משרד עורכי דין

ערר פנימי על החלטת סירוב של משרד הפנים ניתן להגיש תוך 21 ימים למנהל ממועד המצאת  החלטת הסירוב וערר לבית הדין לעררים על החלטת סירוב הדוחה את הערר הפנימי ניתן להגיש תוך 30 ימים וערר על בית הדין לעררים ניתן להגיש תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי וללא שיהוי. האם ניתן להאריך את המועדים להגשת ערר? נבהיר כעת.

 

הגשת ערעורים באיחור

סעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע כי החלטה סופית של בית הדין לעררים ניתנת לערעור בזכות לפני בית משפט לעניינים מינהליים בתוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה או מיום המצאתה. תקנה 38(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 קובעת כי המועד להגשת ערעור מנהלי לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

כפי שהוסבר בפסיקה, ביסוד הדרישה להראות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור עומדים שני שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים: זכות הערעור מזה, ואינטרס סופיות הדיון מזה. קיומם של "טעמים מיוחדים" נבחן על רקע מכלול נסיבותיו של המקרה ובהתאם לאיזון הראוי בין השיקולים השונים. לצורך כך על בית המשפט בוחן, בין היתר, את משך האיחור, את הטעם העומד בבסיסו ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי שמתבקשת ארכה להגשתו.

 

דוגמה מתוך הפסיקה

בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה חמשל  פסק הדין ניתן ביום 13.3.2024. לרשות המערערים עמדו 45 ימים להגיש ערעור ו-90 ימים לצאת מישראל. המערערת הושמה במשמורת זמן רב לאחר שמועדים אלה חלפו, והערעור הוגש רק לאחר מעצרה ובחלוף זמן נוסף. טענות לעניין מצבם הרפואי של המערער ושל הבת, שהקשה על הגשת הערעור במועד, הועלו באופן כללי וסתמי, מבלי שיש בהן להסביר את האיחור המשמעותי. טענות אלה לא שבו לעלות בדיון. בדיון הושם הדגש על קשייה הכלכליים של המשפחה, מבלי שאף הוסבר מה נעשה בהיבט זה לצורך הגשת ערעור, אם בכלל, בפרק הזמן הארוך שחלף מאז ניתן  פסק הדין ועד להגשת הערעור (זאת, עת בדיון טען בא-כוחם, שייצגם גם בבית הדין, כי הוא מייצגם פרו-בונו וכי הקהילה לה הם משתייכים "היא זו שמשלמת להם"). ויודגש – מדובר באיחור ניכר ומשמעותי. המערערים היו מיוצגים לאורך הדרך, לרבות בהליך שהתנהל בבית הדין לעררים. אין זה ההליך הראשון בו נוקטים המערערים ואין ספק שהבינו מהי המשמעות של אי הגשת ערעור במועד. המערערים, שהדבר היה בידם, בחרו שלא לעשות דבר, עשו דין לעצמם, נשארו בישראל ופעלו להגשת ערעור רק בחלוף זמן רב ולאחר השמתה של המערערת במשמורת. לכך יש להוסיף את סיכוייו הנמוכים של הערעור ואת הצורך לתת את המשקל הראוי לעקרון סופיות הדיון בנסיבותיו של מקרה זה, בפרט על רקע התנהלותם של המערערים לאורך השנים וריבוי ההליכים, כאשר אין לתת יד למצב בו המערערים יעשו שוב דין לעצמם ויקבלו את הזכות לשוב ולהביא את עניינם בפני ערכאות שיפוטיות בעת שתתאים להם.

 

ייצוג בהגשת ערעורים על החלטות סירוב של משרד הפנים

רוצה לומר כי לצורל הגשת ערר באיחור יש להביא הסבר המניח את הדעת לאיחור ולא כל נימוק סתמי יתקל על ידי בית המשפט. מבקשים לערר על משרד הפנים, לא הכל אבוד, פנו למשרדנו ואנו נבחן את האפשרות המשפטית הטובה ביותר עבורכם לנצח את התיק ולקבל את האשרה המיוחלת.

 

מושכלות יסוד הן, כי מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל וכניסתו או ישיבתו בישראל מותנית ברישיון ישיבה שיינתן לו על פי החוק. הסמכות למתן אשרות ורישיונות כאמור, נתונה לשר הפנים, או למי שהוסמך לכך על ידו, ובמסגרת זו הוא מוסמך לקבוע תנאים לזכאות לקבלת האשרה או הרישיון ולקבוע את משך תוקפם. סמכות זו לקבוע מי ייכנס בשעריה של המדינה, מי לא ייכנס ואף מי יורחק ממנה ובאילו תנאים, המסורה לשר הפנים כפועל יוצא מריבונות המדינה, מקנה לו את שיקול הדעת בבחינת הקריטריונים המחמירים שנקבעו לשם בחינת הבקשות המוגשות לו .

 

סעיף 3א(ב1) לחוק, המאפשר לשר הפנים להאריך את תקופת השהות של עובד זר מעבר ל-63 חודשים, כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 32 לחוק, ושנכנס לתוקף ביום 27.06.18, קובע מספר תנאי סף מצטברים לקבלת רישיון מטעמים הומניטאריים מיוחדים. אחד התנאים עניינו הגשת הבקשה בחלוף לא יותר מתשעים ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה בישראל של העובד הזר. אמנם ביחס לתנאי זה נקבע בעניין בפסיקה, כי לשר הפנים סמכות שבשיקול הדעת להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף זה מעבר לתשעים הימים הקבועים בו, אך אין בכך כדי להמעיט מהחשיבות שבקביעת מסגרות זמנים ברורות להגשת בקשות מסוג זה.

 

בפסק הדין בעניין שרעבי קבע בית המשפט, כי משמעות מסמך ההקלות היא כי לא חל התנאי בדבר פרק זמן מקסימלי בן 90 ימים ממועד ההעסקה הקודמת ביחס לבקשה לרישום שהוגשה בפרק הזמן בו חל נוהל זה. משכך, רשות האוכלוסין  אינה יכולה לשקול את עובדת חלוף פרק הזמן של ה-90 ימים במקרה שכזה, שיקול שהיא ביטלה את תחולתו באותה תקופה בהתאם למסמך ההקלות. ברי, כי חלוף תקופה של 90 יום אינה יכולה להיחשב "מניעה אחרת", שכן היא אינה "אחרת" אלא אותה מניעה בדיוק אותה ביקש מסמך ההקלות לבטל באותה תקופה.

 

"מניעה אחרת", היא מניעה "אחרת" כזו העוסקת למשל, בנסיבות הפסקת העבודה אצל מטופל קודם, מעורבות בפלילים, מעשים המלמדים על ניסיון השתקעות, וכיוצ"ב, ואולם מניעה הקשורה באי מציאת מטופל אחר בתוך 90 יום, אינה מניעה "אחרת", אלא אותה מניעה עצמה שביקש מסמך ההקלות להחריג ולבטל באותה תקופה.

 

משרד עורכי דין לענייני משרד הפנים והגירה לישראל

ניתן לתאם פגישת ללא עלות במשרדנו העוסק בתחום ההגירה ואנו נבחן עבור העובד הזר אפשרות קבלת אשרת עבודה ואשרת שהייה בישראל.