה בירור טלפוני עם בן דודה של העותרת מס' 1, ממנו עלה כי העותרת מס' 1 מתגוררת בביתה הפרטי בשכונת טזיז שבעיירה עזריה, הנמצאת בשטחי אזור יהודה ושומרון. באותו יום, בירור נוסף עם אמה של בן זוגה של העותרת מס' 2, העלה כי העותרת מס' 2 התגוררה בעבר בעזריה, וכי בבית בנה (של האם) בראס אלעמוד מתגוררת רק משפחתו הגרעינית, בניגוד לטענות העותרים. ביום 12.5.2024 ערכה המשיבה ראיון לעותרים ולמר סאמי חלף בלשכת המשיבה במזרח ירושלים. בראיונות אלו עלה כי מרכז חייהם של העותרים הוא בשכונת טזיז בעזריה, וכי קיים ספק באשר לטענה בדבר היות העותרת מס' 1 גרושה ממר סאמי חלף, בניגוד למידע שמסרו קודם לכן. ביום 15.12.2024 ניתנה החלטת המשיבה, לפיה בקשת העותרים להארכת הרישיון מסורבת. ההחלטה נימקה כי לא הוכח שמרכז חייהם של העותרים בישראל, וכי בקשות קודמות נשענו על מסמכים כוזבים לכאורה. כמו כן, עלה כאמור ספק באשר לגירושי העותרת מס' 1, כאשר היא עצמה טענה כי נודע לה על הגירושין מפקידה ברשות האוכלוסין.

 

  1. העותרים הגישו ערר פנימי על החלטה זו ביום 15.1.2025. ביום 10.6.2025 ניתנה החלטת המשיבה הדוחה את הערר הפנימי, תוך פירוט הסתירות בדברי העותרים. בהחלטה זו נפלה טעות טכנית בהפניית העותרים לבית הדין לעררים, בעוד שהסמכות העניינית אינה נתונה לו במקרים מסוג זה. ביום 3.7.2025 הגישו העותרים ערר לבית הדין לעררים. המשיבה הגישה בקשה לסילוק הערר על הסף ביום 18.9.2025 בשל היעדר סמכות עניינית. ביום 20.10.2025 ניתן פסק דין המורה על מחיקת הערר, תוך קביעה כי עניין הארכת הרישיון אינו בסמכות בית דין זה.

 

  1. ביום 4.11.2025 הוגשה העתירה דנן. בד בבד, הוגשה בקשה לצו ביניים, וביום 13.11.2025 ניתן צו ביניים שאסר על הרחקת העותרים מישראל, אך נדחה החלק בבקשה הנוגע למתן רישיון מסוג א/5, שכן יש בו כדי לשנות את המצב הקיים.

 

טענות הצדדים

 

  1. 051293710ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916העותרים טוענים כי החלטת המשיבה לדחות את בקשתם היא שרירותית, בלתי סבירה באופן קיצוני, ומתעלמת ממכלול הראיות המוכיחות כי מרכז חייהם בישראל. הם מצביעים על פגמים חמורים בהתנהלות המשיבה, לרבות שיהוי כבד, חוסר תום לב, והטעייתם להליכים שאינם מוסמכים. עוד טוענים העותרים כי המשיבה התעלמה משיקולי ביטחון וטעמים הומניטריים, הנובעים מהיות אבי המשפחה (סאמי חלף) גורם מסייע לכוחות הביטחון, וכי היא הפרה הבטחה מנהלית להעניק להם מעמד קבע. כראיות למרכז חייהם בישראל, הציגו העותרים חוזי שכירות בירושלים (נספחים 7, 8 לעתירה), אישורי תשלום לעיריית ירושלים (נספח 9 לעתירה), תלוש שכר של העותרת 4 (נספח 11 לעתירה), ומסמכים רפואיים המעידים על טיפולים בישראל (נספחים 12, 13 לעתירה).

05467831312-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

  1. המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטתה, שכן היא סבירה ונתונה למתחם שיקול הדעת הרחב של שר הפנים. לשיטתה, העותרים הם תושבי האזור, ועל פי חוק הכניסה לישראל, אין להם זכות קנויה למעמד בישראל. סעיף 9 בחוק הוראת השעה, המאפשר הענקת מעמד במקרים חריגים, שמור למקרים מצומצמים ונדירים ומתמקד באינטרס המדינה. המשיבה מדגישה כי מבדיקותיה ומהראיונות שערכה עם העותרים ובני משפחתם, עלה כי מרכז חייהם של העותרים מצוי בעזריה שבאזור, וכי טענותיהם הקודמות למגורים בישראל נשענו על מסמכים כוזבים לכאורה. המשיבה מצביעה על סתירות רבות בין הצהרות העותרים לבין המידע שנאסף. המשיבה מציינת כי טענת הסכנה הביטחונית אינה עולה בקנה אחד עם המידע שהתקבל מפיהם של העותרים עצמם, לפיו הם נמצאים לעיתים קרובות בשטחי האזור ללא חשש לחייהם. כמו כן, המשיבה מעלה ספקות לגבי גירושי העותרת מס' 1 ממר סאמי חלף, וטוענת כי מדיניותה היא שלא לתת הכשר למצב של ריבוי נישואין. המשיבה דוחה את טענת העותרים לקיומה של הבטחה מנהלית למתן מעמד קבע, וקובעת כי מדובר בטענה בעלמא.

 

דיון

 

  1. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בכתב, על צרופותיהם, מצאתי לדחות את העתירה. להלן אבאר טעמיי.

 

  1. חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 קובע כי מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה אינו בעל זכות קנויה לישיבה בישראל, וישיבתו מותנית ברישיון שיינתן לו לפי חוק זה. לשר הפנים שיקול דעת רחב, אם כי לא מוחלט, בהפעלת סמכויותיו (בג"ץ 2386/11 מחמוד צאלח נ' מנהל הלשכה האזורית למנהל אוכלוסין, פסקה 40 (14.12.2017); בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289 (2002)). סעיף 3 בחוק הוראת השעה קובע כלל גורף ששר הפנים לא יעניק לתושב האזור אזרחות או רישיון לישיבה בישראל. סעיף 9 בחוק הואת השעה ("היתר מיוחד") מהווה חריג לכלל, ומאפשר הענקת אזרחות או רישיון ישיבה אם שוכנע כי התושב מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה, וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת המעמד היא מעניינה המיוחד של המדינה. זהו הסעיף היחיד בחוק המאפשר מעמד קבע או אזרחות, שיקול הדעת בו רחב במיוחד, ועיקר הדגש בו הוא על אינטרס המדינה ולא על אינטרס הפרט. הוא שמור למקרים מצומצמים, ואף כאשר התנאים המפורטים בו מתקיימים, נותר לשר שיקול דעת האם להעניק מעמד ובאיזה סוג (עת"מ (מנהליים י-ם) 51633-09-24 פלונית נ' שר הפנים, פסקה 12 (19.9.2024); עת"מ (מנהליים י-ם) 44720-08-25 עדרה נ' שר הפנים, פסקה 25 (7.12.2025); עת"מ (מנהליים י-ם) 54031-09-24 אסגארי נ' מדינת ישראל – שר הפנים, פסקה 15 (7.7.2025)).

 

  1. הועתק מנבודומני, כעמדת המשיבה, כי המפתח להכרעה בעתירה זו עניינו הקביעה העובדתית בדבר מרכז חייהם של העותרים, ואף מנהגם לשהות ולבקר באזור. שהרי, כאמור, הורתו של רישיון הישיבה בישראל אשר ניתן לעותרים בפעולותיו של בן משפחתה, מר סאמי חלף, לטובת ישראל. כעולה מטיעוני הצדדים על צרופותיהם, פעולות אלו העמידו את מר סאמי חלף בסכנה אשר בעטיה מצאה המשיבה להעניק לו רישיון ישיבה בישראל (אשר לימים הפך לרישיון לישיבת קבע). ככל הנראה, בעבר, סברה המשיבה כי מכוחו של מר סאמי חלף יש להעניק רישיון ישיבה אף לעותרים – בני משפחתו. זאת מחמת הסכנה הנשקפת להם באזור, מחמת פעולותיו של בן משפחתם. פעולת עבר זו של המשיבה (מתן רישיון ישיבה לעותרים) עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 9 בחוק הוראת השעה ועם תכליתו, היא "קידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה" או "עניינה המיוחד של המדינה". שהרי למדינה עניין מיוחד לעודד פעולה למענה, אף בדרך של מניעת פגיעה בבני משפחתו של הפועל למענה.

 

  1. ברם, מקום בו מתברר כי אותה מניעת פגיעה אינה נדרשת, או שמא אף כלל לא נדרשה בעבר, בידי המשיבה להימנע מהארכת רישיון ישיבה מכח הוראת סעיף 9 בחוק הוראת השעה. אין באמור כדי לומר כי מקום בו אדם קיבל רישיון ישיבה בישראל מכח הוראת סעיף 9 בחוק הוראת השעה, בנסיבות כאמור, שהה ושהוהה בישראל משך תקופה ארוכה, ושינה מצבו באופן ממשי, לא יתאפשר לו לזכות ברישיון ישיבה בישראל מטעם אחר, כדוגמת טעם הומניטרי. ודוק, עניינו של פסק דין זה מצומצם למצב דברים בו אותה הגנה אשר נדרשה מכח הוראת סעיף 9 בחוק הוראת השעה אינה נדרשת, ואף ספק האם נדרשה בעבר. לשם בחינת סוגיה זו, מהלכה של המשיבה הוא אך סביר. שהרי, קשה להלום מצב דברים בו נשקפת לעותרים סכנה באזור והם אוחזים רישיון ישיבה בישראל, אך חרף אותה סכנה נטענת מרכז חייהם, משך תקופה ארוכה, באזור, או למצער הם מבקרים באזור באופן תדיר.

 

  1. סבורני, כעמדת המשיב, כי בפני המשיבה עמדו ראיות מנהליות לרוב התומכות במסקנה, לפיה מרכז חייהם של העותרים, מזה תקופה ארוכה, בעזריה שבאזור, ולמצער הם מבקרים ושוהים באזור באופן תכוף וממושך. אכן העותרים הציגו חוזי שכירות של נכס מקרקעין בירושלים (נספחים 7, 8 לעתירה), אישורי תשלום לעיריית ירושלים (נספח 9 לעתירה), תלוש שכר של העותרת מס' 4 (נספח 11 לעתירה), ומסמכים רפואיים המעידים על טיפולים בישראל (נספחים 12, 13 לעתירה). ראיות אלו מלמדות על זיקה מסוימת ופעילות של העותרים בתחומי ישראל.

 

  1. אל מול ראיות אלה עומדות ראיות אחרות אותן ביכרה המשיבה. המשיבה ביססה את החלטתה על מידע שנאסף בראיונות עם העותרים ובני משפחתם, וכן מבירורים טלפוניים. כך לדוגמא: בראיון מיום 12.5.2024 (נספח 12 לתגובת המשיבה), העותרת מס' 1 הודתה כי קיבלה בית מאביה בעזריה, ותיארה את החיים בעזריה כ"מגעיל" ו"אזור תעשיה", וציינה כי בגדיה בבית העותרת מס' 2 בראס אלעמוד הם "רק בגדים. אנחנו לא רוצים להכביד עליה יותר מדי". מר סאמי חלף אישר כי הילדים למדו בעזריה וכי "יש בית בעזריה. אז מה הבעיה עד היום גרים בעזריה". העותר מס' 3 (עיסא חלף) לא ידע למסור פרטים מהותיים על מקום מגוריו הנטען בבית חנינה, ואף הודה כי הוא "שקרן" כשנשאל על תשלום צ'קים. העותרת מס' 4 (דינא חלף) אישרה שהוריה גרים בשכונת טזיז בעזריה וכי היא "לא אוהבת לישון במקום קבוע". עיון בראיות ובטענות העותרים באשר למקום מגוריהם אינו סותר את טענות המשיבה ואינו מפריך את מסקנתה בעניין מגורי העותרים באזור. אף שאין בכך כדי לשלול את הטענה שמעת לעת התגוררו העותרים גם בישראל, הרי שהמידע שנאסף על ידי המשיבה, ובפרט הודאות העותרים עצמם, מצביע על כך שמרכז חייהם העיקרי אינו בישראל.

 

  1. העותרים טענו כי הטעם שעמד ביסוד מתן רישיון הישיבה לעותרים היה ככל הנראה פעולות שביצע מר סאמי חלף עבור מדינת ישראל, כעולה מהמלצת המנהלה הביטחונית לסיוע. כאמור, נסיבות אלה אולי העמידו את העותרים בסכנה כלשהי באזור. ברם, בשים לב לשלל הראיות המנהליות שעמדו בפני המשיב, לרבות הראיונות בהם העותרים עצמם ובני משפחתם (מר סאמי חלף) ציינו כי הם מבקרים תדירות באזור ואף מתגוררים שם תקופות ממושכות, הדעת נותנת שלא נשקפת להם סכנה באזור. מר סאמי חלף עצמו אמר בראיון כי "הילדים לא בסכנת חיים. מותר לילדים שילכו לעזריה". בכך יש כדי לתמוך בסבירות החלטת המשיב.

 

  1. בשולי הדברים מצאתי להעיר באשר לטיען המשיבה באשר לספקות משמעותיים לגבי גירושי העותרת מס' 1 ממר סאמי חלף, כאשר העותרת מס' 1 עצמה טענה כי נודע לה על כך מפקידה ברשות האוכלוסין, ומר סאמי חלף ציין כי "היא גרושה רק על הנייר". מסופקני האם מסקנה זו של המשיבה, באשר להיות הגירושין "פקיטיביים", אכן מבוססת כדבעי על התשתית העובדתית שהונחה בפני המשיבה (עת מר סאמי חלף מתגורר בישראל, בנפרד מהעותרת מס' 1, מקיים זוגיות עם אחרת, וככל הנראה הקשר בינו לבין העותרת מס' 1 מצומצם עד מאד אם קיים). לא זו אף זו, שקשה להלום את "הענשת" העותרת מס' 1 בשל מעשיו הנטענים של מר סאמי חלף ("ביגמיה"), ככל שאכן אלו פני הדברים. אכן למשיבה מדיניות עקרונית להילחם בתופעת הביגמיה, אך "בצד מדיניות עקרונית זו, יש לזכור כי את מלחמת החורמה בתופעת הביגמיה יש להפנות בראש ובראשונה כנגד מחולליה, ולא כנגד קורבנותיה" (עע"מ 4821/21 פלונית נ' שר הפנים (29.11.2022)). ודוק, החלטת המשיבה לא נסמכת על נימוק זה – אשר לטעמי לא היה מקום להביאו כלל ועיקר – ולפיכך אף אין בו כדי לשנות את ההחלטה מושא עתירה זו, ומכאן אף את תוצאת פסק דין זה.

 

  1. אחרון אחרון, באשר לטענות העותרים בדבר שיהוי וחוסר תום לב מצד המשיבה, לרבות הפנייתם לערכאה שאינה מוסמכת, הרי שאף אם נפלו פגמים מסוימים בהתנהלות המשיבה, כפי שאף צוין לעיל, הם אינם משנים את ליבת ההכרעה העובדתית בדבר מרכז חייהם של העותרים, ואינם מקימים עילה להתערבות בהחלטת המשיבה לגופה.

 

  1. סופם של דברים הוא, כי העותרים, תושבי האזור, אינם בעלי זכות קנויה למעמד בישראל. החריג הקבוע בסעיף 9 בחוק הוראת השעה, שנועד למקרים מיוחדים של אינטרס מדינתי, נתון לשיקול דעת רחב ביותר של שר הפנים. המשיבה ביססה את החלטתה על תשתית ראייתית מנהלית מקיפה, הכוללת ראיונות מפורטים ובירורים, אשר העלו ספקות משמעותיים לגבי טענות העותרים בדבר מרכז חייהם בישראל וסכנה ביטחונית. הראיות שהציגו העותרים, אף שמלמדות על זיקה לישראל, אינן סותרות באופן חד משמעי את ממצאי המשיבה בדבר מרכז חייהם העיקרי באזור. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי החלטת המשיבה חורגת ממתחם הסבירות או לוקה בפגם היורד לשורש העניין. שהרי, בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית.

 

  1. אשר על כן, העתירה נדחית.

 

העותרים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.

 

ניתן היום, ו' אייר תשפ"ו, 23 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.

 

 

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה