באת-כוח המערער:           עו"ד איה חאג' עודה

באת-כוח המשיבה:          עו"ד מינו אליאסיאן-פלא (פרקליטות מחוז ירושלים – אזרחי)

חקיקה שאוזכרה:

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952: סע'  1(א), 2(א), 9, 10(א), 13כד, 13לא

תקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014: סע'  17(1)

צו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009

חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000: סע'  5א1$

פסק דין

ערעור על החלטתו הסופית של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (כבוד הדיין יונה שרקי) בערר (ירושלים) 1533/26 מיום 26.5.2026. בהחלטתו, אשר ניתנה על יסוד החומר הכתוב ללא קיום דיון, דחה בית הדין את הערר שהגיש המערער, אזרח אירלנד, על החלטת המשיבה (להלן גם – רשות האוכלוסין) מיום 23.1.2026 שלפיה סורבה כניסתו לישראל לנוכח עמדת גורמי הביטחון.

מלכתחילה נמצא כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין אל בית הדין לשם בחינת המידע המודיעיני שעמד בבסיס החלטת המשיבה ולשם מתן החלטה מנומקת ואף ניתנה הסכמתה העקרונית של המשיבה לכך. עם זאת, לנוכח הבהרות שביקשה המשיבה, עלה כי המערער אינו מבקש להיכנס לישראל, אלא רק אל שטחי יהודה ושומרון (להלן – האזור). לפיכך ולנוכח השוני בין מערכת הדינים החלה על בקשת כניסה לישראל לעומת בקשת כניסה אל האזור, נמצא כי מלכתחילה ננקט הליך שגוי ולפיכך אין מנוס ממחיקת הערעור, כפי שביקשה המשיבה.

עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2. המערער, אזרח אירלנד, יליד שנת 1985, נשוי לתושבת האזור. על-פי הנטען, מאז שנת 2018 ביקר המערער בישראל מספר פעמים באמצעות רישיון ביקור מסוג ב/2. ביום 19.1.2026 אושרה בקשתו לאשרת כניסה אלקטרונית לישראל ובהתאם לכך הוא הגיע ביום 23.1.2026 אל מעבר הגבול אלנבי כדי להיכנס לישראל. לאחר תשאול שנערך לו ולנוכח עמדת גורמי הביטחון, החליטה המשיבה לסרב את כניסתו לישראל.

ביום 23.2.2026 הגיש המערער ערר לבית הדין על החלטת המשיבה, המשיבה הגישה את תשובתה וכאמור, ביום 26.5.2026 ניתנה החלטת בית הדין ללא קיום דיון ועל יסוד החומר הכתוב בלבד (על-פי תקנה 17(1) בתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית הדין לעררים), תשע"ד-2014), שעל-פיה הערר נדחה תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪ (בהחלטתי מיום 2.8.2026 התבקשה המשיבה להגיש את התשובה שהוגשה מטעמה אל בית הדין, אך ככל הנראה הדבר נעלם מעיניה, כך שהתשובה לא הוגשה).

3. הערעור הנדון על החלטת בית הדין הוגש ביום 14.7.2026 ובמסגרתו הועלו טענות רבות כלפי החלטת המשיבה לסרב את כניסת המערער לישראל. בין השאר נטען כי כאמור, בעבר ביקר המערער בישראל מספר פעמים באמצעות אשרת ביקור ומעולם הוא לא חרג מתנאי האשרה, הוא לא עשה כל שימוש לרעה באשרות הכניסה ומעולם לא שהה בישראל שלא כדין. כמו כן נטען, כי למערער לא הייתה כל מעורבות ביטחונית או פלילית, כי מעולם לא היה מעורב בפעילות נגד מדינת ישראל, מוסדותיה או חוקיה וכי מדובר באדם נורמטיבי, שמרכז חייו באירלנד וכי מטרת ביקורו היא תיירותית והיא נועדה לביקור משפחתה של בת זוגו. נטען כי החלטת המשיבה לסרב את כניסת המערער לישראל פוגעת באופן קשה בבת זוגו, במשפחתו וביכולתם לשמר קשרי משפחה תקינים.

בעניין החלטת בית הדין נטען בין השאר, כי לא היה מקום לדחיית הערר ללא קיום דיון, ללא עיון במידע הביטחוני שעליו נסמכה החלטת המשיבה וללא בחינה אם אמנם יש במידע כדי להצדיק את סירוב כניסת המערער לישראל. נטען כי בית הדין אף לא בחן את האפשרות למסירת תמצית המידע (פרפרזה) למערער וכי בפועל, נמנע מעריכת ביקורת שיפוטית על החלטת המשיבה. עוד נטען, כי החלטת בית הדין אינה ממלאת אחר חובת ההנמקה ואף אין בה כל דיון בטענותיו של המערער ובשאלת הצורך לאזן בין זכויותיו לבין הנימוקים שבעטיים בקשתו סורבה. כמו כן נטען כי בית הדין כלל לא בחן את נסיבותיו של המערער ואת טענותיו ואף לא שקל את העובדה שבמשך שנים רבות אושרה כניסתו לישראל וכאמור, הוא מעולם לא הפר את תנאי האשרות שניתנו לו. חרף זאת, בית הדין כלל לא בחן את סיבת השינוי בעמדת המשיבה בעניין כניסת המערער לישראל והסתפק באימוץ עמדת המשיבה ללא כל בחינה. כמו כן נטען כי כלל לא הייתה הצדקה לחיוב המערער בתשלום הוצאות המשיבה וכי בית הדין אף לא נימק זאת.

051293710ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 19164.   לאחר שמצאתי כי אמנם יש ממש בטענותיו של המערער בעניין החלטת בית הדין, ניתנה החלטתי מיום 27.7.2026, שבה נקבע כי נראה לכאורה כי יש לקבל את הערעור במובן זה שהעניין יוחזר אל בית הדין לשם בחינת המידע שעליו נסמכה החלטת המשיבה.

05467831312-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

ביום 2.8.2026 הודיעה המשיבה על הסכמתה להשבת העניין אל בית הדין. עם זאת הוסיפה, כי מאחר שרשויות שונות מטפלות בכניסה אל שטחי ישראל ובכניסה אל האזור ולנוכח הנטען בכתב הערעור, על המערער להבהיר אם הוא מבקש להיכנס אל שטחי ישראל או אל האזור.

עוד באותו יום (2.8.2026) הודיע המערער כי בשלב זה הוא מבקש להיכנס רק אל האזור וכי כאמור, מטרת ביקורו היא פגישה עם בני משפחתה של בת זוגו, תושבת האזור. המערער הוסיף כי אמנם נשקלה האפשרות לשלב גם ביקור תיירותי בישראל, כפי שנהג בעבר בביקוריו בישראל, אך עתה הוא ממקד את בקשתו ברצונו להיכנס רק אל האזור. המערער חזר על תמצית טענותיו בערעור וכן עתר להשבת האגרה ולחיוב המשיבה בתשלום הוצאות משפט.

5. המשיבה התבקשה להשלים את תגובתה, אשר הוגשה ביום 6.8.2026. במסגרתה עמדה על עיקרי העובדות ועל ההבדלים בין בקשת כניסה לשטח ישראל לעומת בקשת כניסה אל האזור, על הוראות הדין השונות לגבי כל אחת מהבקשות ועל הוראות הנוהל בעניין זה – נוהל מספר 6.4.0010, "נוהל הטיפול בעוברים במעברי הגבול הבינלאומיים של ישראל" (להלן – הנוהל).

נטען כי מאחר שהמערער מבקש להיכנס אל האזור, הרי שהיה עליו להגיש בקשה מתאימה אל מפקד האזור ולא אל רשות האוכלוסין. מאחר שבקשה כזו לא הוגשה, הרי שטרם מוצו ההליכים בעניין בקשת הכניסה אל האזור ולפיכך נטען, כי יש למחוק את הערעור. כמו כן נטען, כי אין לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המערער.

דיון והכרעה

6. בשל השוני בין מעמדו של האזור לעומת שטח מדינת ישראל, נושא הכניסה של זרים לישראל ולאזור מוסדר במערכות דינים שונות, סמכות ההחלטה נתונה לגורמים שונים ואף יש שוני בדרך לתקיפת סירוב כניסה אל כל אחד מהמקומות.

הכניסה לישראל מוסדרת בחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), הקובע בסעיף 1(א) כי כניסתו לישראל של מי שאינו אזרח ישראלי תהיה על-פי אשרה הניתנת בהתאם להוראותיו של חוק זה וכי הסמכות למתן אשרות נתונה לשר הפנים (סעיף 2(א) בחוק זה). כפי שנקבע לא אחת, היקף שיקול דעת השר בעניין זה רחב, בהיותו נובע מאופייה של הסמכות הנתונה לו ומריבונותה של המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה (ראו למשל, בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992), כבוד השופטת ש' נתניהו, עמ' 520 (להלן – עניין קנדל); בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289 (2002), כבוד הנשיא א' ברק, פסקה 8; עע"ם 812/13 באוטיסטה נ' שר הפנים (21.1.2014), כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 8). לפיכך ככלל, זולת אם נמצא כי נפל פגם בהחלטת השר, התערבות בית המשפט בשיקול דעתו היא בדרך כלל מצומצמת (עניין קנדל, שם; בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל – שר הפנים (5.12.2010), כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 10; עע"מ 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ' פלונית (22.5.2022)‏‏, כבוד השופט ש' שוחט, פסקה 15).

הועתק מנבודרך הטיפול בבקשות כניסה לישראל דרך מעברי הגבול הבינלאומיים של ישראל, הוסדרה בנוהל (סעיפים ד, ה.27-1). בהתאם להוראותיו, אם בקשה למתן אשרה סורבה או אם חרף מתן אשרה הכניסה לישראל סורבה, כבמקרה הנדון, כי אז ניתן להגיש ערר על ההחלטה אל בית הדין לעררים (סעיף 13כד). על החלטתו הסופית של בית הדין ניתן להגיש ערעור בזכות אל בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 13לא בחוק הכניסה לישראל).

7. לעומת זאת, אם מבוקשת כניסה אל האזור, כי אז מתן היתר כניסה אינו נתון לסמכות שר הפנים (רשות האוכלוסין), אלא רק לסמכותו של מפקד האזור (ראו גם, סעיף ה.28 בנוהל). אם מבוקשת כניסה גם אל האזור וגם לשטח ישראל ("כניסה מעורבת", כהגדרתה בסעיף ג.11 בנוהל), כי אז על-פי הוראות הנוהל, תחילה נבחנת בקשת הכניסה אל האזור, אך אם הבקשה סורבה, כי אז ההחלטה נמסרת למבקש באמצעות נציגי רשות האוכלוסין (סעיף ג.11 וסעיף ה.28(3) בנוהל).

כידוע, עם כניסת צה"ל לאזור בשנת 1967 הוכרז האזור כשטח סגור, שהכניסה אליו והיציאה ממנו טעונות היתר מאת מפקד כוחות צה"ל באזור (צו בדבר שטחים סגורים (אזור הגדה המערבית) (מס' 34), תשכ"ז-1967 הקובע בסעיף 1 כי "שטח הגדה המערבית מוכרז בזה כשטח סגור"). עוד כידוע, הסמכויות השלטוניות באזור נתונות למפקד הצבאי באזור, המשמש כזרועה הארוכה של המדינה באזור. המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה לא הוחלו באזור ולפיכך המערכת הנורמטיבית החלה באזור כוללת את הדין הבינלאומי, את המשפט שחל באזור עם כניסת צה"ל אליו ואת תחיקת הביטחון, לצד מערכת דינים אשר הוחלה על אזרחי ישראל הגרים באזור (בג"ץ 1974/24 דראג'מה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (23.10.2025), כבוד השופטת ד' ברק-ארז, פסקאות 27-26 והפסיקה שם; ‏‏בג"ץ 5585/21 אבו סרחאן נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (31.8.2023)‏, כבוד המשנה לנשיא ע' פוגלמן, פסקאות 15-14 והפסיקה שם).

עם תחיקת הביטחון החלה באזור נמנה צו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009 (המאגד שורה של צווים שנקבעו במהלך השנים). סעיף 318(א)-(ג) בצו זה מסדיר את הצורך בקבלת היתרים ממפקד האזור לשם כניסה אל שטח האזור.

במקרה של סירוב כניסה, ניתן לעתור באמצעות עתירה מינהלית המוגשת אל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, אשר בהתאם להוראת סעיף 5א1) בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 הוסמך לדון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון (להלן – האזור), בעניין המנוי בסופת הרביעית…". בכלל זה, גם בעניין "החלטה פרטנית של רשות שעניינה כניסת זר לאזור או שהייה בו, לפי נוהלי מתאם פעולות הממשלה בשטחים או לפי נוהלי המינהל האזרחי…" (פרט 3(ג) בתוספת הרביעית של החוק).

8. נמצא אם כן, כי לנוכח בקשת המערער להיכנס אל האזור, הרי שהיה עליו להגיש בקשה מתאימה אל המפקד הצבאי, אשר היה עליו לבחון את הבקשה בהתאם להוראות הדין והנהלים החלים על בקשות אלו. במקרה של סירוב, ניתן היה להגיש עתירה מינהלית כאמור.

צודקת המשיבה בכך שבנסיבות הנדונות טרם מוצו ההליכים בכל הנוגע להגשת בקשה מתאימה למתן היתר לכניסת המערער אל האזור. אכן, לא ברור מה הייתה בקשתו המדויקת מלכתחילה, אם ביקש להיכנס גם לישראל או רק אל האזור ואם הבקשה טופלה על-פי הוראות הנוהל. כאמור בתגובת המשיבה, לא מן הנמנע כי המערער ביקש להיכנס גם לישראל וגם אל האזור (שם, פסקה 18), ובמקרה זה וכאמור לעיל, תחילה נבחנת בקשת הכניסה אל האזור באמצעות גורמי הצבא. אם הבקשה מסורבת כי אז הגורם המוסר את ההחלטה הוא רשות האוכלוסין.

כך או אחרת, בהחלטתה הנדונה של רשות האוכלוסין אין כל אינדיקציה לכך שבקשת המערער הייתה להיכנס גם אל האזור. כל אשר נאמר בהחלטת קצין ביקורת הגבולות מיום 23.1.2026 הוא כי לאחר בירור בעניינו של המערער, אשר נערך על-פי סעיף 9 בחוק הכניסה לישראל, הוחלט כי הוא אינו רשאי להיכנס לישראל. לפיכך נקבע כי המערער יורחק מישראל בהתאם לסמכות לעשות כן לפי סעיף 10(א) בחוק זה וכי על ההחלטה ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים.

במצב זה, בצדק הגיש המערער את הערר אל בית הדין לעררים ואמנם, גם מכתב הערר עצמו לא ברור אם הוא ביקש להיכנס רק אל האזור או גם לישראל. מטעם וכאמור, ביקשה המשיבה את הבהרת הדברים. עתה, לאחר שהמערער הבהיר כי הוא מסתפק בבקשה להיכנס רק אל האזור, עליו להגיש בקשה מתאימה אל המפקד הצבאי אשר חזקה כי תיבחן לגופה באופן ענייני.

9. חרף האמור ומהטעמים שיובאו עתה בתמצית, נמצא כי יש לבטל את החלטת בית הדין, לרבות את החלטתו לחייב את המערער בתשלום הוצאות למשיבה. בדומה, לא נמצאה הצדקה לחייב את המערער בתשלום הוצאותיה בהליך הנדון ואף נמצא כי ערעורו היה מוצדק ולפיכך על המשיבה לשאת בהוצאותיו.

ראשית, כאמור לעיל, אלמלא התברר שכיום מבקש המערער להיכנס רק אל שטחי האזור, הערעור היה מתקבל בהסכמת המשיבה במובן זה שהעניין היה מוחזר אל בית הדין לשם בחינת המידע שעל-פיו סורבה כניסת המערער לישראל ולשם מתן החלטה מנומקת כנדרש. כנטען בכתב הערעור, בית הדין לא יכול היה לתת את החלטתו בלי לבחון את המידע המודיעיני שעמד בבסיס סירוב בכניסת המערער וכן נמצא כי החלטתו אף לא הייתה מנומקת כנדרש. כל אשר נאמר בהחלטתו הוא כי לנוכח שיקול דעתו הרחב של בקר הגבולות לסרב כניסת זר לישראל, לא נמצאה כל עילה להתערב בהחלטת המשיבה. כן נאמר, כי אמנם שיקול דעת זה נתון לביקורת, אך המערער לא הצביע על פגם מהותי המצדיק התערבות. לפיכך נקבע כי "בהינתן עמדת גורמי הביטחון על פיה עומדים על הכף במקרה זה מניעה ביטחונית ואינטרס השמירה על ביטחון המדינה, לא מצאתי לקבל את טענות העורר, בנסיבות העניין" (שם, פסקה 7).

בכל הכבוד, בית הדין נדרש לבחון את המידע הביטחוני, לבחון אם אמנם יש בו כדי לבסס טעמים ביטחוניים אשר מונעים כניסה לישראל וכן לאזן אותם עם שאר השיקולים. בית הדין אינו יכול לשמש "חותמת גומי" לעמדת גורמי הביטחון.

משנמצא כי בכל מקרה הערעור היה מוצדק, הרי שיש לבטל את החלטת בית הדין לעררים, לרבות את החלטתו לחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה.

שנית, לא ניתן לזקוף לחובת המערער את חוסר הידיעה בדבר השוני בהוראות הדין והנוהל בכל הנוגע להגשת בקשת כניסה לישראל לעומת הגשת בקשת כניסה אל האזור. גורמי המשיבה במעברי הגבול לוודא לאן מבוקש להיכנס ואף לציין זאת בהחלטה.

שלישית, לא מן הנמנע כי אילו התקיים דיון בבית הדין, ניתן היה לברר במסגרתו לאן ביקש המערער להיכנס (לישראל, לאזור או לשניהם), ואף להבהיר את השוני בין שתי מערכות הדינים, לרבות הדרכים השונות לתקיפת החלטת סירוב כניסה לישראל לעומת סירוב כניסה אל האזור.

10. סיכום הדברים הוא אם כן, כי הערעור נמחק.

המערער רשאי להגיש בקשה מתאימה לקבלת היתר כניסה אל האזור, אשר חזקה כי תיבחן לגופה.

משנמצא כי הערעור היה מוצדק, מבוטלת החלטתו הסופית הנדונה של בית הדין, לרבות חיוב המערער בתשלום הוצאות המשיבה.

המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 5,000 ₪ (נלקח בחשבון גם סכום האגרה ששולמה). העירבון שהופקד יוחזר אל המערער באמצעות באת-כוחו.

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה