חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  2, 2(א)(5)

תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018: סע'  138(א)(5), 148(ב)

תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000: סע'  28(א)

תקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014: סע'  17(1)

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

פסק דין

בפני ערר על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (י-ם) בערר         1847-26 מיום 29.6.26 (כב' הדיינת צפנת גרנביץ בוזי). המערערות אינן משלימות עם פסק הדין, אך כפי שיובהר מצאתי שאין מקום לקבל את ערעורן.

אציין כבר בפתח הדברים כי המערערת 2 נכנסה לישראל עוד בשנת 2013 כעובדת זרה בענף הסיעוד. אף שאין לה רישיון להמשיך בעיסוק זה, וזאת עוד מיום 16.3.23, היא ממשיכה לשהות בישראל ולעסוק בסיעוד, וזאת חרף החלטות שהורו לה לצאת מהארץ. בכלל זה ערר קודם אשר לא התקבל ואשר עליו לא הגישה ערעור (ר' ערר 3514-24, שם הורה לה בית הדין ביום 19.3.25, לצאת בתוך 30 יום) ור' גם דחיית בקשתה בהליך זה לצו ביניים (ר' החלטתי מיום 28.7.26).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי ליתן את פסק הדין על יסוד טענות שבכתב בהתאם לסמכותי הקבועה בתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (החלה בהליך זה על פי תקנה 28(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). אף שלטעמי ניתן היה לאמץ את פסק דינו של בית הדין, על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל (עת שמצאתי כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו, אלה תומכים במסקנה המשפטית ואין בהחלטה טעות שבחוק וממילא דין הערעור להידחות), אתן גם אני את פסק דיני, אף אם בקצרה.

רקע:

1. המערערת 1 היא אזרחית ישראלית, ילידת 1974, שהינה מטופלת סיעודית המחזיקה בהיתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד עד ליום 31.12.29. המערערת 2 היא אזרחית סרי לנקה, ילידת 1973, אשר נכנסה לישראל לראשונה ביום 26.12.13 כעובדת זרה בענף הסיעוד, באשרה וברישיון עבודה מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת.

2. ביום 29.7.20 הוגשה על ידי מטופלת סיעודית קודמת בקשה להארכת רישיונה של המערערת 2 מטעמים הומניטריים מיוחדים. הבקשה אושרה והיא הועסקה אצל אותה מטופלת עד ליום פטירתה ביום 7.12.21. ביום 28.2.22 הוגשה פעם נוספת בקשה להארכת רישיונה של המערערת 2 לצורך טיפול סיעודי מטעמים הומניטריים מיוחדים על ידי מטופל סיעודי קודם. בקשה זו אושרה והמערערת 2 הועסקה אצלו עד לפטירתו ביום 16.3.23, מועד בו הסתיימה העסקתה החוקית האחרונה והיה עליה לצאת מישראל.

3. המערערת 2 לא עזבה את ישראל, וביום 9.5.23 הגישה טופס בקשת מקלט באופן מקוון. הבקשה נפתחה ביום 13.12.23 ומכוחה קיבלה המערערת 2 רישיון זמני מאותו היום. אותה בקשה נדחתה בהמשך ביום 25.12.25, מחמת העדר שיתוף פעולה והמערערת נדרשה לצאת מישראל בתוך שבעה ימים.

4. ביום 12.2.24 הגישה המערערת 1 ערר (ערר י-ם 1338-24) נגד החלטה מיום 27.12.23 שדחתה את בקשתה להעסיק עובדת זרה אחרת כמטפלת סיעודית שלה מטעמים הומניטריים חריגים. ביום 18.3.24 ניתן פסק דין אשר דחה את הערר האמור.

5. ביום 3.4.24, כעבור 384 ימים מסיום העסקתה החוקית האחרונה של המערערת 2, שוב הוגשה בקשה להארכת רישיונה לצורך טיפול סיעודי על ידי מטופלת סיעודית קודמת. ביום 11.4.24 נדחתה הבקשה במסגרת דיון מהיר בוועדה המייעצת, משלא נמצאו נסיבות חריגות המצדיקות אישור הגשתה באיחור, וכנגד החלטה זו לא הוגש ערר.

6. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 21.8.24, כעבור 524 ימים מסיום העסקתה החוקית האחרונה של המערערת 2, הוגשה בקשה להסדרת מעמדה כמטפלת סיעודית של המערערת 1. ביום 2.9.24 הוחלט לדחות את הבקשה בשל אי עמידה בתנאי הסף ואיחור של למעלה מ-90 יום בהגשתה ללא הצדקה. בתגובה להחלטה זו, הגישו המערערות ביום 10.11.24 ערר לבית הדין לעררים (ערר י-ם 3514-24). ביום 19.3.25 ניתן פסק דין (כב' הדיינת ר' סיני) הדוחה את הערר ומורה למערערת 2 לצאת מישראל בתוך 30 ימים.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

7. ביום 21.1.26 הוגשה בקשה נוספת להסדרת העסקת מערערת 2 אצל המערערת 1 וזאת מכוח חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 43 והוראת שעה – חרבות ברזל), התשפ"ו-2025 (להלן: "הוראת השעה"). ביום 16.2.26 נדחתה אותה בקשה להסדרת רישיון מתן טיפול סיעודי מטעמים הומניטריים מיוחדים בהתאם להוראת השעה, בשל אי עמידה בתנאי הסף שנקבעו בחוק. זאת לאור העובדה שהמערערת 2 הגישה בעבר בקשה למעמד בישראל (ר' לעיל הבקשה לקבלת מקלט). המערערות הגישו ערר על החלטה זו (ערר י-ם 1847-26), וביום 26.5.26 הוגשה בקשה לסילוק הערר על הסף בשל עשיית דין עצמי ממושך, אי צירוף תצהיר כדין ואי עמידה בתנאי הסף של הוראת השעה.

8. ביום 29.6.26 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים הדוחה את הערר לגופו, תוך מתן תקופת התארגנות של 30 ימים למערערת 2 לצורך עזיבת ישראל. ביום 22.7.26 הוגש הערעור הנוכחי בצירוף בקשה למתן צו ביניים – אשר לא התקבלה. חרף זאת, ככל הנראה, נותרה המערערת 2 בישראל.

עיקרי פסק הדין דלמטה:

9. לבית הדין הוגשה בקשה לסילוק על הסף של הערר. למערערות ניתנה אפשרות להגיב לבקשה אך הן לא עשו כן. בית הדין דחה את הערר. פסק הדין מציין כי הבקשה המקורית הוגשה להסדרת העסקתה של המערערת 2 כמטפלת סיעודית של המערערת 1 מכוח הוראת השעה. הערר נדחה מאחר שהמערערת 2 אינה עומדת בתנאי הסף ובהחרגה שנקבעה בהוראת השעה, האוסרת על הארכת רישיון לעובד זר שהגיש בקשה למעמד בישראל. נקבע כי המערערת 2 הגישה בעבר בקשה למקלט מדיני ובקשת מקלט זו נחשבת כבקשה לקבלת מעמד בישראל המפקיעה את זכאותה להסדר לפי הוראת השעה. בית הדין הסביר כי עובדים זרים בענף הסיעוד מוזמנים לעבודה זמנית בלבד ואינם רשאים להשתקע בארץ. הרציונל העומד בבסיס ההחרגה לגבי מי שהגיש בקשה למעמד, הוא שבקשה כזו (כמו בקשת מקלט) משקפת כוונה אקטיבית להשתקע בישראל, ומעוררת ספק רב אם העובד ייצא מהארץ במועד, במידה והעסקתו תוסדר. בסוגיה זו הפנה בית הדין לפסק הדין בעניין עמ"נ (י-ם) 28095-04-26 שאמסי נ' שר הפנים (מיום 18.6.26, כב' ס' הנשיא השופט א' דראל) בו נפסק כי תנאי הסף המחריג עובד שהגיש בקשה למעמד נועד להבטיח שההסדר יספק מענה לעובדים זמניים ולא למבקשי השתקעות. עוד נקבע שם כי לשון החוק המפורשת אינה מותירה לרשות כל שיקול דעת או סמכות לסטות מתנאי הסף, גם במקרים של מצוקה אנושית קשה או קשר מיוחד בין המטפל למטופל. בנוסף לנימוק המהותי, נקבע כי המערערת 2 נהגה בחוסר ניקיון כפיים ובעשיית דין עצמי חמורה, שכן היא נדרשה לצאת מישראל מספר פעמים (לרבות בעקבות דחיית בקשת המקלט ופסק דין קודם מיום 19.3.25) אך המשיכה לשהות בארץ שלא כדין. בהקשר זה הפנה בית הדין לפסיקה באשר להלכה לפיה עשיית דין עצמית וחוסר ניקיון כפיים קיצוני מצדיקים כשלעצמם את דחיית ההליך על הסף. בית הדין אף קיבל את טענת המשיבות כי אופן ניסוח התצהיר שצורף לערר לא נערך בהתאם לנוסח המחייב בתוספת לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014, דבר המצדיק כשלעצמו סילוק על הסף. בסופו של דבר, למרות המצוקה הרפואית של המערערת 1, נקבע כי מדובר בהוראת חוק מפורשת שאינה מאפשרת התערבות, והערר נדחה תוך מתן תקופת התארגנות של 30 ימים לצורך איתור עובד חלופי.

051293710הועתק מנבועיקרי טענות המערערות:

10. 054678313המערערות טוענות כי בית הדין שגה בפרשנות החוק, שכן בקשת מקלט מדיני בעבר איננה מהווה "בקשה למעמד בישראל" כהגדרתה הממצה והסגורה של הוראת השעה. בנוסף, נטען כי בית הדין התעלם מסעיפי שיקול הדעת המפורשים בהוראת השעה, המקנים לשר הפנים סמכות להאריך רישיון גם במקרים שבהם נקבע בהליך משפטי כי על העובד לצאת מהארץ, ובלבד שלא חלפו 13 שנים מיום כניסתו לראשונה (תנאי המתקיים במערערת 2 שנכנסה ביום 26.12.13). עוד נטען כי הערר סולק על הסף בלא שקוים דיון ובלא שניתנה למערערות זכות טיעון, בניגוד להחלטה שניתנה בנסיבות דומות בעמ"נ 82353-06-26 ציפורה מיכאלי נ' משרד הפנים מיום 1.7.26. כמו כן, בית הדין והמשיבים נמנעו מלבצע בחינה עניינית פרטנית של מצבה של המערערת 1, שהיא חסויה בת 51, בעלת 188 אחוזי נכות, חולה במחלת שרירים נדירה ובמחלה מטבולית מולדת, עיוורת ומרותקת לכיסא גלגלים, המתגוררת בקיבוץ יסעור המצוי באזור עימות. המערערות מלינות על שינוי חזית פסול ופגיעה בהסתמכות, שכן בהחלטות קודמות (כמו זו מיום 2.9.24) נדחתה העסקתה רק בשל עילת האיחור בהגשת הבקשה, והמשיבות אף האריכו לה את תקופת ההתארגנות מעת לעת ביודעם על בקשת המקלט. באשר לקביעה על חוסר ניקיון כפיים, נטען כי המערערת 1 לא הפרה דבר ואין להענישה בעקבות התנהלות המיוחסת לזולתה. כמו כן, המערערות מבהירות כי הפגם שנמצא בתצהיר הערר הוא טכני בלבד וניתן לתיקון בהוראה פשוטה. לבסוף, נטען כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ופוגעת בזכויות היסוד של המערערת 1 לחיים, לבריאות ולכבוד, המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. שגגה נוספת היא העדר בחינת חלופות מידתיות, כגון מתן רישיון זמני לעובדת עד לאיתור מטפל חלופי מיומן, במיוחד בתקופת מלחמה שבה קיים מחסור חמור וידוע בעובדי סיעוד.

עיקרי טענות המשיבות:

11. המשיבות טוענות מנגד כי בקשת מקלט מדיני מהווה "בקשה למעמד בישראל" לכל דבר ועניין, שכן קבלתה מעניקה רישיון לישיבת ארעי, והגשתה מלמדת על כוונת השתקעות. עמדה זו נתמכת בפסק הדין בעמ"נ 28095-04-26 שאמסי נ' שר הפנים (מיום 18.6.2026), לפיו הגשת בקשת מקלט בעבר שוללת את עמידת העובד בתנאי ההסדר שנקבעו במסגרת הוראת השעה. בנוסף, מפרוטוקול מס' 376 מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת מיום 3.6.2025 ומדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק בחר במכוון להחריג את מבקשי המקלט מתחולת הוראת השעה על מנת למנוע השתקעות של עובדים זרים. המשיבות מדגישות כי הוראותיה של הוראת השעה הן מפורשות ואינן מותירות לרשות שיקול דעת או סמכות לסטות מתנאי הסף שנקבעו בה, גם במקרים של מצוקה אנושית קשה או נסיבות ייחודיות. דחיית הבקשה מתחייבת ישירות מלשון החוק, וקבלת טענות המערערות לגבי מצבה הרפואי של המערערת 1 תרוקן מתוכן את הוראת השעה ותעניק סעד בניגוד מוחלט להוראות הדין. על כן, החלטת המשיבות לדחות את הבקשה על הסף היא החלטה מתחייבת על פי דין שאין כל עילה להתערב בה. בית הדין קמא פעל כדין עת הכריע בערר על יסוד הטענות והראיות שהיו בפניו ללא עריכת דיון, בהתאם לתקנה 17(1) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014. עניינן של המערערות שונה לחלוטין מהנסיבות שנדונו בעמ"נ 82353-06-26 ציפורה מיכאלי נ' משרד הפנים (מיום 1.7.2026), שכן שם נטען כי בקשת המקלט כלל לא נפתחה, בעוד שבענייננו אין מחלוקת כי המערערת 2 הגישה בקשת מקלט, התייצבה בפני הממונה על ביקורת הגבולות, הבקשה נפתחה בפועל והיא אף החזיקה מכוחה ברישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק. טענות המערערות בהקשר זה נועדו אך ורק להאריך את שהותה של המערערת 2 בישראל תקופה נוספת ללא כל עילה בדין. המשיבות דוחות את הטענה לשינוי חזית (נטען כי בקשות קודמות לא נדחו מחמת הגשת בקשת מקלט), שכן תנאי הסף המחריג מהוראת השעה את מי שהגיש בקשה למעמד, נקבע מפורשות על ידי המחוקק בגדר הוראת השעה, והעובדה שהוראה דומה אינה כלולה בחוקים אחרים, מכוחם הוגשו בקשות קודמות, אינה יכולה לסייע למערערות. כמו כן, המשיבות סבורות כי יש לדחות את הבקשה והערעור על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים קיצוני ועשיית דין עצמי חמורים מצד המערערת 2. המערערת 2 שוהה בישראל שלא כדין מאז סיום העסקתה החוקית האחרונה ביום 16.3.2023, תוך התעלמות מופגנת מהחלטות ומהכרעות שיפוטיות, לרבות פסק הדין בערר 3514-24 מיום 19.3.2025 שהורה לה לצאת מהארץ בתוך 30 ימים. נטען כי אין מקום להמתין לחיפוש מטפלת זרה אחרת. האינטרס הציבורי מחייב להעביר מסר ברור ולמנוע מצב שבו שוהים בלתי חוקיים עושים דין לעצמם ומאריכים את שהותם בארץ באמצעות הגשת הליכי סרק חסרי בסיס. בתגובה לבקשה לצו ביניים הסכימו המשיבות להענקת תקופת התארגנות נוספת בת 30 ימים ממועד הגשת תגובתם, כך שעל המערערת 2 לצאת מישראל עד ליום 28.8.2026.

הכרעה:

12. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מושכלות יסוד הן כי למי שאינו אזרח ישראלי אין זכות קנויה לשבת בישראל, וכפי שנפסק בבג"ץ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל (פס' 7, 7.12.2006), אין זכות קנויה להעסקת עובד זר ואין לעובד זר זכות קנויה לעבוד בישראל. מכאן שסמכות מתן הרישיונות ושיקול הדעת מסורים לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו, בכפוף להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בענייננו, בקשת המערערות מבוססת על הוראות השעה אשר נולדה כהסדר חריג וזמני, שנועד לאזן בין צורכי המטופלים הסיעודיים לבין האינטרס הציבורי שבמניעת השתקעות עובדים זרים מעבר לתקופה המותרת בחוק. תכלית זו מחייבת הקפדה יתרה על כך שהחריג הקבוע בהוראת השעה לא יופעל אלא במקרים שהתווה המחוקק, ובין היתר לא יוענק רישיון למי שבעבר הגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל (ובכך העיד על ניסיון להשתקע כאן).

13. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי ההסבר להוראת השעה (ר' נספח 9 לתשובה מיום 28.7.26) וכן עם דברי הכנסת (ר' נספח 8 שם והמובאות בתשובה האמורה). אלה המבהירים את תכליתו של הסייג שנקבע לפיו מוצע לקבוע כי ההסדר הייחודי ותחום בזמן אשר בהוראת השעה – לא יחול לגבי עובד סיעוד זר שהגיש בקשה למעמד בישראל (כפי שהדבר הוגדר שם). זאת משום שההסדר המוצע נועד לתת פתרון לעובדי סיעוד זמניים, ואילו הגשת בקשה כאמור מבטאת את כוונתם של העובד הזר להשתקע בישראל ולא להוסיף לשהות בה כעובד זמני בענף הסיעוד. בהתאם לסייג סטטוטורי זה, הוראת השעה מחריגה מתחולתה כל עובד זר אשר נקט בצעד אקטיבי ומחושב של הגשת הליך רשמי לקבלת מעמד, והוראת המחוקק בהקשר זה היא הוראה ברורה. בקשת המקלט שהוגשה מטעמה של המערערת 2, שנים לאחר שנכנסה לישראל ברישיון ב/1, ביודעה כי מדובר ברישיון לתקופת עבודה זמנית, שבסופו תידרש לצאת מישראל, מגלמת "כוונת השתקעות" ומהווה מניעה סטטוטורית שאינה מתבטלת. בקשה לקבלת מקלט מדיני היא בקשה לקבלת מעמד בישראל, שכן מקום בו מתקבלת בקשה כזו מוענק למבקש רישיון ישיבת ארעי, כלומר רישיון לפי סעיף 2 לחוק (לא די בכך שבעת בחינת הבקשה, ניתן רישיון זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק, כדי להוליד תוצאה שונה).

14. אכן, כפי שנפסק לאחרונה ע"י חברי ס' הנשיא, כב' השופט א' דראל בעמ"נ (י-ם) 28095-04-26 מ' ש' נ' שר הפנים (מיום 18.6.2026):

"בענייננו, די בעובדה כי העובד הגיש בעבר בקשה למקלט בישראל, המוגדרת כבקשה למעמד בישראל בהתאם לסעיפים 3(ב1)(א)(1)(ד)(1), 3(ב1)(א)(3) להוראת השעה ולסעיף 2(א)(2) לחוק הכניסה לישראל, על מנת לקבוע כי אינו עומד בתנאי ההסדר שנקבעו במסגרת הוראת השעה. עניין זה מתכתב גם עם תכליתו של ההסדר, הואיל ובקשת המקלט שהוגשה על ידי העובד בשנת 2020, מלמדת על כוונתו להשתקע בישראל, תכלית שהוראת השעה באה לשלול".

עוד נפסק שם כי – "הוראות החוק המפורשות, לרבות תנאי הסף הנדרשים, אינן מותירות לרשות שיקול דעת, ואין לרשות סמכות לסטות מהן, גם במקרים של מצוקה אנושית קשה ונסיבות ייחודיות, ואף לא במצב שבו נרקם קשר ייחודי מיוחד בין המטפל למטופל". דברים אלו מקובלים עלי. על כן, עם כל ההבנה למצבה הרפואי המורכב של המערערת 1, אין בו כדי לגבור על הוראה מפורשת של המחוקק השוללת הענקת רישיון למי שהגישה בקשת מקלט. החזרת התיק לבחינה לגופה בענייננו, למעשה מרוקנת מתוכן את הוראת השעה ומעניקה סעד בניגוד להוראות המפורשות בדין.

15. גם הטענה לשינוי חזית או פגיעה בהסתמכות נדחית, שכן הוראת השעה קובעת תנאי סף מפורש האוסר על מתן רישיון למי שהגיש בקשה למעמד, והעובדה שהוראה דומה אינה כלולה בחוקים אחרים, מכוחם הוגשו בקשות קודמות, אינה מסייעת למערערות. באשר לטענה כי בית הדין קמא הכריע בערר ללא דיון, הרי שהדבר נעשה כדין ובהתאם לתקנה 17(1) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014. לאחר עיון בטענות אשר בערעור שבפני לא מצאתי כי נגרמה מכך פגיעה למערערות וכי טענותיהם לא נבחנו כנדרש.

16. נסיבות ענייננו שונות מעמ"נ (י-ם) 82353-06-26 ציפורה מיכאלי נ' משרד הפנים (מיום 1.7.2026), אשר נדון בפניי. באותו מקרה נטען כי בקשת המקלט כלל לא נפתחה לפי נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, וממילא עלתה שאלה, אם מתקיים הסייג של הוראת השעה ביחס למי שבעבר הגיש בקשה למעמד בישראל. מחמת האמור המלצתי שם, מבלי לקבוע מסמרות, כי העניין יוחזר לליבון עניין זה. בשונה מאותו מקרה, בענייננו, אין מחלוקת כי המערערת 2 הגישה בקשת מקלט, התייצבה בפני ממונה על ביקורת הגבולות והבקשה נפתחה בפועל. ממילא אין ללמוד מאותו מקרה אחר, כי קיימת חובה לקיים דיון בפני בית הדין גם במקרה כמו המקרה דנן, בו אין חולק על דבר הגשת הבקשה לקבלת מקלט.

17. מעבר לכך, דין הבקשה והערעור להידחות על הסף גם בשל חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי מצד המערערת 2. המערערת 2 סיימה את העסקתה החוקית האחרונה ביום 16.3.2023, ומאז היא שוהה בישראל שלא כדין, תוך התעלמות מהחלטות המשיבות ומפסקי דין קודמים המורים לה לצאת מישראל, לרבות פסק הדין בערר 3514-24 מיום 19.3.2025. התנהלותה הפסולה של המערערת 2 משליכה על ההליך הנוכחי, שכן הסעד המבוקש נועד להכשיר את המשך העסקתה, ואין לקבל מצב שבו שוהה בלתי חוקית עושה דין לעצמה ומאריכה את שהותה בארץ באמצעות הליכי סרק. אציין כי גם לאחר שנדחתה בקשתה בגדר ערעור זה לצו ביניים היא בחרה להמשיך ולהישאר בישראל ויש לתמוהה מדוע אם כן הוגשה הבקשה מלכתחילה. אכן המערערת 1 לא הפרה דבר ואין להענישה על התנהלות זולתה, ברם, ביכולתה לאתר עובדת חלופית ועם מלוא הצער אין בית המשפט יכול לסייע בידה, לנוכח ההגבלה הברורה שבהוראת השעה.

18. אין צורך להידרש לתצהיר שהוגש שכן כמפורט צדק בית הדין עת דחה את הערר, וזאת גם בהתעלם מההנמקה הנוגעת לתצהיר אשר נקבע כי היה לקוי.

לאור כל האמור לעיל, החלטת המשיבות ופסק דינו של בית הדין קמא ניתנו כדין ואין מקום להתערב בהם. הערעור אפוא נדחה.

למערערות ניתנה אפשרות שלא לעמוד על הערעור אך הן בחרו להותירו וזאת כאשר המערערת 2 גם נותרת בישראל שלא כדין. בנסיבות אלו אין מקום להימנע מהשתת הוצאות הערעור עליהן.

המערערות תשלמנה הוצאות המשיבות בסך 2,000 ₪.

ההוצאות תועברנה ע"י המזכירות מהפיקדון שבתיק.

פסה"ד ישלח לצדדים על ידי המזכירות.

ניתן היום, י"א אלול תשפ"ו, 24 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה