חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  1

תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974: סע'  23(ד)

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), מיום 21.6.2026 (כב' הדיין ד"ר יוסף ברדא) במסגרת ערר (חיפה) 3572-25 (להלן: "פסק הדין קמא").

רקע עובדתי

1. המערערת 1, סחר אבו אלרוב (להלן: "המערערת"), היא אזרחית ישראלית, ילידת שנת 1978, והמערער 2, יוסף אבו אלרוב (להלן: "המערער"), הוא תושב האזור יליד שנת 1968 (להלן יחד: "המערערים").
2. המערערים נישאו בשנת 1995, ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים משותפים בגירים.
3. בשנת 1995 הגישו המערערים לראשונה בקשה לאיחוד משפחות אל רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "המשיבה"), והמערער קיבל היתר שהייה זמני (להלן: "היתר מת"ק") לתקופה שמיום 18.4.1999 ועד ליום 18.7.2000, אז נסגרה הבקשה.
4. ביום 24.3.2010 הגישו המערערים בקשה חדשה לאיחוד משפחות מכוח נוהל המשיבה שמספרו 5.2.0008 (להלן: "נוהל נישואין"), ובעקבותיה ניתן למערער היתר מת"ק מיום 28.7.2010, אשר חודש מעת לעת עד ליום 8.8.2022.
5. ביום 8.6.2022 זומנו המערערים ללשכת המשיבה ליום 10.8.2022 לצורך בדיקת האפשרות לשדרוג מעמדו של המערער.
6. ביום 10.8.2022 התייצבו המערערים בלשכת המשיבה, הגישו מסמכים חלקיים ונערך עמם ריאיון לבחינת כנות הקשר ומרכז חייהם בישראל.
7. ביום 15.8.2022 שלחה המשיבה למערערים דרישה להשלמת מסמכים להוכחת מרכז חיים, וביום 30.8.2022 המציאו המערערים מכתב הסבר ומסמכים נוספים.
8. ביום 22.9.2022 ניתנה החלטת ראש צוות מרשם ומעמד הדוחה את בקשת המערערים להמשך הסדרת המעמד.
9. ביום 28.3.2023 הגישו המערערים ערר פנימי ללא מסמכים חדשים, וזה נדחה ביום 24.4.2023 על ידי סגנית מנהלת לשכת המשיבה בעפולה.
10. ביום 14.5.2023 הגישו המערערים ערר לבית הדין לעררים בחיפה (ערר 2366-23), וביום 23.1.2024 ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים המאפשר למערערים להשלים מסמכים תוך 15 ימים.
11. המערערים הגישו את המסמכים המשלימים ביום 5.2.2024, וביום 19.2.2024 ניתנה החלטה חוזרת של ראש הצוות הדוחה את הבקשה פעם נוספת.
12. ביום 11.3.2024 הגישו המערערים ערר פנימי שבו נרשמו מספרי זהות שגויים, ובו ביום נציגת המשיבה ביקשה טלפונית לתקן את הערר.
13. ביום 2.1.2025 פנו המערערים בכתב למשיבה בבקשה לקבלת החלטה, וביום 3.1.2025 נסגרה הבקשה אצל המשיבה ללא קבלת ערר מתוקן.
14. ביום 9.1.2025 הגישו המערערים ערר נוסף לבית הדין לעררים (ערר 1100-25) בגין אי מתן מענה, וביום 3.3.2025 ניתן פסק דין המסלק את הערר על הסף עקב אי מיצוי הליכים.
15. ביום 29.3.2025 הגישו המערערים ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בחיפה (במסגרת עמ"נ 74330-03-25, להלן: "הערעור הקודם").
16. ביום 7.4.2025, בהסכמת המשיבה, ניתן צו ביניים המונע נקיטת צעדי אכיפה או הרחקה נגד המערער, בכפוף להפקדה בקופת בית המשפט.
17. ביום 7.6.2025 ניתן פסק דין בעמ"נ 74330-03-25, המאפשר למערערים לבחור בין בחינת הערר הפנימי המקורי לבין הגשת בקשה מעודכנת ומפורטת שתיבחן מחדש, ומורה על ביטול החיוב בהוצאות ומתן צו מניעת הרחקה למשך 21 ימים לאחר קבלת החלטה סופית.
18. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916המערערים בחרו באפיק השני, וביום 3.7.2025 הגישו בקשה מחודשת ומעודכנת בצירוף מסמכים.
19. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 14.7.2025 נדרשו המערערים על ידי המשיבה להשלים מסמכים הנוגעים לחשבונות המים לשנת 2024/2025, וביום 20.7.2025 הומצאו מסמכים משלימים, ובכללם תלושי שכר ודוחות נוכחות של המערערת.
20. ביום 6.8.2025 ניתנה החלטת ראש הצוות הדוחה את הבקשה פעם נוספת, מהטעם שלא הוכח מרכז חיים משותף בישראל של המערער.
21. ביום 26.8.2025 הגישו המערערים ערר פנימי מפורט נגד ההחלטה, וזה נדחה ביום 30.9.2025 על ידי סגנית מנהלת לשכת המשיבה בעפולה.
22. ביום 19.10.2025 הגישו המערערים ערר לבית הדין לעררים בחיפה (ערר 3572-25) בצירוף בקשה למתן צו ביניים. ביום 2.11.2025 ניתן צו ביניים לשימור המצב הקיים בכפוף להפקדת ערובה.
23. ביום 23.11.2025 הגישה המשיבה כתב תשובה לערר, וביום 30.3.2026 הגישו המערערים בקשה לצירוף מסמכים נוספים הנוגעים לפתיחת חשבון בנק, לה המשיבה לא התנגדה.
24. ביום 21.6.2026 התקיים דיון בערר בפני בית הדין לעררים בחיפה במעמד הצדדים, ובסיומו הודיעו המערערים כי הם עומדים על מתן פסק דין. בו ביום ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים הדוחה את הערר.
25. ביום 29.6.2026 הוגש הערעור המנהלי הנוכחי.

תמצית טענות הצדדים –

26. המערערים טוענים כי המשיבה הציבה בפניהם דרישות סף ראייתיות בלתי אפשריות להוכחת מרכז חיים, כגון הצגת תלושי שכר, רישום בקופת חולים וניהול חשבון בנק פעיל. לשיטתם, מסמכים אלו נמנעו מהמערער על פי חוק, שכן המשיבה מסרבת להנפיק לו היתר עבודה כדין, והוראות בנק ישראל ותקנות ביטוח בריאות ממלכתי מונעות ממנו רישום בקופת חולים או פתיחת חשבון בנק ללא תעודת זהות ישראלית. דרישות אלו מעמידות את המערער ב"מלכוד רגולטורי" בלתי חוקי ובלתי סביר, המאלץ אותו הלכה למעשה לעבוד ללא היתר בניגוד לחוק כדי להוכיח את מרכז חייו.
27. עוד טוענים המערערים כי בית הדין קמא חרג מסמכותו וביצע ביקורת שיפוטית "דה-נובו" פסולה, במסגרתה "שלף" מיוזמתו טענות לפגמים ותהיות ראייתיות בנוגע לאישורי המגורים, כניסות עבר לישראל והיעדר תלושי שכר, אשר מעולם לא נטענו על ידי המשיבה בזמן אמת ובכך שלל מהם את זכות הטיעון. בנוסף, המערערים מלינים על כך שהמשיבה והערכאה קמא נקטו בשיטת בדיקה מצמצמת ושרירותית והתעלמו מרצף ארוך של אישור בקשותיהם והארכת היתרי השהייה של המערער בין השנים 2010 ל-2022. לטענתם, התעלמות זו, לצד פסילת אישורי מגורים רשמיים של המועצה האזורית גלבוע והוועד המקומי של היישוב נעורה, עומדת בניגוד לפסיקה האוסרת להכריע בדבר מרכז חיים על בסיס נתונים מבודדים בלבד.
28. במישור הפרוצדורלי, המערערים טוענים לפגמים קשים בניהול ההליך בבית הדין קמא, אשר נמנע מלמסור להם את פרוטוקול הדיון בתום הישיבה, עיכב את מסירתו, והשמיט ממנו באופן מגמתי חלקים מהותיים ביותר. כמו כן, נטען כי בשולי פסק הדין נרשם באופן כוזב כי הוא ניתן והודע במעמד הצדדים ביום הדיון, בעוד שבפועל הוא נשלח אליהם בדואר אלקטרוני רק למחרת היום.
29. 051293710הועתק מנבומנגד, המשיבה מבקשת לדחות את הערעור וטוענת כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת מרכז חייו של המערער בישראל, וכי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית הדין לעררים. לשיטתה, חרף הזדמנויות חוזרות ונשנות שניתנו למערערים להשלים מסמכים, מרבית הראיות שהוגשו נערכו על שם המערערת בלבד או על שם צדדים שלישיים, בעוד שהמסמכים שהוצגו על שם המערער היו מועטים, נקודתיים ובעלי משקל ראייתי נמוך. המשיבה מבהירה כי הדרישות להצגת תלושי שכר, חשבון בנק או רישום בקופת חולים אינן מהוות רשימה סגורה או תנאי סף מצטברים, אלא דוגמאות ואפשרויות שונות להוכחת מרכז חיים, והמערערים היו רשאים להציג כל ראיה אובייקטיבית חלופית המעידה על מגורים בפועל.
30. 054678313המשיבה מדגישה כי המסקנה לפיה לא הוכח מרכז חיים משותף נתמכת בסתירות מהותיות שעלו בריאיון שנערך למערערים בשנת 2022 בנוגע לתדירות נסיעותיו של המערער לאזור ולבעלותו על נכסים שם, וכן בנתוני המעברים המצביעים על כניסות מרובות שלו לשטחי האזור. כמו כן, נטען כי בניגוד לטענת ה"מלכוד", קיימת אפשרות מעשית לזרים ולמבקשי מעמד לפתוח חשבון בנק (למשל בבנק הדואר) ואף לעבוד ולהירשם בקופת חולים ללא תעודת זהות ישראלית. המשיבה מוסיפה כי העובדה שהמערער החזיק בהיתרי שהייה זמניים בעבר אינה מקימה לו זכות קנויה לקבלת מעמד או להארכת ההיתר בהווה, שכן מרכז חיים הוא נתון דינמי הנבחן על בסיס התשתית הראייתית העדכנית.
31. באשר לטענות הדיוניות, המשיבה מבהירה כי בית הדין לא חרג מגדר המחלוקת ולא העלה עילות סירוב חדשות, שכן הסתירות בריאיון ויציאותיו של המערער עמדו בבסיס החלטת הסירוב המקורית משנת 2022 והיוו חלק בלתי נפרד מהתיק המנהלי. המשיבה מוסיפה כי לא חלה עליה חובה לערוך למערערים ריאיון נוסף, שכן בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור הקודם הותיר עניין זה לשיקול דעתה במסגרת הבחינה המחודשת. לבסוף, לעניין הזכות לחיי משפחה, טוענת המשיבה כי מדובר בזכות שאינה מוחלטת וכי על פי פסיקת בית המשפט העליון היקפה אינו משתרע על מימוש הזכות דווקא בתחומי מדינת ישראל.

דיון והכרעה –

32. לאחר שעיינתי במכלול החומר הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
33. נקודת המוצא היא כי לזר השוהה בישראל אין זכות קנויה לקבלת מעמד או להארכת היתר שהייה, והסמכות הרחבה בעניין זה מסורה למשיבה מכוח חוק הכניסה לישראל (בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 19 (3.7.2022); עע"מ 57604-10-24 וחידי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 11 ‏(‏20.1.2025‏)‏‏). על פי ההלכה, הסמכות בענייני כניסה לישראל ושהייה בה מסורה לשר הפנים, והיא רחבה ביותר ומשקפת את ריבונותה של המדינה לקבוע מי יורשה להיכנס לתחומה ולשהות בו. בהתאם לכך, סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, קובע כי ישיבתו של מי שאינו אזרח ישראלי מותנית בקבלת רישיון מטעם שר הפנים או מי שהוסמך לכך (עע"מ 4821/21 פלונית נ' שר הפנים, פסקה 9 ‏(‏29.11.2022‏)‏‏; עע"מ 6481/12 רבאיעה נ' משרד הפנים, פסקה 2 ‏(‏24.7.2018‏); עמ"נ ‏(‏מינהליים חי'‏)‏ 19103-02-25 זיאדה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 39 ‏(‏18.5.2025‏)‏‏‏‏).
34. נקודת המוצא היא כי לזר השוהה בישראל אין זכות קנויה לקבלת מעמד או להארכת היתר שהייה, והסמכות הרחבה בעניין זה מסורה למשיבה מכוח חוק הכניסה לישראלעל פי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה לקיומו של מרכז חיים משותף ורציף בישראל מוטל באופן מלא על כתפי מבקשי המעמד, והם אלו הנדרשים להציג תשתית ראייתית איתנה לתמיכה בבקשתם (עמ"נ (מינהליים י-ם) 2936-05-25 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול במזרח ירושלים, פסקה 4 (11.1.2026)). השאלה האם עלה בידי מבקש מעמד להוכיח קיומו של מרכז חיים משותף בישראל היא שאלה עובדתית מובהקת ומורכבת. בחינה זו דורשת הערכה כוללת ומצטברת של נתונים רבים המרכיבים את שגרת יומו של התא המשפחתי, כגון מקום המגורים בפועל, תשלום חשבונות צריכה שוטפים, מוסדות הלימוד של הילדים, מקום התעסוקה, וכן תיעוד כניסות ויציאות במעברי הגבול. הערכת משקלם של נתונים אלו – ובכלל זה זיהוי סתירות בדברי בני הזוג בראיונות שנערכו להם, ייחוס משקל נמוך לחשבונות צריכה שאינם מעידים על מגורים רציפים, או פיענוח נתוני כניסות תכופות לישראל בשעות הבוקר המוקדמות המצביעים על מגורים מחוץ לתחומי המדינה – היא ליבת העשייה המקצועית של הרשות ושל בית הדין לעררים (עמ"נ ‏(‏מינהליים י-ם‏)‏ 20560-08-25 כדר נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 28-27 ‏(‏2.2.2026‏) (להלן: "עניין כדר").
35. בענייננו, בצדק קבע בית הדין לעררים כי המערערים לא עמדו בנטל הראייתי הנדרש להוכחת מרכז חייו של המערער בישראל. מרביתן המכרעת של הראיות המהותיות שהוצגו, כגון חשבונות הארנונה, החשמל והמים של בית המגורים, נשאו את שמה של המערערת בלבד. חוסר זה בתיעוד אובייקטיבי שוטף על שמו של המערער אינו מאפשר לקבוע כי הוא אכן מנהל את שגרת חייו בפועל בתחומי המדינה. המסמכים הבודדים שהוגשו על שמו של המערער היו נקודתיים ודלים ביותר, וביניהם "אישור מגורים מטעם ועד מקומי נאעורה מיום 30.6.25" ו"אישור תושבות מטעם מועצה אזורית גלבוע מיום 3.12.24", שלא נתמכו בראיות לגבי טיבם. היעדרם של מסמכים מהותיים ועדכניים, דוגמת חשבון בנק פעיל או אישורי העסקה, מחזק את המסקנה כי המערער לא הוכיח מגורים רציפים בארץ.
36. יתרה מכך, תיעוד ביקורי הרופא שהוצג מתייחס בעיקרו לשנים 2017-2023. באשר לאישורים המאוחרים יותר, קבע בית הדין לעררים בפסק דינו כי: "באישור הרופא מיום 1.2.2024 צוין כי זה ניתן בהיעדר המטופל ובאישור הרופא מיום 30.6.2025 לא צורפו אסמכתאות אודות ביקורי המערער בשנה האחרונה. אשר לאישור המגורים ביחס לעורר, הרי שלא ברור מה טיבו ומשקלו ועל בסיס מה ניתן האישור" (עמ' 7, שורות 1-4). בצדק נקבע בפסק הדין כי אף אם יתקבלו אישורים אלו, אין בהם כדי להוכיח מרכז חיים רציף ומגורים בפועל בישראל.
37. בכל הנוגע לתצהירי המכרים שהוגשו על ידי המערערים (תצהיריהם של מר מחמוד זועבי, מר איסר זועבי ומר סלים זועבי מיום 1.7.2025), הרי שמדובר בראיות סובייקטיביות באופיין. מבחינה ראייתית, משקלו של הריאיון המינהלי שנערך למבקשי המעמד הוא משמעותי ביותר, ואף עשוי לעלות על משקלן של ראיות חיצוניות סובייקטיביות אשר עלולות להיות מוטות מטבען, דוגמת מכתבים ותצהירים מאת חברים ומכרים בשל קרבתם לבעלי העניין (עע"מ 5983/16 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 14 ‏(‏10.5.2018‏); עמ"נ (מינהליים י-ם) 16555-09-20 לבדנקו נ' משרד הפנים, פסקה 13 (7.3.2021)‏‏). משכך, אין בתצהירים אלו כדי להרים את נטל ההוכחה הפוזיטיבי המוטל על המערערים, או לגבור על הראיות האובייקטיביות, נתוני המעברים והסתירות המהותיות שעלו בראיון שנערך עמם בריאיון מיום 10.8.2022, הנוגעות ישירות לזיקתו של המערער לאזור.
38. ההלכה הפסוקה מורה כי הריאיון משמש כלי בירור מרכזי וראשון במעלה לצורך הערכת כנות הקשר ומרכז החיים של מבקש המעמד (עע"מ 119/12 סרמיאנטו נ' משרד הפנים, פסקה 6 (5.2.2012)). כך, למשל, כאשר המערערת נשאלה לעניין תדירות הנסיעות לאזור, השיבה כי המערער נוסע "מדי שבועיים", בעוד שהמערער השיב כי הוא נוסע "אחת לחודש או לחודשיים" (ראיון מיום 10.8.2022, עמ' 7). כמו כן, באשר לבעלות על נכסים באזור, מסרה המערערת כי למערער בית הרשום על שמו והוא מתגורר בקומה השנייה, בעוד המערער מסר כי אין נכסים הרשומים על שמו והבית שייך להוריו. סתירות אלו, לצד נתוני המעברים המצביעים על כך שהמערער נכנס לישראל משטחי האזור כ-28 פעמים בתקופה שמיום 6.3.2021 ועד ליום 14.6.2022, מחלישות את הטענה בדבר מגורי קבע בישראל.
39. העובדה שהמערער החזיק בעבר בהיתרי מת"ק בין השנים 2010-2022 אינה מקנה לו זכות קנויה להארכתם בהווה, שכן מרכז חיים הוא נתון דינמי הנבחן על בסיס תשתית עדכנית. בהתאם לכך, החלטות בעניין שדרוג מעמד או הארכתו מחייבות בחינה של הנתונים הרלוונטיים והעדכניים למועד מתן ההחלטה, שכן נסיבות אלו עשויות להשתנות מעת לעת (ראו והשוו עע"מ 1883/05 מדינת ישראל נ' רגבי, פסקאות 7-4 ‏(‏9.4.2006‏)‏‏). המערערים מנסים להיבנות מפסק הדין בעניין סעאדה (עמ"נ ‏(‏מינהליים י-ם‏)‏ 1463-07-23 סעאדה נ' רשות האוכלוסין וההגירה ‏(‏9.1.2024‏))‏‏, אולם יש להבחין מקרה זה מענייננו. בעוד ששם נקבע כי אין להכריע על בסיס שניים-שלושה נתונים מבודדים, הרי שבענייננו הסירוב מבוסס על תמונה מצטברת ורחבה הכוללת דלות ראייתית כוללת, סתירות מהותיות בריאיון ויציאות מרובות של המערער לשטחי האזור כאמור. בהקשר זה אף לא אוכל לקבל את טענת המערערים בדבר "שינוי הגישה הפתאומי" של המשיבה בשנת 2022, לאחר 12 שנות אישור רציפות של בקשותיהם, שכן – כל עוד הבקשות היו בהליך בירור ובהליכים משפטיים או הליכי ערר פנימי, נקטה המשיבה גישה של הארכת האישורים, ואין בכך כדי ללמד שפסק הדין נשוא הערעור הנוכחי חורג ממתחם הסבירות או שגוי.
40. זאת ועוד. מקובלת עליי טענת המשיבה שלפיה אין ממש בטענת המערערים כי עמדו בפני "מלכוד רגולטורי" שמנע מהם להציג מסמכים כמו חשבון בנק, תלושי שכר או רישום בקופת חולים. מסמכים אלה אינם מהווים תנאי הכרחי להוכחת מגוריו הקבועים של המערער בישראל, אלא דוגמאות בלבד לאמצעי הוכחה אפשריים. לפיכך, לא הייתה מניעה כי המערערים יבקשו לבסס את טענותיהן באמצעות ראיות אחרות, אובייקטיביות ומהימנות, אשר היה בכוחן ללמד על מרכז חייו של המערער בישראל. עוד יש להוסיף – כי לא ניתן לקבל את גישת המערערים כי היה על המשיבה לפרט בדיוק אילו מסמכים הם צריכים להציג ומה "יספק" את המשיבה, שכן זו אינה חובתה.
41. משלא הוצגה תשתית ראייתית חלופית שיש בה כדי לתמוך בגרסת המערערים, לא עלה בידם לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליהם. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענתם כי היעדר המסמכים הרשמיים נבע ממגבלה רגולטורית ולא ממחסור בראיות מספקות.
42. באשר לטענות המערערים בנוגע לפרוטוקול הדיון, לא מצאתי כי נפל פגם בהליך המצדיק את ביטול פסק הדין. על פי תקנה 23(ד) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014, זכאי בעל דין לקבל את הפרוטוקול "בתום הדיון או בסמוך לאחר מכן". בענייננו, פרוטוקול הדיון מיום 21.6.2026 הומצא למערערים ביום שלאחר מכן, ביום 22.6.2026, ומכאן שהוא הומצא בסמוך לאחריו ובהתאם להוראות הדין.
43. לעניין הפגיעה הנטענת בזכות לחיי משפחה, הלכה פסוקה היא כי זכות זו אינה מוחלטת ואינה משתרעת על פני מימוש הזכות דווקא בתחומי מדינת ישראל (בג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סה(2) 44 (2012)). הגבלות על שדרוג מעמד או מתן מעמד מכוח איחוד משפחות, העומדות בתנאי המידתיות, אינן מהוות פגיעה לא חוקתית בזכות לחיי משפחה (בג"ץ 813/14 פלונים נ' שר הפנים, פסקה 20 ‏(‏18.10.2017‏)‏‏). המערערים קיבלו הזדמנויות רבות וחוזרות להשלים מסמכים ולהוכיח את טענתם, אך משלא עמדו בנטל זה, אין להם להלין אלא על עצמם.
44. בשולי הדברים, אזכיר כי נקודת המוצא השלטת בפסיקה היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור רגילה הבוחנת מחדש ממצאים עובדתיים. תפקידו של בית המשפט המינהלי מתמקד בביקורת על חוקיות וסבירות ההחלטה המנהלית, ואין הוא נוטה להחליף את שיקול דעתן של הערכאות המקצועיות שקדמו לו בקביעת עובדות או בהערכת מהימנות הראיות שהוצגו בפניהן (ראו: עניין כדר). הלכה מושרשת זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בערעור על קביעותיו של בית הדין לעררים, אשר הוקם כטריבונל מקצועי המתמחה בנושאי כניסה לישראל, מעמד והגירה. מומחיותו המקצועית של בית הדין מצדיקה נקיטת גישה של ריסון שיפוטי ניכר מצד בתי המשפט, והתערבות בהכרעותיו תישמר אך ורק למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם התגלה פגם מהותי היורד לשורש ההחלטה או עיוות דין קשה (בר"מ 1090-01-26 חלאילה נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 9 ‏(‏7.1.2026‏)‏‏; בר"מ 46747-05-25 נטיבידאד‏ נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 11 ‏(‏9.12.2025‏)‏‏).
45. בנוסף, כאשר עיקר טענותיו של מערער מכוון כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין לעררים – כגון המסקנה לפיה צד מסוים ידע על זמניות האשרה או שהראיות שהציג אינן מקימות תשתית מספקת – אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלו (בר"מ 9011/23 טוטנג'י נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקאות 11-10 ‏(‏28.5.2025‏)‏‏). קביעת ממצאי עובדה ומהימנות מסורה באופן מובהק לערכאה הדיונית אשר בפניה נפרסו הראיות המנהליות, וביתר שאת כאשר מדובר בטריבונל הבוחן עניינים אלו כדבר שבשגרה ומחזיק בכלים המקצועיים המתאימים לכך.
46. במקרה דנן, החלטת המשיבה מבוססת על תשתית ראייתית מינהלית רחבה ומנומקת, המצביעה על קשיים ממשיים בגרסת המערערים בנוגע לקיומו של מרכז חיים משותף בישראל, כפי שהוסבר לעיל. כמו כן, בצדק נדרש בית הדין לסתירות ולנתוני המעברים, שהיוו חלק בלתי נפרד מנימוקי הסירוב המקוריים, ואין בכך משום בחינה מחדש של עניינם של המערערים על ידי הערכאה השיפוטית או "שליפת" עילות סירוב חדשות.
47. על כן, לא מצאתי כי פסק הדין חורג ממתחם הסבירות או כי הוכחה עילה אחרת להתערבות.

סיכום –

48. לאור כל האמור לעיל – הערעור נדחה.
49. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסך כולל של 5,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מהיום.

היות שהערובה שהופקדה בתיק נוגעת להוצאות בתיק קמא – יש להעביר את הסכום למשיבה.

ניתן היום,  כ"ה אב תשפ"ו, 08 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה